ואז, בתוך כל ההדתה, הלולב נתן לי רגע של בחירה חופשית - זה סוג של בלוג - הארץ

ואז, בתוך כל ההדתה, הלולב נתן לי רגע של בחירה חופשית

מפריע לי שאני חיה במדינה שבה זכויות האזרחים מצטמצמות והולכות עם השנים. נמאס לי מדתיים שכופים את רצונם בניגוד למצוות "ואהבת לרעך כמוך". אולי בגלל זה, הרגע שבו אשה צעירה הגישה לי לולב ואתרוג היה מרגש ומופלא במיוחד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
קריקטורה של לולב ואתרוג בדמותו של נפתלי בנט
"בשנים האחרונות אני מרגישה חזק יותר את הדת נושפת בעורפי"קרדיט: איור:עמוס בידרמן
עינת קדם
עינת קדם

היום בירכתי בפעם הראשונה בחיי על לולב ואתרוג. זה קרה כשהגעתי לרחבה מחוץ לקניון מרום נווה ברמת גן. בחורה צעירה עם פנים נעימות, לבושה בחולצה ירוקה יפה, התקרבה אליי ושאלה אותי אם הייתי רוצה לברך על לולב. אני לא זוכרת איך היא שאלה את זה, אולי היא לא השתמשה במלים האלה בדיוק. אמרתי לה מיד ולא היסוס: "כן!"

היא הושיטה לי את הלולב ואמרה לי לחזור אחריה. החזקתי את הלולב ביד ימין, הוא היה קצת כבד. די התרגשתי, אף פעם לא נגעתי בלולב עד אותו רגע. אחרי שחזרתי על כל מלה שאמרה, היא הניחה ביד שמאל שלי אתרוג ואמרה לי לחזור אחריה. היה לאתרוג מגע נעים. ואז היא אמרה לי לקרב את האתרוג ללולב ובשלב מסוים ביקשה שאטלטל את הלולב. אני לא זוכרת אם הטלטול היה לפני האתרוג או אחרי. וזהו, נגמר. חייכתי אליה, הודיתי לה על הזכות המיוחדת שנתנה לי והמשכתי הלאה.

אחר כך עשיתי כהרגלי ניתוח של האירוע. שאלתי את עצמי מה גרם לי להיענות להזמנה ולמה התרגשתי כל כך. בחורה עם כוונה טובה רוצה להעניק לי משהו שהיא מאמינה בו, וזה בוודאי יעשה לה טוב אם אסכים, אז למה לסרב? וזה עשה גם לי טוב, ולו רק בשל הידיעה שאפשרתי לעצמי להיפתח לחוויה בלי לחשוב יותר מדי. אני לא מאמינה באלוהים, אבל אני כן מאמינה בקשרים שנוצרים עם אנשים שאנחנו פוגשים במהלך חיינו ובעיתוי של המפגשים איתם. תמיד אני מגלה שזה לא קורה סתם. לאירועים ולמפגשים יש קשר לתהליכים שאנחנו עוברים, והתפקיד שלנו הוא לשאול למה זה קורה ולפענח את הקשר הזה. הרגשתי שזה לא מקרי שדווקא היום, כשהייתי כל כך למטה והכרחתי את עצמי לצאת מהבית כדי לא לשקוע, פגשתי את הבחורה הזאת.

הסבר נוסף, פשוט יותר, הוא שאותה בחורה כיבדה אותי ונתנה לי את האפשרות לבחור. היה לי נעים לדעת שההחלטה אם לעשות את זאת תלויה רק בי. זה ההבדל בין הדתה וכפייה לבין בחירה חופשית.

איך מברכים על לולב ואתרוג?

בשנים האחרונות אני מרגישה חזק יותר את הדת נושפת בעורפי. מפריע לי האופן הערמומי שבו מחדירים באופן סמוי וגלוי לתלמידים בבתי ספר תכנים דתיים כאמת אחת ויחידה. מפריע לי המירוץ המטורף סביב השעון בימי שישי - להספיק, להספיק, להספיק לפני שסוגרים. אני זוכרת, זה היה בחורף לפני שנה. בגלל השינוי בזמן כניסת השבת סגרו את הסופר ביום שישי רבע שעה מוקדם יותר. כלל לא ידעתי על כך. השומר סגר את הדלת ועמד בחוץ ולא נתן להיכנס, גם לא לאשה מבוגרת שהתחננה שייתן לה לקנות כמה דברים לשבת. גם המנהל לא הסכים. כתבתי להנהלה מכתב. זה מנוגד לדרכה של היהדות, טענתי, אך כמובן שזה לא שינה כלום.

מפריע לי שאין תחבורה ציבורית בשישי, בשבת ובחגים. היא מסתיימת בשעה כה מוקדמת ביום שישי ובערב חג ומתחדשת בשעה כה מאוחרת בשבת ובמוצאי החג. סוף השבוע והחגים הם הזדמנות להיפגש עם משפחה וחברים שגרים רחוק, לנסוע לים, לראות סרט או לקיים מצוות ביקור חולים, אך מי שאין לו רכב לא יכול לעשות זאת. מי שלא נוהג ברכב ורוצה לעשות פעילות רחוק מהבית לא יכול לעשות זאת.

הכנות לסוכות במאה שערים
הכנות לסוכות במאה שעריםצילום: אוליבייה פיטוסי

מפריע לי שאין טלוויזיה ביום כיפור. אני חושבת על אנשים מבוגרים כמו אמא שלי, שיושבים בבית כל היום בין ארבע קירות ומשתגעים משעמום. זה מתחיל מ-15:00 ונמשך עד 20:00 ביום שאחרי. מפריע לי שבפסח מכסים בסופר מדפים שלמים של חמץ ומונעים ממני לקנות מצרכים שאני רוצה על פי דרכי ואמונתי.

ונמאס לי לראות דתיים שמשבשים את הסדר, משתקים את המדינה, תוקפים, משתוללים, יורקים, מקללים, מאיימים, סוחטים, מתנהגים בחוסר אחריות ומסכנים חיים, מאמללים וכופים את רצונם על מי שאינו כמוהם, בניגוד למצוות "ואהבת לרעך כמוך". מפריע לי שאני חיה במדינה שבה עם השנים, הזכויות של אזרחיה בכל התחומים מצטמצמות אט אט.

אז מה הפלא ששאבתי נחת מכמה רגעים מופלאים שבהם ניתנה לי האפשרות לבחור אם בא לי לטלטל לולב ולאחוז באתרוג, או לא בא לי?

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ