שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המכתב ממשרד הרישוי שגרם לי להתרגש עד דמעות

מה? ככה להודיע על טעות ומבלי שפניתי אליהם בעניין? לא יכול להיות, לא במדינה שלנו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סניף של משרד הרישוי סגור לקהל
סניף משרד הרישוי. גילוי של אנושיות מרגש אותיקרדיט: ניר כפרי
עינת קדם
עינת קדם

אתמול קיבלתי מכתב. הוא היה מונח בתיבת הדואר המעוטרת שלי. בטח עוד דרישת תשלום, הודעת דחייה או איום, שום דבר טוב לא יוצא מהמכתבים האלה. הפעם הגיע ממשרד הרישוי. מה הם רוצים? פתחתי את המכתב: הודעה בדבר החזר אגרת כפל רישיון לרכב שלי, במסגרת ת.צ. 46035-08-16.

"לאחר בדיקה שערכנו", כך נכתב, "התברר כי בנסיבות בהן התבקש כפל הרישיון לא היית אמור לשלם אגרה בעדו, ולפיכך בכוונתנו להחזיר לך את הסכום ששולם". מה? ככה להודיע לי ביוזמתם על טעות ומבלי שפניתי אליהם בעניין? לא יכול להיות, לא במדינה שלנו. כמי שנאבקת כל הזמן ברשעות ושקרים, ברשלנות, התנערות מאחריות וכיסוי תחת, אני לא רגילה לקבל מכתבים כאלה. המשכתי לקרוא. "לשם קבלת ההחזר יש למלא את הדרוש במכתב באופן ברור", הם כתבו. וואלה, הם רציניים, הם בדקו את עצמם וגילו טעות ועכשיו הם רוצים להחזיר לי כסף. אני אמורה לשלוח צילום של צ'ק מבוטל ופרטים תוך 21 יום מקבלת המכתב.

אומנם לא אהבתי את "התבקש כפל הרישיון" הערמומי הזה (זה לא התבקש מהאוויר, אתם דרשתם), אך פיצתה על כך הכתיבה בגוף ראשון בהמשך. "בכוונתנו" להחזיר לך את הסכום. יש כאן הצהרה, יש התחייבות, יש הכרה בכך שמאחורי המכתב יש בני אדם, ומולם אזרחים בשר ודם בעלי זכויות.

הודעה בדבר החזר אגרת כפל רישיון
הודעה בדבר החזר אגרת כפל רישיון רכב. ככה להודיע על טעות ומבלי שפניתי אליהם בעניין? לא יכול להיות

עודף רשמיות או סגנון מתחמק מרתיחים אותי. למשל, החברה שפניתי למנכ"ל שלה במכתב תלונה מפורט של פגיעות חוזרות וליקויים חמורים וביקשתי את עמדתו בעניין. "אנחנו שמחים ששיתפת אותנו בחוויות מהשירותים שלנו", הם כתבו לי חגיגית במכתב מתומצת - למרות שלא שיתפתי (איזו מילה נוראית), ולכאב ולצער שנגרמו לי ושאותם תיארתי אי אפשר לקרוא "חוויות". את מכתבם הם חתמו בשם החברה. מוזר, הרי מישהו עם פנים, שם ותפקיד ניסח וכתב את המכתב. אני תיארתי בכנות את המצוקה, ועונה לי חברה ולא בן אדם. כל כך מבאס.

כמה חודשים לאחר מכן כשהרגשתי שהמצב בנושא שכתבתי עליו השתפר, החלטתי לפרגן ולכתוב להם על כך. אני מאלה שטורחים וכותבים גם מכתבים חיוביים כדי לעודד את המשך המגמה ולהכיר תודה. "כל הכבוד", כתבתי להם, "שרק ימשיך להיות ככה!". לא התקבלה כל תגובה מהצד השני. כנראה שהחברה עסוקה בטיפול בחוויות של לקוחות אחרים ששיתפו אותה. בהמשך, החברה ביטלה את האפשרות להתקשר לשירות הלקוחות שלה. רק צ'ט עם בוט שלא באמת מבין מה רוצים ממנו.

במדינה שבה התרגלתי להיאבק על שירות יעיל ותקין מול תפקודם הכושל של משרדי הממשלה, קופת החולים וחברות ללא מתחרים, ובעיקר של המוסד לביטוח הלאומי שמתנהל בחוסר הגינות מובהק ומתעמר במבוטחיו, מה כבר נשאר? גילוי של אנושיות מרגש אותי, כמו למשל הפקידה שהיתה נחמדה אליי היום בטלפון, או העובדת הסוציאלית שעצרה היום לרגע את שטף דיבורה התוקפני ופשוט הקשיבה לי וייעצה לי, או נותן השירות שפנה אלי בשמי הפרטי ולא ב"גבירתי" הקר. לפעמים אני מרגישה שאני אוויר או שאני האויב. כשמתייחסים אליי כנוכחת, כחשובה, אני מפויסת ויש לי תקווה שאולי לא הכל רקוב כאן. לכן כשקראתי את המכתב ממשרד הרישוי, דמעות של התרגשות עלו בעיניי.

רק אחר כך, בקריאה נוספת ובירור של משמעות ראשי התיבות "ת.צ", הבנתי שזאת לא יוזמה מצד המדינה שבודקת את עצמה ומכירה בטעותה. המכתב בא לאחר שהוגשה תביעה ייצוגית באוגוסט 2016, על הפרת חובה חקוקה ורשלנות של משרד התחבורה, שניסה להתנער מחובתו. בפסק דין צוין שלאחר שהוגשה התביעה, המדינה ביקשה לסלקה על הסף בטענה שהיא הפסיקה לגבות כפל אגרה, והיא אף הגישה תצהיר על כך: "יוזכר", כתבה השופטת ארנה לוי, "שהמבקשת כבר הודיעה על חדילה בפועל בחודש אוגוסט 2016, ורק לאחר תגובת המשיב התברר שהודעתה לא תאמה את המציאות. דומה שהתנהלות זו של המבקשת, אשר מגישה תצהיר שאינו אמת לבית המשפט, מבלי לבדוק העובדות, אינה רצינית, בלשון המעטה".

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ