חמשת המ"מים שמירי רגב מנסה להשכיח מבוחרי הליכוד - זה סוג של בלוג - הארץ

חמשת המ"מים שמירי רגב מנסה להשכיח מבוחרי הליכוד

כשהיא ניזונה מלעומתיות והתרסה, שרת התרבות מציגה אופרת סבון רוויית קלישאות של פריפריה מול תל אביב, של קוראי שבזי מול קוראי צ'כוב. ומי שלא בצד שלה? אליטיסט

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מירי רגב
עינת קדם
עינת קדם

בשבוע שעבר, ב-13 בספטמבר, חגג הליכוד יום הולדת. למדתי על כך מפוסט בדף הפייסבוק של השרה מירי רגב. "בדיוק היום לפני 45 שנים הוקמה תנועת הליכוד", היא כתבה. איך היא מתה על המלה "בדיוק". "מזל טוב דימונה. העיירה הקטנה שהחלה דרכה בדיוק היום לפני 63 שנים"; "בדיוק לפני שנה השקתי את מיזם בתי המייסדים"; "לחלוצי דימונה, אופקים, שדרות, קריית שמונה ועוד, יש מקום של כבוד בספר דברי הימים של הקמת מדינת ישראל בדיוק כפי שיש לחלוצי דגניה וכנרת".

"בדיוק", אומרת שרת התרבות והספורט שדיוק אינו חלק ממעלותיה. עם המלים האהובות עליה "פריפריה" ו"שיח", "מגוון קולות" ו"הסיפור שלא סופר", "מזרחים", "שכונות חלשות", ו"הגיע הזמן שיבינו", רגב משלהבת את בוחריה ומנסה להשכיח מהם את חמשת המ"מים של זאב ז'בוטינסקי, אותם היא הזכירה בפוסט שלה אך לא פירטה מהם.

זאב ז'בוטינסקי

אלה הם חמשת הצרכים שמכונן הציונות הרוויזיוניסטית האמין שעל המדינה לספק לאדם: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. במקום שהמדינה תטפל קודם כל בצרכים הבסיסיים האלה, רגב מתעסקת בתזמורות האנדלוסיות, בפסטיבלים ובמוזיאונים בפריפריה. כמה זה קל לטשטש את הבעיות הקשות באמצעות תרבות להמונים והפניית אצבע מאשימה כלפי אחרים.

כאילו שאם תינתן למזרחים, לאתיופים, לרוסים ולערבים הזדמנות לשמר את תרבותם, ייפסקו לפתע העוול והקיפוח שלהם אחראית הממשלה שאותה מייצגת רגב. כאילו שאם הם יספרו את סיפורם ויקבלו מנות גדושות יותר של תרבות לעומת "האליטה", הם לא יסבלו יותר מאפליה ומחוסר שוויון; מהריכוזיות במשק ומחוסר התחרות; מהתקציבים האדירים שעוברים לביטחון, להתנחלויות ולמוסדות החינוך ברשויות המקומיות החזקות; הם לא ייפגעו יותר מהטבות המס לחברות הגדולות שבאות על חשבונם ומהקומבינות עם בעלי ההון; מסגירת מפעלים ואובדן מקומות העבודה; מהאבטלה, מהריביות הרצחניות בהלוואות, משכר הדירה הגבוה וממחירי הדירות.

כאילו הם לא יסבלו יותר ממחירי התרופות וטרפוד רפורמות בבריאות; מהמחסור במיטות בבתי חולים; מהתורים הארוכים לרופאים, לבדיקות ולניתוחים; ממחירי החשמל, המים והדלק; מאובדן הפנסיה, מתוצאות מעשיהם של רגולטורים המועלים בתפקידם; מהתרגילים המלוכלכים של חברות הביטוח וביטוח לאומי שנועדו למנוע קצבאות לנזקקים, ושל שר האוצר הכי לא חברתי שיש; מגניבת מיליארדים מכספי הביטחון הסוציאלי של האזרחים; מהפקקים בכבישים והבעיות בתחבורה הציבורית, ומהזנחת הרשויות המקומיות החלשות.

כאילו שחייהם של בעלי המוגבלויות, ניצולי השואה, הילדים הרעבים והזקנים שנותרו ללא ביטחון קיומי בסיסי, ומחוסרי הדיור שלעולם לא יגיעו לדירה, עובדי הקבלן ואלה שעובדים בכמה עבודות במקביל כדי לשרוד, ישתנו בבת אחת ברגע שתעלה קרנה של המוזיקה המזרחית. ואם הנכד של משה מדימונה יהיה מלא גאווה בסבו שהיה מחלוצי הארץ הזאת - כל בעיותיו יהפכו לזניחות, אפילו שלסבא לא יהיה כסף לממן את עלות המטפל הסיעודי שלו.

שרה ובנימין נתניהו

על תזמורת המחדלים הזו מנצחת ביד רמה ממשלת נתניהו, נהנתן ואליטיסט בפני עצמו, הוא ורעייתו. קבוצות גדולות באוכלוסייה מקבלות את המציאות הזאת, ובמקום להילחם על ביטחון כלכלי וקיומי, דיור, חינוך, בריאות, שוויון, חופש הביטוי וזכויות קבוצות המיעוט, הם משתפים פעולה עם ההסתה נגד אלה שהודבקה להם התווית של "אויבי העם". במקום לזהות את הכוחות העומדים משני צדי המתרס, הם זורקים בוץ על מי שנמצא איתם באותה סירה. במקום להתארגן ולמחות נגד רפובליקת הבננות, השחיתות והעריצות, הם נלחמים באלה המתריעים על הכיוון האנטי דמוקרטי והאנטי שוויוני שאליו הולכת המדינה, ותומכים בהשתקתם של מנגנוני בקרה ואיזון ושל שומרי הסף שאמורים לשמור על האינטרס הציבורי.

"מגוון קולות", "הסיפור שלא סופר", מלהגת מלכת הספינים, ובה בעת דורכת ברגל גסה על מי שמבקש להשמיע את קולו ואינו מתיישר עם הקו של מפלגתה. האליטה היא לא מוסדות תרבות במרכז הארץ, האמנים, השמאלנים, האשכנזים והמשכילים שרגב מדברת עליהם. זהו מועדון סגור המורכב מבעלי מונופולים, בעלי השליטה בבנקים ובחברות הביטוח, בעלי הון, חברי גילדות סגורות וועדי עובדים כוחניים, עסקנים ובעלי אינטרסים המתקדמים באמצעות קומבינות וקשרים, ופוליטיקאים דורסניים כמו נתניהו, רגב, בנט ושקד, שהדבר היחיד שמנחה אותם הוא לשמר את כוחם תוך נטרול כל סוג של ביקורת.

זוהי ההגמוניה השלטת, המדכאת. רגב לא מעוניינת להשמיע את סיפורם של קורבנותיה - מזרחים ואשכנזים, יהודים ולא יהודים, מימין ומשמאל. ניזונה מלעומתיות, התרסה והקצנה, היא מציגה אופרת סבון רוויית קלישאות של תושבי הפריפריה מול תושבי תל אביב, של קוראי שבזי מול קוראי צ'כוב, של אוהבי האנדלוסית מול אוהבי הפילהרמונית והאופרה, ושל מחנה אייל גולן מול מחנה אביב גפן. מי שמאמין לה, אמור לגמול לה ולסייע לה לעקוף את יולי אדלשטיין בפריימריז. כל השאר הם אליטיסטים כפויי טובה.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ