דרכם של הנכים בישראל חסומה מכל הכיוונים - זה סוג של בלוג - הארץ

דרכם של הנכים בישראל חסומה מכל הכיוונים

אני חיה במדינה שבה קבוצה קטנה של נכים חרצה את גורלם של אלפי נכים והחליטה בשמם כמה הם יקבלו, מתי ובאיזה קצב, ואף החליטה לחסום בשמם כבישים. קשה לי להאמין שמשהו ישתנה. הכל יישאר אותו הדבר. עקום ומעוות כפי שהיה

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
האם הם יערערו? בוודאי שלא
עינת קדם
עינת קדם

כשדיווחתי על הריאיון בתכנית של רינו צרור ועל לקיחת הכספים של הביטוח הלאומי על ידי המדינה, לא הצגתי את נקודת המבט שלי בעניין. רציתי לתת מקום לדברים שנאמרו ודיברו בעד עצמם. חשוב היה לי לתעד לא רק את מה שנוגע לקצבאות הנכים, אלא גם את הדוגמאות שהציגו ערן יאראק ואורנה אנג'ל מהמוסד לביטוח לאומי, שהראו כיצד תוכניות שנהגו על ידי המוסד מתוך חשיבה על הצרכים של המבוטחים מחד ועל היכולת הפיננסית של המוסד מאידך, מטורפדות על ידי האוצר.

לפני קצת יותר משנה הגיעה לאמא שלי מעריכה מהביטוח הלאומי כדי לבדוק את מצבה אחרי שהגשנו בקשה לשעות סיעוד וצירפנו אישור רפואי מהרופא. הקושי של אמי בולט לעין, הצטברות של בעיות רפואיות שהפכו אותה לתלותית ומצריכות סיוע והשגחה. למרות זאת, בשיטת מצליח הידועה נקבעו לה לאחר הביקור אפס נקודות בכל סעיפי ADL, שלא מזכות אותה בדבר. הגשנו ערעור. בדיקות מתישות, ביקורים אצל רופאים, אישורים נוספים, איסוף מסמכים מהארכיון, איבוד זמן ללא סיוע, ולבסוף נסיעה לוועדה מייעצת בביטוח הלאומי ברמלה. אמא בכתה שם, גם אני בכיתי. "אני פוחדת על אמא שלי", אמרתי להם, "בבקשה תעזרו לה, תעזרו לה", התחננתי. הם הקשיבו, הם היו אמפתיים, הם בחנו את המסמכים ולבסוף קיבלנו הודעה שהסיוע אושר.

אם לא הייתי מסייעת בהגשת הערעור ובכל מה שכרוך בו, ההחלטה הראשונית היתה נשארת כפי שהיא. אני חושבת על אלפי המבוטחים שבקשתם נדחתה ללא הצדקה ואין להם ידע, יכולת ואנרגיות לערער ואין מי שיסייע להם בכך. האם הם יערערו? ודאי שלא.

עכשיו כשאני שומעת מאורנה אנג'ל על התוכנית לבקר בבתיהם של קשישים עריריים ולסייע להם שסוכלה, או על התקנה הנוגעת לערעור שטורפדה, הכל מסתדר לי. זוהי אותה חשיבה של האוצר, אותו ראש, אותה שיטה, במסגרת משנה סדורה. כל הרע שאנחנו מכירים מהביטוח הלאומי - דחיית הבקשות האוטומטית, ההתעללות בוועדות הרפואיות, ההתייחסות לפונים כרמאים, כמתחזים, כשקרנים או כלא מספיק מסכנים, ביטול קצבאות כשרואים שההורים או הילדים מסייעים; קביעת רכב לא מתאים בוועדה לגודל רכב, ערעור המוסד על קביעת רכב מתאים; קביעת אחוזים בגובה הנמוך באחוז אחד מזה שנדרש לקבלת קצבה (למשל, 19% במקום 20% בנכות מעבודה); התקנות הנוקשות; האדישות לסבלם של קשישים, עניים, נכים וחולים - כל אלה, מקורם באוצר, הוא זה שמכתיב את ההתנהלות האכזרית, זוהי רוח המפקד, כשהמפקד הוא האוצר.

ההסכמה למתווה להעלאת קצבאות הנכות. בכנסת התרגלו לראות בהם נציגי הנכים

ב-2002, כשבנימין נתניהו כיהן כשר האוצר, הוכנס לחוק הביטוח הלאומי תיקון. על פי סימן ג'1 ("החשב"), סעיף 23א. נקבע שחשב המוסד יהיה עובד משרד האוצר. הביטוח הלאומי כפוף ליעדים שהחשב (וכיום - חשבת) מציב ולהחלטותיו. האוצר מתפקד כביכול כמבוגר האחראי, כשלמעשה הוא החתול ששומר על השמנת כדי להעביר אותה הלאה.

וכשנותנים בידיו של האוצר את הסמכות וגוזלים אותה מהמוסד, הוא קובע כמה יוציאו ובמה יקצצו ודואג שיישארו מספיק עודפים וכספים נוספים שיעברו לתקציב המדינה. ושם, בוועדות הכנסת, פקידי האוצר עובדים במרץ. תקציבים של מיליארדים עוברים ברגע, ומנגד קיצוצים בשירותים חברתיים חיוניים, והכל במחטף, בשיטות עקומות, בקומבינות ובתרגילים ערמומיים, תוך הטעיה ושימוש בהליכים לא תקינים וללא שקיפות, כדי למנוע התנגדויות ודיון מעמיק בנושאים.

באשר לקצבת הנכות: ציבור הנכים המעורב בנושא נחלק לשניים. קבוצה אחת, שאני משתייכת אליה, היא של אלה שמאמינים שיש להשוות את קצבת הנכות לגובה שכר מינימום, מתוך היגיון שאם נקבע בישראל מהו השכר המינימלי לקיומו של אדם, יש להחיל עיקרון זה גם עבור המבוטחים הנכים המקבלים קצבת נכות על אובדן כושר השתכרות. הריאיון בתוכנית של רינו צרור היה חשוב ומאיר עיניים, אבל הוא נתן אישור למה שכבר היה ידוע. יש כספים לכך, ולא על חשבון קבוצות נזקקות אחרות.

הקבוצה השנייה של הנכים היא זו המונהגת על ידי מה שבתקשורת נהוג לכנות "נציגי הנכים" או "נציגי ארגוני הנכים". בכל פעם מחדש נציגים של אותם ארגוני נכים מוזמנים לישיבות בנושאים מכריעים בכנסת משום שהתרגלו לראות בהם נציגים של הנכים. באותו דיון על קצבת הנכות הנכים הסכימו בשמם של אלפי נכים, ללא ידיעתם וללא הסכמתם, על מתווה שלפיו תהיה העלאה בקצבאות הנכים, וזו תינתן ב-4 פעימות, כשהפעימה האחרונה תינתן בשנת 2021. ותמונות וכותרות בעיתונים ובאינטרנט ולחיצות ידיים וחיוכים.

נכים חוסמים קטע מכביש החוף בראשית החודש במחאה על קצבאות נכות

במהלך ההמתנה הממושכת הזאת נמשכת שחיקתה של הקצבה ובשנת 2021, כשהנכים יקבלו את מלוא ההעלאה, הם יישארו באותו מצב שבו הם מצויים היום, הרבה מאחור. הנכים שתומכים במתווה הזה, למדו להאמין שזה הרע במיעוטו והם נאבקים למימושו של המתווה ועיגונו בחוק. כל זאת בזמן שאלפי נכים אחרים, ואני בהם, צופים בהם בחרדה.

אם המתווה הזה ימומש אין דרך חזרה. עדיף היה לא לקבל כלום. עם כלום יש תקווה למשהו ראוי, עם המתווה שיהפוך להסכם, הנכים ייאלצו לחיות כל חייהם מבלי שיוכלו לערער עליו, שהרי התקבלה הסכמה. כעת, לאחר שאותם נכים דרשו שאותו מתווה יעוגן בחוק וזה לא קרה הם יוצאים לחסום כבישים.

איזה חוסר אונים, אני חסומה מכל הכיוונים. אני חיה במדינה שבה מכהן ראש ממשלה שכל פעולותיו מכוונות להמשך שלטונו, ובעוד הוא מבשר בחגיגיות ש"כלכלת ישראל חזקה מאי פעם וישראל זינקה בעושר והשכר הריאלי צמח", בזמן שהוא גוזל כספים ששייכים לציבור המבוטחים, הוא עוצם את עיניו ואוטם את אוזניו לזעקתם של החלשים.

אני חיה במדינה שבה הממשלה עסוקה בהעברת חוקים שירצו את החברים בה, כמו למשל סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, שעסוק בניהול מאבקים שלא קשורים כלל למשרד אליו הוא שייך. אני חיה במדינה שבה משרד האוצר בראשותו של משה כחלון מפעיל פקידים צעירים, יהירים ושבעים, שעוסקים בלהטוטים כלכליים, במשחקי כסף ועקומות. עבורם אנחנו מספרים, לא אנשים עם צרכים ומצוקות.

אני חיה במדינה שבה קבוצה קטנה של נכים חרצה את גורלם של אלפי נכים והחליטה בשמם כמה הם יקבלו, מתי ובאיזה קצב, ואף החליטה לחסום בשמם כבישים. לכן כששמעתי את דבריהם של אנג'ל ויאראק, נותרתי פסימית. קשה לי להאמין שמשהו ישתנה. הכל יישאר אותו הדבר. עקום ומעוות כפי שהיה.

אסיים בדבריו של עוזי, שפנה בשבת לקבוצה פתוחה בפייסבוק "הצעת חוק – קצבת נכות בגובה שכר מינימום" (הוקמה בינואר 2015) וכתב בשם בת הזוג שלו עדי, נכה שמאושפזת במחלקה אונקולוגית בבית החולים: "שבת. אני כותב בשם הבת זוג שמכתיבה לי. כשחולים בסרטן השד, כבר לא חושבים על העתיד. כשחושבים על הכאבים מהכימותרפיה, כל העבר נשכח. כשבן זוגי נותן לי 5 פעמים ביום כדורי מורפיום, זה עוזר רק ל-3 שעות... היינו אצל רופאים פרטיים, שמנו את כל הכסף... נכון, אני תלויה בחסדים שלכם עכשיו. אין לי כסף אפילו לאוכל, לשלם חשמל, לשלם לתרופות שלא בסל. אני כבר לא מתביישת. זה המצב... מי שרוצה לעזור לי בתרומה צנועה להמשך המלחמה שלי בסרטן, אלה הפרטים שלי..."

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ