שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עינת קדם
עינת קדם
הפסל של מירי רגב בכיכר הבימה בתל אביב, היום
הפסל של מירי רגב בכיכר הבימה בתל אביב, היום
עינת קדם
עינת קדם

מירי רגב היא אמנית, פשוט אמנית, מוכשרת שכזאת. אם היה לה זמן ואם היתה מוכנה לקבל אותי - הייתי לוקחת אצלה שיעורי קואוצ'ינג ובהם הייתי נחשפת לאמנותה הייחודית: איך לוקחים ביקורת ויוצרים ממנה משהו אחר לגמרי, שירומם את הרוח וייתן הרגשה טובה. 

אני ממש זקוקה לזה, כי לפעמים אמירות ביקורתיות שמופנות אלי מבאסות אותי כל כך, יוצרות אצלי אי שקט וחוסר נחת, גורמות לי לעצור, להתכנס בתוך עצמי ולשאול איפה טעיתי, איפה פגעתי, איך גרמתי עוול, מה עשיתי לא בסדר, איך אוכל לתקן, למה לא חשבתי על זה קודם ולמה קלקלתי, טיפשה שכמותי? זה לא נעים לי. זה סתם הורס לי את היום ומעכיר את רוחי. אני חייבת לשנות את זה, ודחוף!

האמן איתי זלאיט לצד הפסל של מירי רגב שהציב בכיכר הבימה, הבוקר
האמן איתי זלאיט לצד הפסל של מירי רגב שהציב בכיכר הבימה, הבוקרצילום: תומר אפלבאום

אך מה לעשות שרגב עמוסה עד מעל הראש בפסטיבלים בפריפריה, חקיקת חוקי נאמנות, מאבקים בבית משפט נגד ערוץ 10, התכתשויות בכנסת ומלחמות נגד אליטות מרושעות. אצטרך ללמוד לבד איך היא עושה זאת, מתוך התבוננות במעשיה בלבד. אז הנה מקרה מבחן טוב: הבוקר (חמישי) הוצב בכיכר הבימה בתל אביב פסל בדמותה של רגב שיצר האמן איתי זלאיט. הפסל הולבש בשמלה לבנה, דומה ל"שמלת ירושלים" שלבשה השרה בפסטיבל קאן ב-2017 והפכה להיות סימן ההיכר שלה, ומולו הוצבה מראה גדולה. במקום הוצב גם שלט שעליו נכתב "בלב האומה".

אדם רגיל בעל תבונה בסיסית היה קולט מיד שהמראה מול אשה יפה הלובשת שמלה מרשימה, מציגה את כיעורה, אילו רק היתה טורחת להסתכל ולהקשיב לקולות הבוקעים ממנה. אילו היתה טורחת לשאול ולברר, המראה היתה מספרת לה שיש אנשים אמיתיים, יפים ממנה בפְנים, הנאמנים לעצמם והולכים אחר צו לבם.

האדם הסביר היה מבין שהמראה מסמלת גם את אופן התנהלותה הרעשני של רגב, המבוסס על רושם חיצוני בלבד. למראית עין, שרת התרבות לוחמת למען החלשים והמדוכאים, פטריוטית המגנה על דמותה של המדינה. אך מי שיתבונן פנימה יראה שהיא בצד של החזקים והמדכאים, אלה השולטים ומחלישים. הוא יראה את אדישותה למה שקורה בלבבות, וכיצד היא, הנמצאת במרכז, בלב השלטון, מנצלת את כוחה לרעה. לא צריך כישורים מיוחדים בשביל להבין זאת, רק מודעות עצמית, פתיחות מחשבתית ורגישות לאחר.

גם אורן חזן הגיע להצטלם עם הפסל
גם אורן חזן הגיע להצטלם עם הפסל

אבל רגב, כאמור, פועלת אחרת, בעזרת ארגז כלים מלא בכל טוב, הכולל מלות קסם שאותן היא מדביקה בהתאם למקרה. אחת המלים החשובות היא "אכן". כשאומרים "אכן", יוצרים את הרושם שאכן, כל הדברים שאמרת וכיוונת אליהם, ושבדרך הפכתי אותם לגמרי בפרשנות מסולפת ומגמתית משלי, הם נכונים. אין שום מחלוקת בינינו, אני מסכימה איתך ומודה לך. אתה לא נגדי, אתה בעדי.

אז הנה, כך התייחסה שרת התרבות והספורט לפסל בדמותה: "תודה לך איתי זלאיט, שהצבת מראה 'בלב האומה' בכיכר הבימה. בשלוש השנים האחרונות אכן עסקתי רבות בהצבת מראה מול עולם התרבות הישראלי. מראה שחשפה את הדרתם של ציבורים שלמים ואת 'הפטרונות' של מי שחשבו את עצמם עד כה 'בלב האומה'. ובכן, העם, על כל חלקיו, הוא המראה שלי. עקרונות הצדק התרבותי הוא מה שמשתקף לנגד עיניי לנוכח אגדת סינדרלה והאמירה האלמותית 'מראה, מראה שמעל הקיר, מה הן העוולות המכוערות ביותר בעיר?'".

הפסל של מירי רגב בכיכר הבימה בתל אביב

רגב באמת יודעת לעשות את זה טוב, מומחית. את אגדת שלגייה היא ערבבה עם אגדת סינדרלה ויצרה לה גרסה חדשה ורעננה. את האמירה המיוחסת למלכה הגאוותנית, הקנאית והמרושעת מהאגדה, שהנהיגה, כמוה, מעין "חוק נאמנות", וציפתה שבכל יום מחדש יגידו לה שהיא היפה בכל הממלכה, היא הפכה ל"אמירה אלמותית" על עוולות. את המראה שהזמינה אותה להתבונן בעצמה, היא הפכה למראה שהיא מציבה בפני עולם התרבות הישראלי (ואיכשהו, העם הוא המראה שלה), ואת העוולות שהיא יוצרת במו ידיה, היא הפכה לעוולות הבאות מכיוון תל אביב, במה שהיא מגדירה "אליטה תרבותית פטרונית ומתנשאת". ולבסוף היא סיימה בעקרונות הצדק התרבותי המשתקפים לנגד עיניה.

אכן מדהימה וכל כך יצירתית. נסכם אם כך את השיעור הראשון בסדנת הקואוצ'ינג של רגב: להעיף לפח את כל מה שלא נוח, להשאיר רק את מה שטוב (מראה, אגדה וכו'), לעצום את העיניים, לאטום את האוזניים, לסלף, לעוות, להפוך את היוצרות, להגיד "אכן" ולזרוק את כל הזבל בחזרה לפנים.

ובינתיים, עיריית תל אביב תלתה הודעה המורה לזלאיט לפנות את הפסל בתוך ארבע שעות.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ