פרסומת "הנני כאן" של לאומי: להפוך את העשירים לעשירים יותר - זה סוג של בלוג - הבלוג של עינת קדם - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרסומת "הנני כאן" של לאומי: להפוך את העשירים לעשירים יותר

הישראלי שמתלונן שהוא האיש אשר תמיד נותתתתן נותתתתן - לא באמת מסכן. במציאות שבה המדינה מיטיבה עם בעלי היכולת בעוד הקבוצות החלשות קורסות, הוא חזק ואיתן. אז מה אם הילדים חסרי גבולות

תגובות
גל תורן בפרסומת החדשה של לאומי דיגיטל
עמוד הפייסבוק של לאומי

בהתחלה רציתי לכתוב על השימוש הנוראי בשיר "הנני כאן" שבנק לאומי עשה בפרסומת שלו. על זה שהחצופים האלה לקחו את השיר היפה שנכתב על ידי חיים חפר והולחן על ידי דובי זלצר, השיר בביצועו המרגש של יהורם גאון, השיר שגורם לי תמיד לבכות ולהתגעגע לתקופה של פעם שבה כולם ידעו טוב מאוד למי יש כבוד. לקחו את "הנני כאן" והפכו אותו ל"נהייתי בנק" כדי לפרסם את לאומי me, שמאפשר העברת כספים לכרטיס דרך אפליקציה.

אחר כך החלטתי לרדת מזה. כל כך הרבה החלטות מקוממות וחוקים מעוותים שגוזלים מאיתנו את כל מה שהיה טוב ונוח ונכון וצודק, נכנסים לחיינו ומשנים אותם אט אט לבלי הכר ומבלי שתהיה לנו שליטה על כך, אז אני אקטר על זה שהרסו לי שיר? השיר המקורי יישאר איתי לעד ואוכל ליהנות ממנו ולהתרפק עליו כל אימת שארצה, אבל העולם המתהווה שאני תקועה בו, הוא מציאות קיימת. לכן החלטתי להניח לשיר ולכתוב על הפרסומת עצמה.

המשפחה בפרסומת של בנק לאומי אמורה להיות המקבילה הישראלית למשפחת באנדי בסדרה האמריקאית "נשואים פלוס" (ששודרה בישראל החל מ-1992). כמו בפתיח בסדרה, שבו על רקע השיר Love and Marriage, אב המשפחה אל באנדי יושב על הספה ומחלק אוטומטית, בהבעת מיאוס על פניו, שטרות של כסף לבן, לבת, לאם ואפילו לכלב, כך אב המשפחה הישראלי בגילומו של גל תורן מחלק בלית ברירה כסף לבני משפחתו, ובעיקר לבת המתבגרת עם הדרישות הבלתי פוסקות לכסף עבור בגדים, נעליים ועוד.

במשפחת באנדי האמריקאית לא מביעים רגשות זה לזה. כל אחד יורד על השני, כל אחד מנסה להשיג משהו מהשני, וכשמישהו נופל, שאר בני המשפחה צוהלים. אבל זה נעשה בחינניות וזה הצחיק אותי. בפרסומת הישראלית זה לא הצחיק אותי. ניכור וניצול בולטים במשפחה. האם הממורמרת מייחלת שבולען יבלע את בעלה באדמה, האב מייחל שיגיע כבר הרגע שבתו תלך לצבא, והפעמים היחידות שבהן הבת מחבקת את אבוש ואומרת לו "love you" (ברור שבאנגלית, בעברית הוא עוד עלול לחשוב שהיא מתכוונת לזה), הן רק כשהוא נותן לה כסף.

ההתייחסות של ילדים להוריהם ככלי לסיפוק מיידי של צורכיהם החומריים לא לגמרי מנותקת מהמציאות. ביטויים לכך אפשר היה לראות למשל בעונה האחרונה של הסדרה "מחוברים" (עונה 8, הוט) במשפחה של רינת גבאי וארכדי דוכין, שבהן הבנות המתבגרות היו מוכנות להתקרב להורים בתנאי שיוצא להן משהו מזה. "את לא תצליחי לתקן את המהות", הטיח בה בעלה של רינת גבאי, "המהות היא, שהיא (שירי, הבת) לא מחוברת אלייך". אז רינת לקחה את הדברים לתשומת ליבה, ולכבוד יום ההולדת של הבת היא עשתה איתה יום של כיף בקניון רמת אביב, גיהצה את כרטיס האשראי במתנות עבורה בשווי 650 שקלים או יותר, וגרמה לבת להתחבר אליה לכמה שעות.

רינת גבאי ובתה מתוך "מחוברים" (החל מדקה 5:13)

"נהייתי בנק, איבדתי שליטה", מתלונן האב בפרסומת של בנק לאומי, כאילו זאת גזרה משמיים ולהורים אין חלק בזה. ילדים לא נולדים תובעניים וחמדנים. הם גדלים לתוך מציאות שבה ההורים מאשרים להם שכסף הוא מטרה, כסף זה משהו שתמיד יש אותו - צריך רק לדרוש. כסף הוא ביטוי לאהבה, כסף מוביל לאושר וסיפוק, ונתינת כסף מחליפה תקשורת, שיחה ומבט בעיניים. 

במצב שנוצר, בנק לאומי מנצל את ההזדמנות ומשכלל באמצעות אפליקציה את מה שכבר מזמן לא יכול להיקרא "דמי כיס". להורים זה מצוין, כי משתחררים מהמזומן ולא צריך להגיע לכל מיני חורים כדי לממן את גחמותיהם של הילדים ולא מפריעים לאבא באמצע הישיבה או באמצע הלילה. לבנק ולילדים זה טוב, כי האפליקציה מאפשרת העברה יומית של עד 400 שקל ביום (תלוי איך מסתכלים על זה. בלאומי הם אומרים שהכרטיס "מוגבל" לרכישות של 400 שקל ביום). אלה בוודאי לא סכומים שמוכר בחנות נעליים כמו אל באנדי היה יכול לעמוד בהם, אבל הישראלי בפרסומת, שעובד בחברה גדולה וחי בבית מרווח ומעוצב ונוהג ברכב ארבע על ארבע, בהחלט יכול.

אותו ישראלי שמתלונן שהוא האיש אשר תמיד נותתתתן נותתתתן - לא באמת מסכן. במציאות שבה המדינה מיטיבה עם בעלי היכולת ומספקת להם יתרונות המעשירים אותם עוד יותר, בעוד הקבוצות החלשות נחלשות וקורסות ונותרות ללא הגנה ותמיכה, הוא חזק ואיתן. אז מה אם הילדים חסרי גבולות ולא יודעים להעריך את מה שיש להם. בעולם תחרותי ודורסני שבו ערך המצוינות החליף ערכים כמו צניעות ומתינות, בעולם שבו הכל צריך להיות לא פחות ממושלם ומעולה, זה דווקא טוב שהם ילמדו כבר בגיל צעיר לדרוש, לקחת ולקבל את מה שהם רוצים. חשוב שהם ילבשו את הבגדים הכי יפים וירכשו את המותגים הכי נחשבים וילמדו איך להתקדם ולהצליח כלכלית כמו ההורים.

"הנני כאן, כמו ציפורים חגות, הנני כאן, מביט מן הגגות, הנני כאן, כמו אבן בגדר, כמו סלע, כמו באר. אני האיש אשר תמיד חוזר, חוזר". הבטחתי לא לקטר על זה שהרסו לי את השיר. אז הנה, אני שרה אותו ביחד עם יהורם גאון ומפליגה למחוזות רחוקים, למקומות שבהם הייתי ילדה קטנה וחמודה, והוריי היו צעירים ויפים. אבא היה מסגר במפעל, עבד תמיד שעות נוספות. אמא עבדה בניקיון. מדי פעם הם היו נותנים לי כסף כדי שאקנה ארטיק קרח מהקיוסק, לא גלידת לוקס או קסטה או טילון. ויצאתי בסדר בסך הכל. הנני כאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#