הקלטת: לחיי הספין הבא של ראש הממשלה - זה סוג של בלוג - הארץ

הקלטת: לחיי הספין הבא של ראש הממשלה

ההתייחסות של נתניהו למקרה של הקלטת של רעייתו היא עוד ספין שקוף, שנועד להוביל אותנו באף לכיוונים אחרים הרצויים לו. הוא מזלזל בנו כשהוא מתייחס לכך כהרמת קול בכעס, הטבעית לכל אדם

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ראש הממשלה נתניהו בישיבת ממשלה שבועית בתחילת החודש. העם חכם, לא רק מצביעי הליכוד
ראש הממשלה נתניהו בישיבת ממשלה שבועית בתחילת החודש. העם חכם, לא רק מצביעי הליכודקרדיט: אוהד צויגנברג
עינת קדם
עינת קדם

בסרטון התגובה של ביבי להקלטה של אשתו שרה נתניהו, הוא פונה אלינו. "אני רוצה לשאול אתכם", הוא שואל, "בתשע השנים האחרונות, מישהו מכם הרים את קולו בכעס? פעם אחת, פעמיים, הרבה פעמים? אולי גם העיתונאים והעיתונאיות, גם הם לא עשו דבר כזה אף פעם?"

למרות שזוהי מעין שאלה רטורית וביבי משיב עליה מיד, אני רוצה להשיב לו על כך. אבל תחילה אני רוצה לכתוב על מה שהרגשתי כשהקשבתי לקלטת.

כששמעתי את זה, היו בי רגשות מעורבים. חשתי צער וכאב על שרה, לא רק למצוקה שהיא היתה נתונה בה באותם רגעים של השיחה שבה היא הרגישה שמשהו שחשוב לה מאוד נגזל ממנה באופן שבו הידיעה בעיתון נוסחה (וזה לא נכתב בציניות), משהו שהיא איבדה שליטה עליו ושאי אפשר להחזיר אותו לאחור כיוון שהידיעה כבר התפרסמה, אלא כאב לי גם על מה שהיא בוודאי עברה ועוברת כששיחה שבה היא דיברה חופשי בלי לדעת שהיא מוקלטת, חשופה כעת לעיני כל. זה נורא, זה משפיל. והכאיבו לי גם תגובות של גולשים שהתייחסו אליה כבובת סמרטוט שאפשר לבעוט בה שוב ושוב ולרמוס אותה עד עפר, ולא כאדם עם רגשות. אבל עם כל הכאב והצער, אני מאמינה שחשיפת הקלטת היתה חשובה, ואסביר מדוע.

ביבי אומר תמיד שהעם חכם, שהעם מבין, שהעם יודע מהי האמת. אני מקווה שכאשר הוא אומר את זה, הוא לא מתכוון רק לציבור בוחריו, והוא צודק: העם חכם, העם מבין. מדוע, אם כן, הוא מתייחס אלינו כמטומטמים? הרי שוב ושוב צצים ועולים מקרים וסיפורים ופסקי דין ודיווחים ושמועות. וכשהוא מתייחס לכך, התשובות שהוא נותן מעליבות את האינטליגנציה, שלו ושלנו. אנחנו מדברים על המהות, על המשמעות, על התמונה הכללית המדאיגה שעולה - והוא מתייחס נקודתית ועושה ספין. אנחנו מדברים על א' – הוא עונה על ב'.

אנחנו מדברים, למשל, על ביקורים במועדוני חשפנות ועל מה שנראה כמו תשלום על שירותי מין והתנהגות מבזה, והוא מדבר על "אמירת סרק בהשפעת אלכוהול". אנחנו מדברים על מתנות בשווי אלפי שקלים והמשמעות החמורה שעולה מזה – הוא אומר "לא פלילי, מותר לקבל מתנות מחברים", אנחנו מדברים על ארוחות שף יקרות, הוא אומר "חמגשיות", אנחנו מדברים על מה שנראה כמו ניצול המעמד לרעה, והוא אומר: "מנסים להפיל אותי בלי בחירות". אנחנו מדברים על תלונה נוספת, ולא ראשונה, מצד עובדת ועל מה ששוב נראה כמו העסקה פוגענית והתעמרות בעובדים, והוא אומר "ניסיון לפגוע בי ובמשפחתי". ומקרים נוספים שמהם אנחנו מקבלים רמזים למה שאולי התרחש, שבהחלט נוגע לציבור, אבל מאחר שנטל הראיה מוטל על כתפיו של הטוען שלא הצליח להוכיח, אנחנו נשארים שוב עם: כזבים שאין בהם שמץ של אמת.

נוצר דיסוננס מטריד, חוסר התאמה בין מה שהציבור החכם מרגיש וחושב ומבין ורואה ומסיק, לבין מה שמצפים ממנו להאמין בו. לכן המקרה המתועד בקלטת, גם אם הוא אירע לפני תשע שנים, פתר במידה מסוימת את הדיסוננס המתסכל עבור מי שמאס בתירוצים, בהכחשות הגורפות ובספינים שמטריפים את הדעת.

ההתייחסות של ביבי למקרה של הקלטת היא עוד ספין שקוף, שנועד להוביל אותנו באף לכיוונים אחרים הרצויים לו. ביבי מזלזל בנו כשהוא מתייחס לכך כהרמת קול בכעס, הטבעית לכל אדם, ומצד שני הוא סותר את עצמו כשהוא אומר שזוהי קלטת מלפני 9 שנים, ומכך אנחנו אמורים להבין שגם אם מדובר במקרה קיצוני (דבר המוכחש, ביבי ידגיש), חל עליו "חוק התיישנות" ואין להתייחס אליו ברצינות ויש לראות בו מקרה אחד ויחיד שכלל לא רלוונטי להיום, כי הוא לא קורה יותר.

מצפים מהציבור להתנהג כמו שופט בבית משפט, הכבול לדיני הראיות הקבועים בחוק, ואם נותר ספק ואין בידיו ראיות לכך שזהו דפוס קבוע ולכך שאירועים כאלה קורים הרבה, יותר מדי, והסביבה והעובדים במעון חשופים להתעללות, אימה וטרור ללא כל הגנה (ביבי בספין נוסף: אבל הם חופשיים לעזוב, אף אחד לא מחזיק אותם בכוח), ואם אין בידי הציבור הוכחות ממשיות שמעידות על שליטה בראש הממשלה מצד רעייתו, שליטה על החלטותיו ועל בחירותיו שנעשות משיקולים לא ענייניים ולא בהכרח לטובת העם שהוא עומד בראשו, השפעה מסוכנת המפריעה לתפקודו התקין, אם אין את כל זה – אפשר לזכות את הנאשם. אבל הציבור החושב לא כבול לדיני הראיות.

סיבה נוספת לחשיבותה של הקלטת, קשורה לדה-לגיטימציה שביבי עושה לציבור החושב. ביבי מצפה שהציבור יתייחס רק למה שהוא רוצה, שחשוב בעיניו, ויתעלם מהשאר. שנתייחס רק לפעילות שלו בארץ ובעולם, לכבוד שרוחשים לו, להישגים שלו, לפעילות הציבורית של אשתו ולמקצוע שלה כפסיכולוגית. אין ספק שאלה דברים חשובים שאין לזלזל בהם. אבל האם באמת אפשר לצפות מהציבור החכם להתרכז רק בהם? אדם הוא מכלול שלם. אי אפשר לנתק חלקים מסוימים ממנו, להעיף אותם הצידה ולהגיד לציבור שהם לא רלוונטיים. הם רלוונטיים ועוד איך, כי הם נמצאים שם. הנטייה הטבעית של האדם החכם הביקורתי, בעל הרגישות והמודעות העצמית, היא לחקור ולהתבונן לעומק. להטיל ספק, לשאול שאלות, לברר מה זה אומר, מהן ההשלכות, מה המשמעות, לעשות היקשים, להסיק מסקנות, לבטא את הביקורת שלו ואת אי הנוחות שלו ממה שנראה לו לא תקין גם בהתנהגויות שאינן עבירות פליליות ולכאורה הן לא קשורות לעשייה הציבורית.

אבל כשהוא נוהג באופן הטבעי לו, עושים לו דה-לגיטימציה ואומרים לו בכל פעם מחדש שזהו ניסיון להפיל את ראש הממשלה שנבחר באופן דמוקרטי. הקלטת של שרה מציגה בבירור התנהגות בעייתית ולא תקינה (שגם אינה מתאימה לפסיכולוגית), והציבור, שמותקף בכל פעם שהוא מביע את הביקורת שלו על מה שכביכול לא שייך ישירות לעשייה הציבורית, היה זקוק לדוגמה הקיצונית הזאת, שמדגימה צד בעייתי שבאמת אי אפשר להתעלם ממנו.

בני הזוג נתניהו בסיור בתל גזר בשנה שעברה
בני הזוג נתניהו בסיור בתל גזר בשנה שעברה. כולם צועקים לפעמים, אבל זה לא מה שקרה שםצילום: קובי גדעון / לע"מ

זהו. ועכשיו אשיב על השאלה של ביבי, שתוהה אם בתשע השנים האחרונות מישהו מאיתנו הרים את קולו בכעס. כן. בהחלט. וגם כשמדובר באשת ראש הממשלה, זה בסדר ומותר ואנושי וטבעי לכעוס ולהרים את הקול בכעס. אבל זה לא מה שקרה שם. זה ממש לא מה שקרה שם.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ