כשנגרם קיפוח, הוא יתוקן לאלתר. אבל תלוי במי מדובר - זה סוג של בלוג - הארץ

כשנגרם קיפוח, הוא יתוקן לאלתר. אבל תלוי במי מדובר

השרים רוצים, וכל שהם צריכים לעשות זה לפתוח את הפה ולקטר, קצת לרוץ לפה, קצת לרוץ לשם, לשכנע, לדבר, וזהו, זה נעשה. כל כך פשוט

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נתניהו ושרים בממשלתו במליאת הכנסת
עינת קדם
עינת קדם

ידיעה קצרה בחדשות הערב של ערוץ 2 שלשום, גרמה לי להבין מחדש את האופן המעוות שבו דברים מתרחשים כאן, לעומת אלה שתקועים ותקועים ותקועים.

מסתבר שחברי הממשלה מרגישים כבר תקופה ארוכה שהשכר שלהם לא עולה באופן מהיר מספיק. מה זה "תקופה ארוכה"? לא יודעת, אבל זה בטוח לא כמו הנכים למשל, שמחכים כמעט 20 שנה להעלאת קצבאות הנכות הקפואות שלהם, שהן למעשה השכר שלהם בעקבות אובדן כושר השתכרות. ושמחכים לפעימה, הו, אותה פעימה עלובה ראשונה שהם אמורים לקבל, בערך 300 שקלים, שלה הם יחכו עוד חודשים ארוכים. ולהעלאה המלאה שהובטחה, אם היא תאושר בכלל, הם יצטרכו לחכות עד 2021, עד שתצא הנשמה, ובלי שום פיצוי על השחיקה המתמשכת בינתיים.

הידיעה על תוספת השכר לשרי הממשלה מתוך מהדורת החדשות

וזה בטח לא כמו אלפי ניצולי השואה שעלו אחרי 1953, שמקבלים רק קצבה שנתית של 3,600 שקל ואינם זכאים להטבות, ורובם חיים בעוני מחפיר. המדינה הודיעה לבג"ץ שהקצבה השנתית שלהם תוגדל, אך לא ציינה מתי ועד כמה. והקשישים, מצבם דומה. וזה בטח לא כמו המאבטחים למשל, שמחכים כבר זמן רב למימוש ההסכם שנחתם להוספת שקל וחצי להעלאת שכרם, אך בינתיים כלום לא קורה. 

ברגע שדפנה ליאל התחילה לדווח על מחאתם של השרים מהקיפוח הנוראי, חשבתי שמספרים לנו רק על חוסר שביעות הרצון, אבל מיד ברגע הבא קפצה הכותרת על המרקע: "בכנסת צפויים לאשר הצמדת שכר שרים ורה"מ לשכר הממוצע". רגע אחד, זה ההבדל בין הבעת הרצון של השרים להעלאת שכרם, לבין האישור. נכון, זה לא ממש רגע, אבל ההרגשה היא כמו רגע. השרים רוצים, וכל שהם צריכים לעשות זה לפתוח את הפה ולקטר, קצת לרוץ לפה, קצת לרוץ לשם, לשכנע, לדבר, וזהו, זה נעשה. כל כך פשוט.

הפגנת נכים להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום

אנשים חורקים שיניים כדי להביא פרנסה הביתה, חלקם עובדים בשתי משרות, חלקם סובלים במקום העבודה שלהם אך ממשיכים כדי לא לאבד אותה, חלקם כבר יצאו לפנסיה אך ממשיכים לעבוד בלית ברירה, אנשים מפוטרים ממפעלים, משוועים למקום עבודה קבוע שייתן להם יציבות וביטחון כלכלי, מתחננים שייתנו להם לעבוד. ואלה - לא מתאים להם קצב ההעלאה של שכרם. הם רוצים יותר מהר. ולמה מפלים אותם לעומת חברי הכנסת והשופטים שהשכר שלהם עלה ב-3% כי הוא צמוד לשכר הממוצע במשק, בעוד שלהם, השכר לא עלה כי הוא צמוד למדד? באמת לא בסדר. ששופטים ירוויחו יותר מפוליטיקאים? יותר מראש הממשלה? למה?

בירור של הנושא מגלה שוועדת הכספים אישרה אתמול (יום ב', 15.1.18) שהשרים יקבלו תוספת של 5,000 שקלים לשכרם, וראש הממשלה יקבל תוספת של 5,500 ש"ח. אכן כהרף עין. התוספות כוללות חישובים רטרואקטיביים של הקיפוח והעוול הנוראי שנעשה בעבר. אצלם זה לא כמו הביטוח הלאומי, אצלם הרטרואקטיבי תופס. ועדכון השכר שיוצמד מעתה לשכר הממוצע במשק יהיה אוטומטי, סדיר וקבוע כמו שעון. ככה זה. כשצריך לעשות צדק, הוא ייעשה מיד, כשנגרם קיפוח, הוא יתוקן לאלתר וללא שיהוי. אבל תלוי עבור מי.

"וזה בניגוד להמלצות של ועדה ציבורית, שהמליצה להשאיר את זה צמוד למדד", העירה ליאל באותה כתבה. גם כאן אולי התנועה לאיכות השלטון תגיד שההתעלמות הבוטה מהמלצותיה של הוועדה הציבורית אינה ראויה ואינה הולמת התנהגות של נבחרי ציבור. אבל הרי אנחנו כבר יודעים מה דעתם של נבחרי הציבור שלנו על התנהגות ראויה הולמת. זה לא הקריטריון שבאמצעותו הם בוחנים את עצמם ופועלים לפיו. מה אני רוצה להשיג בשביל עצמי, מה יעשה לי טוב, מה יקדם אותי, מה יעשה טוב לקבוצה המצומצמת שאני משתייך אליה, מה יעלה את הסיכויים שיבחרו בי שוב, מה ירצה את אלה שאני לא רוצה שיפילו את הממשלה, מה ימשיך להשאיר אותי על הכיסא - זה מה שחשוב.

וכל שנותר לדני קושמרו להגיד הוא: "דפנה, תודה לך". ברור. מה כבר אפשר להגיד על זה?

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ