לא נעים להרגיש כמו עוף בגריל - זה סוג של בלוג - הארץ

לא נעים להרגיש כמו עוף בגריל

למזלי היה ב"עזר מציון" מנוף הרמה פנוי והבטיחו לי שיביאו לי אותו עוד באותו יום. אחר הצהריים הגיעה המפלצת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מטופל נתלה על ערסל של מנוף סיעודי
ערסל מולבש על מטופל לפני המעבר על ידי מנוף סיעודי (אילוסטרציה). "מעברים" היא מילת הקסם בחייו של נכהקרדיט: שאטרסטוק
עינת קדם
עינת קדם

"קודם את קומה אחד, אחר כך קומה שתיים, אחר כך קומה שלוש. עכשיו קומה ארבע", כך אמרה לי בעברית רוזי, העובדת הסיעודית שלי. תרגום: המצב שלך החמיר בפעם הראשונה ושינינו טכניקה, אחר כך היתה החמרה נוספת ושינינו, ואחריה החמרה שלישית. "קומה ארבע" היא מנוף ההרמה שהביאו לביתי לפני שבוע.

כל אדם עובר תחנות בחיים, גם נכה שמחלתו מתקדמת ומחמירה עובר תחנות. מקל הליכה, מקל עם עגלת שוק, מאחזים בבית, מנגנון ברכב רגיל, כיסא גלגלים, כיסא רחצה, מיטה מתכווננת, אבזור נהיגה חשמלי ברכב ואן, כיסא ממונע, עובדת סיעודית. עכשיו עוד תחנה התווספה לחיי.

"מעברים" היא מילת הקסם בחייו של נכה המרותק לכיסא גלגלים, ובמקרה שלי יש גם מוגבלות קשה בידיים המחריפה את התלות. הנכה עסוק כל הזמן במעברים. מהמיטה לכיסא הגלגלים ובחזרה, מהכיסא לשירותים ובחזרה, מהכיסא לכיסא גלגלים אחר ובחזרה. תמיד היו לי טכניקות יעילות למעברים יחד עם המטפלת שלי, ובכל פעם שחלה החמרה שינינו את הטכניקה והסתדרנו. אומנם המעברים הם אך ורק בסיוע של המטפלת ועם אביזרים מותאמים, אבל האנרגיות בגופי עדיין קריטיות להצלחת המעברים האלה. בעבר, גם כשהייתי חלשה הצלחתי. בתקופה האחרונה אם אני חלשה זה לא הולך, פשוט לא הולך. הגוף בוגד בי. או שזאת אנטיביוטיקה חזקה שמחלישה אותי, או מאמץ מיוחד, עייפות וחולשה ומחסור בשעות שינה, נהיגה וסידורים מתישים מחוץ לבית, התאפקות ממושכת מחוץ לבית כשאין שירותי נכים באזור, או מצבים מלחיצים ומחלישים אחרים. בכל הפעמים האלה נאלצנו להזעיק עזרה, אך תמיד התייחסתי לכך כמקרים מיוחדים, אלא שהמקרים המיוחדים האלה התרבו.

השיא היה לפני שבוע. הייתי על הפנים. קראנו שוב לעזרה. הלחץ, הפחד וחוסר האונים לא שווים את זה, החלטתי והתקשרתי ל"עזר מציון" ושאלתי אם הם יכולים להביא לי בדחיפות מנוף הרמה. למזלי היה מנוף פנוי והבטיחו לי שיגיעו עוד באותו יום. בשעות אחר הצהריים הגיעה המפלצת. שילמתי 200 שקל על הובלה ונתתי צ'ק עירבון. האחראי הגיע אליי בעצמו, איש מקסים, הוא הסביר מה עושים והלך. 

שלושה מצבים של המנוף הסיעודי
המנוף והערסל המולבש עליו בשני מצבים. צריך להיות מחובר לחשמל כל הזמן. במצב חירום כשהשלט לא עובד מסובבים את הכפתור האדום שמוריד ומעלה את ה"קולב"צילום: עינת קדם

רוזי ואני התנסינו מיד. זה מנוף וערסל עם ארבע רצועות. את שתי הרצועות העליונות רוזי הניחה קדימה מעל הכתפיים שלי כשאני ישובה על הכיסא הממונע. את הרצועה הימנית מלמטה היא הכניסה מתחת לרגל ימין שלי, את הרצועה השמאלית מלמטה היא הכניסה מתחת לרגל שמאל והצליבה ביניהן. אחר כך היא קירבה את המנוף שעליו תלוי מעין קולב. את שתי הרצועות הימניות היא תלתה בצד ימין של הקולב, את שתי הרצועות השמאליות היא תלתה בצד שמאל של הקולב. עכשיו מרימים את הקולב עם השלט, הקולב מרים את הרצועות שמרימות אותי.

"לא לא רוזזזזזי, אל תרימי תעצרי, רגע, אמא'לה אני פוחדת, אמאל'ה. טוב, עכשיו. לאאאאא רגעעעעע תורידי תורידי. טוב, עכשיו. תרימי לאט לאט שאלוהים יעזור לי". בסוף רוזי לחצה על השלט בלי לעצור. זה לא היה נעים להתרומם ככה באוויר, תחושה של אובדן שליטה. תוך כדי ההרמה הישבן שלי הסתובב ועלה כלפי מעלה. "רוזי, אני מרגישה כמו עוף בגריל", אמרתי לה. רוזי לא הפסיקה לצחוק, שתינו צחקנו, שמחתי שהצלחנו להתייחס לזה ככה, זה עזר להפחית מעוצמת הטראומה. בסוף היא הנחיתה אותי על כיסא הגלגלים השני. נחיתה ממש לא טובה, היה צריך לסדר עוד הרבה את העוף המיוסר, אבל העיקר שהוא לא נפל.

עם הזמן השתכללנו ולמדנו איך לסדר טוב יותר את הרצועות, אבל עדיין, בכל פעם מחדש העוף התלוי באוויר מתגעגע לימים שבהם הוא הסתובב בחצר מכאן לשם ובחזרה לבד, בלי פיליפינית. 

באותו לילה חלמתי חלום. חלמתי שאני נמצאת בתחנת רכבת ואני מגלה שאיבדתי את הארנק שלי. אני מחפשת אותו בלוקרים ועוצרת אנשים ושואלת אותם אם הם ראו את הארנק שלי. "יש לי שם דברים חשובים", אני אומרת להם, "יש שם תעודת זהות, כרטיס אשראי, כסף". אבל אף אחד לא ראה את הארנק. אני מסתובבת בכאב לב ובתחושת אובדן ולא מבינה איך זה קרה לי ולמה. אחר כך אפי ואני הולכים ברגל ברחובות פריז. תוך כדי הליכה אני מרגישה שמשהו לא הגיוני קורה כאן, אבל אני ממשיכה ללכת, הולכת והולכת והולכת.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ