שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עינת קדם
עינת קדם
פיפי וברקו ל"אלקטרה"
פיפי וברקו ל"אלקטרה". אם הרוח נושבת לכיוונם של שני מראיינים שמאוהבים בעצמם ובצחוקם הפרוע הבלתי פוסק - לשם "אלקטרה" תכווןקרדיט: ערוץ היוטיוב "אלקטרה מוצרי צריכה"
עינת קדם
עינת קדם

הפרסומות למהפכת המיזוג החכם של אלקטרה בכיכובן של שתי בובות המדובבות בקולם של אופירה אסייג (פיפי) ואיל ברקוביץ' (בבקו), די משעשעות אם מתעלמים מהמסרים שעולים מהן ומהמשמעות של הבחירה בשני השדרנים-מגישים ומה שהם מייצגים, אבל אני לא מאלה שיכולים להתעלם.

המעבר מליאור אשכנזי המתוחכם שהיה הפרזנטור של אלקטרה בשלוש השנים האחרונות לצמד המטורלל, מסמל את השינויים שהחברה שלנו עוברת, שבה מה שקובע הוא מה ש"עובד" ומה שפופולרי, ומי שבוטה יותר וצועק חזק יותר ומדבר בלי מעצורים ועכבות נחשב לאמיתי יותר, אמיץ יותר ומעניין יותר. בודקים לאן נושבת הרוח ולשם מכוונים, והרוח נושבת לכיוונם של שני מראיינים שמאוהבים בעצמם ובצחוקם הפרוע הבלתי פוסק, ולא לכיוונו של השחקן ליאור אשכנזי, שגילם את דמותו של האב מיכאל פלדמן בסרט הקולנוע "פוקסטרוט" שכתב וביים שמוליק מעוז.

את אשכנזי אי אפשר לנתק מהמסרים של הסרט שעוסק בהתכחשות לרגשות ובריחה מהשלכות של מעשים, כולל אלה שנעשו על ידי האב מיכאל כשהיה נער ומפקד בצבא, כשהציווי הוא שאסור לחפור בזה, אסור לחקור ולברר, אסור לחשוב על הפגיעה באחרים, אסור להוציא החוצה ולקלקל את הפסאדה. אי אפשר לראות את אשכנזי בלי לקשר אותו לסרט הזה, שעוסק בהדחקות שמכרסמות בנפשנו אט אט והורסות אותנו עד שהאמת שמבעבעת מתחת לפני השטח מוצאת את דרכה החוצה ומתפוצצת לבסוף בפרצופנו. ככל שנרצה, לא נוכל לברוח מהמציאות שיצרנו, כמו צעדי הריקוד: "קדימה, קדימה - הצידה ועוצר. אחורה, אחורה - הצידה ועוצר". לאן שלא נלך, תמיד נסיים באותה נקודת התחלה. הכל עקום כמו הפחון במחסום, כמו התמונות, ואי אפשר להימלט מכך.

אלה אלגוריות ששרת התרבות מירי רגב, המחזיקה בהשקפת עולם כה שטחית וצרה, לא מסוגלת ולא רוצה להבין מה עומד מאחוריהן, וכך גם חלק גדול בציבור שהצדיק את המתקפה שלה על הסרט, ואולי באלקטרה זיהו את המגמה ולא רוצים לגעת בכל מה שמתקשר לזה.

באלקטרה רוצים שנאמין שהאמירות של הבובות בפרסומת, שנאמרו במציאות בעיקר על ידי ברקוביץ' בצורה זו או אחרת בתוכניות של השניים, הן קטע שלהם בלבד, שזאת דחקה עצמית ושזה בהפוך על הפוך וששם, באלקטרה, לא באמת חושבים שמי שמקפיד לשמור על החוק (או מי שתובע את אשת ראש הממשלה במקום לעזוב את מקום העבודה) הוא לא גבר, ולא מנסים לרמוז שמשטרת ישראל נטפלת לזוטות כמו לחיצה על אפליקציה בנייד בזמן נהיגה (או לזוטות כמו פרשת המתנות, פרשת מוזס ופרשת בזק-וואלה) במקום לטפל בעבירות חמורות יותר, ולא טוענים שעד מדינה (ובייחוד עד נגד ראש הממשלה) הוא מלשן, אוכל חינם ושקרן.

אך האמירות האלה, האמונות וההשקפות לא ייחודיות לברקוביץ' ואסייג, חלק ניכר בציבור מחזיק בהן. הערצה עיוורת והאדרה לנתניהו חרף החשדות והתשתית הראייתית, הטענה שהוא ורעייתו נרדפים על ידי התקשורת והמפכ"ל, סגידה ליפים ומצליחים, שיח מתלהם, שטחי ופשטני, הטחת עלבונות במי שמחזיק בדעה שונה, סגנון לוחמני, בוטה, וולגרי ומשפיל, ביזוי השונה, ניצול מצבים של חולשה ופגיעות, והבעת עמדות גזעניות ופשיסטיות כתירוץ לצורך בהגנה עצמית, במסווה של פטריוטיות ואהבת המדינה.

אייל גולן מתארח אצל אופירה וברקוביץ'. יחס סלחני, מלטף ומפרגן

בתוכניתם, השניים שעושים הפרדה ברורה בין מי שהם מתעבים, מתנגדים לו או בזים לו לבין מי שראוי בעיניהם ליחס סלחני, מלטף ומפרגן, משמשים פה עבור אלה שלא מסתפקים בטוקבקים ופוסטים של שטנה כלפי מי ששונה מהם או מי שנחשב בעיניהם לעוכר ישראל, והם אלה שנבחרו להיות הפרזנטורים של אלקטרה.

מה שעוד בולט בפרסומת החדשה של אלקטרה הוא האדישות לסבלו של האחר, ההתרכזות בעצמי והאופורטוניזם, כשהאחר משמש אמצעי להשגת מטרות אישיות: "קריר, תענוג, אני הולך לישון, תעירי אותי כשתיגמר לניסים השלילה", אומר ברקו-בבקו, זה שלחץ על הנהג להפעיל מרחוק את האפליקציה בזמן הנהיגה כדי שיחכה לו בית ממוזג ונעים, ואופירה-פיפי צוחקת ועונה לו: "סגור". גם כאן זוהי תופעה חברתית (המובלת על ידי מדיניות פוליטית, כלכלית וחברתית), כשדמותם של אסייג וברקוביץ', ההדוניסטים האגואיסטים המרוכזים בהנאותיהם, מעצימה את זה.

בסרט "פוקסטרוט", יונתן החייל מספר שבמשפחתו היה ספר תורה עתיק ונדיר שעבר מדור לדור ושרד בשואה, ושסבו של אביו ציווה על בתו להעבירו לבנה כשיהיה חייל ולעולם לא למכור אותו, אך אביו מכר אותו בהיותו בן 13 תמורת מגזין של נערת שער עירומה. הציווי של מיכאל לבנו היה לשמור על החוברת הנדירה ולהעבירה בעתיד לבנו החייל, ולעולם לא לגמור על דפיה כשהוא מאונן. אפשר לראות בהבדלים האלה אלגוריה לאובדן הערכים ולשינויים שחלו בנו, שלהם ביטויים רבים.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ