שידורי השיטפון: מה רע בקצת "ביחד"? - זה סוג של בלוג - הארץ

שידורי השיטפון: מה רע בקצת "ביחד"?

הפרשנות שאני מעניקה לאירוע היא זו שמעניקה את הערך החדשותי או את המשמעותית הדיווחית שלו

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
כוחות הצלה באזור נחל צפית שבצפון הערבה
עינת קדם
עינת קדם

כשקראתי את דבריו של רוגל אלפר, שכתב שלאולפן הפתוח במהלך מבצע חילוץ הנערים בשיטפונות בערבה לא היה שום ערך חדשותי או משמעות דיווחית ושלכתבים, למנחים ולמרואיינים לא הגיע מידע חדש באיכויות, בכמויות ובמהירויות שהצדיקו או חייבו שידור חי ורציף, חשבתי לעצמי כמה זה עצוב שגם אירועים קשים כאלה נמדדים לפי כלים קרים של פרקטיות ואפקטיביות. למה צריך להיות אכפת לי איך התקשורת מגדירה את האירוע ואם זה מוצדק לכנות אותו "אסון" או לא, מהן הסיבות שמניעות אותה לשדר גם כשאין מה לחדש, ואם זה קשור לרייטינג או לא.

זה לא עניין אותי באיזה ערוץ צפיתי (כלל לא שמתי לב), מה אמר על זה הפרשן הזה או הפרשן ההוא, אם הבעת הצער על פניה של המנחה היתה אותנטית או לא, אם המידע שקיבלתי תרם לי או לא. רציתי להיות שם איתם, הלב יצא אליהם. צפיתי בשידורים כחלק מהחברה שבה אני חיה. צפיתי בחרדה, צפיתי מתוך תקווה שיקרה נס, צפיתי מתוך תחושת מחויבות חברתית. לא רציתי להתנתק ולעבור הלאה. גם אם נער אחד היה נהרג, אין הקלה, רק כאב צורב שלא מניח ושאלות שאין להן תשובה כמו בכל מקרה של פגיעה, מחלה, רצח, מוות ואובדן שאין לנו שליטה עליהם: למה זה קרה? למה זה היה צריך לקרות?

הפרשנות שאני מעניקה לאירוע היא זו שמעניקה את הערך החדשותי או את המשמעות הדיווחית שלו גם אם אין מידע שמגיע בכמויות ובמהירות. שגרת השידורים שנפסקת הופכת אותי לשותפה והשידור החי והרציף הופך אותי לחלק מההתרחשות גם כשכלום לא קורה. עצם הצפייה בשידורים היא הבעת סולידריות, היא אכפתיות, היא אנושיות, היא זו שמייחדת אותי כאדם. עבור חלק מהצופים שידורים מהסוג הזה יוצרים, אני מניחה, אי נוחות. עבורי זאת הזדמנות, זו הדרך שלי להביע השתתפות, את הכאב שאני חשה, את הדאגה והצער כמו בניחום אבלים, כמו ביום השואה וביום הזיכרון, מול חוסר האונים המוחלט לשנות את מה שקרה ואת מה שלא ניתן להשיבו.

במדיניות הכלכלית והחברתית שמתפתחת בשנים האחרונות חל תהליך של התכנסות והתבדלות. כל אחד דואג לעצמו, כל אחד בעניינים הפרטיים שלו, במלחמת הקיום האישית שלו. העשירים מתבדלים מתוך בחירה, מתרכזים בטובתם ואף מקבלים מהמדינה סיוע שמעמיק את ההתבדלות ומעודד אותה. העניים והחלשים תלויים במדינה - במשרד הרווחה, בביטוח לאומי, בבתי חולים ציבוריים, בקופות החולים, ואלה מתנערים מאחריותם כלפיהם, מנתקים אותם וכופים עליהם בדידות. השידורים האלה הם הרגעים שבהם יש לנו הזדמנות להביע שותפות גורל וערבות הדדית, שבהם אנחנו יכולים להישאר ולא להתנתק גם אם באותו רגע לא קורה כלום. כמה שעות של צפייה במסך כחלק מרקמה אנושית אחת.

"ביחד" היא לא מילה גסה, זהו צורך טבעי ואנושי לתת ולקבל, לנחם ולהתנחם. השתתפות היא לא רק במעשים אקטיביים, במילים או בהבעות פנים. לעתים השתתפות היא לעצור את הכל ולשבת מול המסך גם כשכלום לא קורה.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ