רמיסת גבאי הפכה לספורט לאומי, אך הבעיה אינה בו - זה סוג של בלוג - הארץ

רמיסת גבאי הפכה לספורט לאומי, אך הבעיה אינה בו

ליו"ר המחנה הציוני יש את כל מה שצריך כדי להנהיג את המדינה, אבל בעולם הרייטינג זה לא מספיק. אפילו השמאל שכח שגבאי הוא ההזדמנות שלו לעשות שינוי

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אבי גבאי בישיבת סיעת המחנה הציוני על פיזור הכנסת
עינת קדם
עינת קדם

גם אני צפיתי בראיון שהעניק אבי גבאי לתוכנית של אייל ברקוביץ' ואופירה אסייג בסוף השבוע. לא הייתי משנה בו דבר, גם לא את מספר הפעמים שבהן אמר "אני". מצדי שיגיד 200 פעם "אני", נעים לי לשמוע את ה"אני" הזה, ולא את "אני ורעייתי שרה" הצורם כל כך באוזן.

הראיון שנוהל עם גבאי היה, לשם שינוי, שפוי והוגן. ברקוביץ' ואסייג הקשיבו לו, הוא הקשיב להם והשיב בכנות על שאלותיהם. מדבריו עלתה אג'נדה סדורה, שבה הדגש הוא על נושאים כלכליים וחברתיים. מצוין, הגיע הזמן לשנות את סדר העדיפויות. כשיאיר לפיד, יו"ר "יש עתיד", הציע בתחילת דרכו כפוליטיקאי לחזק את מעמד הביניים, דיבר רק עליהם ואמר "באנו לשנות" - אלפים חיבקו אותו. כעת גם יו"ר המחנה הציוני מציע שינוי, ולא רק עבור קבוצה אחת בחברה, אבל אותו כותשים ורומסים. זה כל כך קל, ממש הפך כבר להיות ספורט לאומי.

שלשום התראיין גבאי שוב, הפעם בתוכניתו של אודי סגל ברשת 13. הוא הציג רפורמה להורדת יוקר המחיה ורפורמה נוספת בבריאות אותה בנה במשך שנה עם ח"כ איציק שמולי, אותו הוא מייעד להיות שר הבריאות בממשלה שיקים. עקרונות התוכנית: עד 30 דקות המתנה לאבחון, 500 מיטות נוספות בכל שנה, עד שבוע המתנה לתור לרופא מומחה, ביטוח סיעודי לכל קשיש וביטול הצורך בטופס 17. גבאי אומר שבחן את המצב על פי החוויה שלנו כאזרחים. זה שינוי משמעותי לעומת "את לא מעניינת, את משעממת אותנו", אך זה כלל לא מרשים את השמאל. 

אמנם גבאי ניהל מערכות גדולות, התנגד למתווה הגז בהיותו השר לאיכות הסביבה, אמנם הוא איש רב כישורים, בעל ניסיון ותבונה, אדם מצפוני הנאמן לעקרונותיו, דבק בעשייה, זן נדיר בפוליטיקה אלימה, אגואיסטית ומנוכרת, שנבחר לראשות המחנה הציוני כדי להנהיג את המדינה - אבל בעולם הרייטינג, שבו סקרים ופופולריות הפכו לחזות הכל, זה לא מספיק.

השמאל שכח שגבאי הוא ההזדמנות שלו לעשות שינוי. אם ייכשל - זאת לא תהיה אשמתו. אלה הרגלי הצפייה של העם. מה שקובע הוא הכמות, הרעש והצלצולים, הגרפים העולים, מכשירי המדידה, "הכחולים" וה"כן" של השופטים. את ההצגה הזאת מנהל קהל משועמם שרוצה לראות דם, קרבות וחיסולים, הכפשות ולכלוכים, נאומים חגיגיים נוסח קים ג'ונג-און מצדו של הנתבע והתובע הסדרתי, סרטונים מטופשים, וכנראה עוד הרבה "אני ושרה רעייתי", או "שרה רעייתי ואני".

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ