עירית לינור, לא הבנת את רובי ריבלין ולא את ג'ון לנון - זה סוג של בלוג - הארץ

עירית לינור, לא הבנת את רובי ריבלין ולא את ג'ון לנון

אנשים כמו עירית לינור מנסים לצמצם את הדמוקרטיה לפן אחד בלבד שלה, והוא שהציבור בוחר את הנבחרים שלו, והרוב קובע, ומי שיש לו בעיה עם ההחלטות וההתנהלות של נבחרי הציבור האלה, הדרך היחידה שלו לגרום לשינוי היא בבחירות הבאות בקלפי

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הנשיא ריבלין, עירית לינור
עינת קדם
עינת קדם

אני חושבת שאם הייתי משמיעה לילד בכיתה אל"ף את דבריו של נשיא המדינה רובי ריבלין שנאמרו בכנס בנושא דמוקרטיה רשתות חברתיות, הוא היה מבין למה הוא התכוון. זה לא כזה מסובך. רובי ריבלין דיבר פשוט ומהלב, בגובה העיניים, לא צריך לעשות היקשים לוגיים מורכבים כדי להבין. אבל עירית לינור לא הבינה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מזאת שניתחה את השיר "Imagine" של ג'ון לנון, "השיר הנורא ביותר שנכתב אי פעם", כך: "לנון: 'מעלינו רק שמיים', "נו, מה אתה אומר. כאילו שלא שמנו לב. 'אה, וגם בלי דת', בטח. רק אימג'ין המעאפן שלך יהיה דת. 'דמיינו את כל האנשים חיים בשלום'. כולם? כל הזמן? אה, שכחתי - כולם מסטולים מהתחת. "אין צורך בתאוות בצע, או רעב. 'תאוות בצע מניעה את העולם, יא סתום. בלי תאוות בצע כ-ו-ל-ם יהיו רעבים'.

מה הפלא, אם כן, שמה שהיא הבינה מדבריו של הנשיא זה שהוא קורא לאזרחי ישראל לצאת להפגנות לנוכח המצב הנורא במדינה?

והיא כל כך משוכנעת בזה, והשתיים (ליאת רון ולינור) מתווכחות ביניהן האם הוא צודק ואם המצב במדינה אכן נורא או לא. אני רוצה לצעוק להן הלו, הלו, הלו, על מה אתן מדברות? אבל כמובן שאי אפשר לעצור את זה, זה ברדיו, וזאת הקלטה, והן שם, וזה כבר נאמר, וזה תופס תאוצה ולינור ממשיכה לדהור בסערה ולדרוס ולחמם את עצמה כשהיא אומרת שכשריבלין אומר שאין תחליף לכיכרות העיר האמיתיות, הוא קורא למרי אזרחי נגד ממשלה נבחרת, הוא קורא לציבור לצאת ולהפיל שלטון בהפגנות ובכיכרות כי הוא חושב שהמצב הוא בלתי נסבל ו"אני אגיד לך מה בלתי נסבל, אדוני הנשיא. אתה לא שחקן פוליטי ובתור פוליטיקאי היית תמיד פוליטיקאי כושל ביותר. הדבר היחיד שהצלחת להגיע אליו זה משרת שר זוטרה, ובתור נשיא וסמל ישראלי אתה קורא לאזרחי ישראל לצאת לרחובות? על מה? חתיכת חצוף! מי אתה? יש קלפי! רובי ריבלין לא הצליח לראות את הצד המצליח של הקלפי מרוב שהוא כושל, תתבייש".

לא אתייחס כאן למילים הבוטות של לינור כלפי נשיא המדינה. היא נענשה על כך, אבל זה בוודאי לא מזיז לה. את הפרס שלה היא תקבל מאלפי המעריצים שיישאו אותה על כפיים ויגידו לה כל כבוד על האומץ ועל זה שאמרת את האמת בפנים. ככה זה עובד בימין. הזבל שנזרק בפנים, הופך אוטומטית לאמת הכואבת שהשמאל לא מסוגל להכיל, רק מעצם זה שהמילים הופרחו לחלל האוויר. מה שמפריע לי יותר מהמילים החמורות והזלזול המוחלט בנשיא המדינה, הוא הפרשנות המעוותת שלה לדבריו. ומכיוון שהיא לא הבינה, אסביר למה הוא התכוון.

רובי ריבלין מתפעל מכוחן, מעוצמתן ומיתרונותיהן של הרשתות החברתיות. הן מעניקות לנו קול במרחב הציבורי ומעלות מודעות ומספרות לנו מה קורה סביבנו בעולם. הרשתות החברתיות הן הכיכר הווירטואלית שלנו, ואנחנו, האזרחים, הראינו שאנחנו לא מסתפקים בהן, והעברנו אותן מהמימד הווירטואלי לכיכרות הפיזיות. השמעת הקול לא נותרה על המסך בלבד, היא לא מצטמצמת בישיבה מאחורי המקלדת בבית, אלא הורחבה. מה שריבלין אומר בעצם הוא שאם פעם, כשלא היה לנו אינטרנט ופייסבוק וטוקבקים ולייקים ושיתופים ויצאנו לרחובות כדי להשמיע את קולנו, הרי שהיום למרות שיש לנו אותם, לא זנחנו את הכיכרות האמיתיות, הפיזיות, לא איבדנו את זה, זה עדיין חלק מאיתנו, וזה חשוב.

אני זוכרת בהפגנת המחאה של קיץ 2011, כשצעדתי עם שלטים ביחד עם אלפי הצועדים בתל אביב ליד עזריאלי, הלב שלי פעם בחוזקה. הרגשתי שאני חלק מעשייה משמעותית, שאני חלק מקבוצה, הרגשתי שייכת, שאני תורמת לשינוי, שאכפת לי ויש לי הזדמנות לבטא את האכפתיות שלי. אני לא פאסיבית, אני לא כנועה, אני לא אזרחית קטנה חסרת חשיבות. יש לי כוח, יש לי שכל, יש לי חשיבה והבנה, אני חשובה וגם לי יש מה להגיד.

כשהפגנתי שם, לא הרגשתי שנאה בלב או כעס, אלא תחושה של התרוממות רוח. ביציאה למרחב הפיזי, בהתקבצות של אנשים שיש להם קשר עין זה עם זה, שמדברים זה עם זה ושומעים זה את זה ונראים ונשמעים על ידי אחרים, יש אמירה חזקה מאוד, ואת זה המסך והמקלדת כשכל אחד נמצא בביתו, לא יכולים לעשות. הרשת היא פן אחד של הדמוקרטיה, היא חלק ממנה, אבל היא לא תחליף לצורך שלנו, ואולי אף לחובה שלנו כאזרחים שאכפת להם, לקחת חלק ממשי בהכרעות, בוויכוחים ובעשייה. אנשים שלא מתעצלים, ויוצאים מהמרחב הנוח שלהם החוצה לכיכרות כי יש להם משהו חשוב להגיד.

אנשים כמו עירית לינור מנסים לצמצם את הדמוקרטיה לפן אחד בלבד שלה, והוא שהציבור בוחר את הנבחרים שלו, והרוב קובע, ומי שיש לו בעיה עם ההחלטות וההתנהלות של נבחרי הציבור האלה, הדרך היחידה שלו לגרום לשינוי היא בבחירות הבאות בקלפי. לא, ממש לא. דמוקרטיה היא גם הזכות שלי להביע את המחאה שלי כשמשהו לא תקין, לא חוקי ולא צודק, הזכות למחות נגד עוולות, נגד פגיעה בקבוצות מיעוט או בקבוצות חלשות.

זה מה שרובי ריבלין אמר למעשה.

ויש עוד משהו שהיציאה לכיכרות הפיזיות נותנת. תחושת אחדות. בתכנית האחרונה של "ארץ נהדרת" הם היטיבו לזהות את זה, כשביבי (כלומר הדמות שלו) מתפאר בכך שהוא לא מפלג את העם, אלא להפך, בזכותו אנשים גם מימין וגם משמאל יצאו לרחובות יחד ומחו נגד השחיתות.

"תהיה אחוות אדם", עירית לינור מצטטת משירו של ג'ון לנון, ומגיבה לשורה הזאת כך: "כן. כולם יאהבו את כולם, כלומר לא יאהבו אף אחד".

ואני אומרת: רובי ריבלין הוא סמל לאהבה ולאחוות האדם, אלא שאדם ציני וצעקני כמו עירית לינור, לא מסוגל לראות את זה ולא מסוגל להבין את זה. 

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ