עירית לינור - את לא קובי מידן - זה סוג של בלוג - הארץ

עירית לינור - את לא קובי מידן

ההשוואה שעושה עירית לינור בינה לבין קובי מידן, רק בגלל ששניהם עובדים בגלי צה"ל, היא מגוחכת. אלה שני עולמות שונים, שני מקרים שונים

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עירית לינור, קובי מידן
עינת קדם
עינת קדם

שיערתי שעירית לינור לא תתאפק ותגיד על זה משהו, והיא אכן אמרה: "מכתב ההגנה הפושר עליי לא פורסם בדף הפייסבוק שלהם", היא קיטרה לפני כמה ימים בדף הפייסבוק שלה על כך שארגון העיתונאים לא תמך בה כמו שתמך בקובי מידן. "כנראה את הבמה הזאת הם שומרים לאנשים שמתביישים במדינה. אז יאללה יאללה. ובלי קשר, את קובי מידן לא צריך לפטר ולא צריך להשעות. אבל בואו - זה לא באמת דיון אמיתי על חופש ביטוי". בואו? הנה אני באה.

מגוחכת ההשוואה שעשתה לינור בין תגובת ארגון העיתונאים לדבריו של קובי מידן בפייסבוק בעקבות הירי בפלסטינים ליד גדר הרצועה, לבין תגובתו לדבריה בגלי צה"ל על נשיא המדינה רובי ריבלין (26.12.17) שהובילו להשעייתה לשבוע מהתחנה. שני מקרים שונים, שני עולמות שונים.

להשוות בין עירית לינור לקובי מידן זה כמו להשוות בין סתיו שפיר למירי רגב. שתיהן עושות מהומות, אבל הראשונה עושה מהומות בוועדת הכספים ונלחמת לעצור את השחיתות והגזל של האוצר על חשבון חינוך, בריאות ורווחה, והשנייה עושה מהומות בגלל עקרונות מקודשים כמו להיאבק על זכותו של המלך הנערץ שלה לנאום בטקס יום העצמאות. ואם כבר מדברים על טקס יום העצמאות, להשוות בין המקרה של לינור למקרה של מידן זה כמו להשוות בין שלמה ארצי שנבחר השנה להדליק את המשואה, לבין ביבי נתניהו. שניהם יהיו בטקס, אבל כשארצי התראיין (ערוץ עשר, 4.4.18) הוא אמר: "סוד ההצלחה הוא שאני עושה מה שאני חושב שנכון ולא שומע כל הזמן את כל הקולות שאומרים לי מה נכון". על ראש הממשלה אי אפשר להגיד את אותו הדבר. אצלו  סוד ההצלחה הוא לקרוא טוקבקים ברשת ולפעול על פי מה שהוא חושב שנכון לקידומו האישי.

להשוות בין לינור למידן זה כמו להשוות בין בני ציפר לגדעון לוי. שניהם עיתונאים, אבל לוי נאמן לעקרונות שלו: "מתקנאים בנפתלי בנט ובבית היהודי?" הוא כתב במאמרו השמאל גוסס, לא מתאבד, "שם מדברים אמת. אמת פשיסטית, אבל אמת. לא מטאטאים מתחת לשטיח. לכן העתיד הוא שם. בשמאל הציוני רוצים ליהנות מכל העולמות, גם ציונות וגם הומניזם שוויוני, ומפסידים את כולם", לעומת לוי, בני ציפר הוא... לא משנה.

שרת התרבות והספורט מירי רגב, סתיו שפיר בוועדת הכספים בכנסת
שרת התרבות והספורט מירי רגב, סתיו שפיר בוועדת הכספים בכנסת. שתיהן עושות מהומות, אבל הראשונה נלחמת לעצור שחיתות וגזל והשנייה נאבקת על זכותו של המלך הנערץ שלהצילום: מרק ישראל סלם, מיכל פתאל

עירית לינור לא יכולה להשוות בינה לבין קובי מידן. קובי מידן מקשיב לאחרים, לינור מקשיבה רק לעצמה. קובי מידן עוסק בחיבוטי הנפש, לינור עוסקת בחיפוש אחר לייקים בפייסבוק. קובי מידן ביטא בחמש מילים בעלות עוצמה את הכאב שחש באותו רגע: "היום אני מתבייש להיות ישראלי". לינור צעקה מילות זעם וטינה כלפי נשיא המדינה: "אני אגיד לך מה בלתי נסבל, אדוני הנשיא. מה שבלתי נסבל שאתה לא שחקן פוליטי, בתור פוליטיקאי אתה תמיד היית פוליטיקאי כושל ביותר. הדבר היחיד שהצלחת להיבחר אליו חוץ מאיזה משרת שר זוטרה [...] ועכשיו בתור נשיא בתור סמל ישראלי אתה קורא לאזרחי מדינת ישראל לצאת לרחובות? על מה? על מה? תגיד לי חתיכת חצוף! מי אתה? [..] יש קלפי! קלפי שרובי ריבלין לא הצליח לראות את הצד המצליח של הקלפי מרוב שהוא כושל, תתבייש". זה לא חופש ביטוי. זאת השתלחות בוטה וניצול של הבמה שניתנה לה במטרה לתקוף את נשיא המדינה ולהקטין אותו.

קובי מידן הפעיל שיקול דעת, הוא כתב בדף הפייסבוק הפרטי שלו ולא פנה לחיילי צה"ל ולא הזכיר אותם, אך למרות שנזהר הוא הפר את הקוד האתי של גלי צה"ל הקובע שחייל, עובד ומשתתף קבוע אחר בשידורים נתפסים כמייצגים את התחנה. לינור פנתה בגלי צה"ל ישירות לנשיא המדינה (בטח היא נוהגת לצעוק בסלון שלה מול מסך הטלוויזיה: "אני אגיד לך מה בלתי נסבל, אדון חוליו איגלסיאס, אתה לא שחקן, ובתור שחקן תמיד היית שחקן כושל ביותר"), והושעתה על התבטאויות שאינן ראויות ועל האופן שבו נאמרו הדברים.

קובי מידן הביע עמדה אישית מוסרית והדגיש שכתב את דבריו מבלי שכל הפרטים היו ידועים לו ומבלי שהיתה לו התמונה המלאה על האירוע בגדר הרצועה. הוא לקח אחריות על מילותיו והבהיר את כוונתו ואף התנצל. לעירית לינור אין את היושרה הזאת. היא היתה "לא מנומסת", היא קראה לנשיא "חצוף", טוב, היא אמרה "חתיכת חצוף", טוב, היא גם אמרה "תתבייש לך", אבל גם הנשיא אולי התבייש קצת כי למוחרת הוא פרסם הבהרה וחזר בו מחלק מהדברים - כך על פי הפטריוטית, הפרשנית המומחית לעקרונות הדמוקרטיה וחופש הביטוי. "לכן אתם יכולים לדמיין שכשהושעיתי משידור בגל"צ אחרי שקראתי לנשיא חצוף", היא כתבה באותו פוסט בפייסבוק, "חיכיתי כמו היפהפיה הנרדמת לארגון העיתונאים שיוציא איזו תגובה. הסתייגות. משהו. לא קרה". הספין והסגנון הקורבני הזה מזכירים לי מישהו. וואלה, שניהם אותו הדבר.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות