"קסטרו" תלמד אתכם אלימות על אפכם ועל חמתכם - זה סוג של בלוג - הארץ

"קסטרו" תלמד אתכם אלימות על אפכם ועל חמתכם

חברת ההלבשה לא התרגשה מהחלטת הרשות השנייה לפני כחודשיים לפסול פרסומת שלה. בפרסומת חדשה היא פשוט סומכת על הקהל שהפנים את המסר ויפעל בברוטליות לסיפוק צרכיו. המציאות, אגב, בהתאם

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סלע ואלוש בפרסומת לקסטרו
עינת קדם
עינת קדם

אחרי שהרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו פסלה את הפרסומת של קסטרו "מאיפה ה-dress?" בנימוק של "אלימות מוגזמת אשר עלולה לפגוע ברגשות הציבור בכלל ולהשפיע לרעה על בני נוער בפרט", מצאה רשת ההלבשה את "הפיתרון" בפרסומת חדשה: "מאיפה ה-coat?".

אבל רגע, נעשה זאת בשיטה של קסטרו ונלך חודשיים אחורה. בפרסומת שהפיק משרד הפרסום ראובני-פרידן ועלתה באוגוסט, נראית רותם סלע בחוץ כשהיא לובשת שמלה לבנה ואחר כך גוררת לרכבה את חפירה ושמה אותו בתא המטען. משם היא דוהרת בנהיגה פראית כשעל פניה הבעה של סיפוק אורגזמי. ברקע נשמעות צעקות חנוקות אך היא מתעלמת מהן.

בפלשבק, "שעתיים קודם לכן", מתברר שהצעקות הן של בחורה צעירה שהופשטה מבגדיה, נכפתה ונכלאה בתא המטען משום שסירבה להגיד לסלע מאיפה קנתה את השמלה הלבנה שלבשה. בסוף הסרטון מבינים שסלע רצחה את הצעירה וקברה אותה בחולות כשהיא עצמה לבושה בשמלה שלבשה הבחורה. "ה-dresss" נאמר באנגלית כדי להבהיר שהפרסומת לא שייכת אלינו, ולראיה גם הנוף האמריקאי המדברי, הרכב ותחנת הדלק שמופיעים בה. כל אלה מרפררים לתרחיש שיכול להתרחש רק בסרטים של קוונטין טרנטינו, לא במציאות.

גם בר רפאלי עשתה השנה פרסומת ל"קרולינה למקה" הקורצת לז'אנר של טרנטינו, אם כי לזכותה ייאמר שהיא והדוגמן ג'רמי מיקס לא רצחו את זוג המבוגרים שלביתם פרצו, אלא רק השאירו אותם על רצפת המקלחת כשפיהם חסום וידיהם ורגליהם קשורות, בעוד הם - "שני הפושעים" - נהנים מהווילה הפרטית שלהם. הפרסומת לקרולינה למקה לא נפסלה, אבל זו של קסטרו כן. "אלימות מוגזמת", נמסר מהרשות השנייה. אהה, אלימות זה בסדר, העיקר שלא תהיה מוגזמת. אוקי, הבנו.

כעת הוציאה קסטרו פרסומת חדשה, "מאיפה ה-coat?", אף היא של ראובני-פרידן, ובה מככבים סלע ואביב אלוש. בתחילת הסרטון סלע ואלוש צועדים יחד ונראים מרוצים. אלוש לבוש במעיל חום ואז שוב פלשבק - "חמש דקות קודם לכן" - סלע ואלוש מתנשקים ותוך כדי כך רואים בחור עם מעיל חום. הם חומדים את המעיל וכבר יודעים מה עליהם לעשות. בזמן שאלוש משחק עם הכלב של הבחור, סלע מתקרבת אליו ובמבט קר שואלת אותו: "מאיפה ה-coat?". וזהו, אלוש לובש אותו. והבחור? מתחת לריבוע חתוך בבטון, נעליו הלבנות בחוץ וכלבו מחפש אותו.

הכל בסבבה, לא צריך להתרגש, אין אלימות מוגזמת. אין נערה ערומה הכפותה בבגז', אין את חפירה, לא רואים שהבחור סירב להגיד מאיפה המעיל ולא ייתכן שסלע ואלוש הספיקו לרצוח ולקבור אותו. קסטרו לא צריכה את זה. היא סומכת על הקהל שיזהה את הפורמט וידע לעשות את הקישורים. גם כאן, כמו בפרסומת הקודמת, נשמע ברקע השיר של להקת בלונדי: "בדרך זו או אחרת - אני אשיג את זה".

המסר בפרסומת הוא שהמטרה מקדשת את האמצעים ושכשנורא נורא רוצים משהו, בעולם התחרותי שבו אנו חיים, אין חוקים. הכל מותר כדי להשיג יתרון. האנשים מסביב הם רק כלי, הם לא בני אדם. הם נולדו כדי לשרת את היפים, החזקים והמוצלחים, את אלה שנמצאים בטופ.

את ההנחות האלה לא המציאה קסטרו, גם לא טרנטינו. ככה זה עובד בעולם, ככה זה עובד בישראל וככה זה עובד בפוליטיקה הנוכחית. פתק ההצבעה של האזרחים וכספם הם ה-dress וה-coat. המצביעים עצמם שוליים. מותר לגזול מהם, להתעלל בהם, לדרוך עליהם, לשקר להם ולהתעלם מהם. אין להם רגשות, אין להם רצונות וצרכים, אין להם קשיים ומצוקות. זה גם מה שלומדים הצעירים, הדורשים לבוא על סיפוקם כאן ועכשיו ובכל מחיר.

והנה, בזמן כתיבת השורות האלה התקבלה במחשב שלי ידיעה על שלושה נערים מנתניה שנעצרו בחשד שתקפו אשה בת 75. בסרטון המתעד את המקרה שאירע בכפר סבא נראים הנערים כשהם מחכים. כנראה ראו את האשה מרחוק וחיכו לשעת כושר. ברגע שהיא מתקרבת אליהם הם חוטפים את תיקה ונמלטים מהמקום. האשה נדחפת אל הכביש ונותרת לשכב שם. הם רק רצו את ה-bag שלה.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ