אורין מוריס, אף אחד לא יגיד לי על מה "רצים" לבחירות - זה סוג של בלוג - הארץ

אורין מוריס, אף אחד לא יגיד לי על מה "רצים" לבחירות

מקוממת אותי הגישה הפטרונית שמנתחת את מניעי ההצבעה שלי וקובעת סדרי עדיפויות. אני לא מצביעה לפי מידת הסיכוי של מועמד להפיל את נתניהו אלא לפי השכל הישר וניסיון החיים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
איור של עמוס בידרמן. גנץ מלפנים מביט לאופק; מאחורה גנץ לבוש כמלך רוכב על סוס ומאחוריו השמש זורחת
איור: עמוס בידרמן
עינת קדם
עינת קדם

כשקראתי את מאמרו של אורין מוריס שלשום (שלישי) גיליתי על עצמי כמה דברים. אחד מהם הוא שבשנים שבהן הצבעתי למרצ, עשיתי זאת כביכול כדי למרק את מצפוני המיוסר ושכמצביעת עבודה אני כנראה נתפשת בידי חוג הכותבים והקוראים של "הארץ" כחסרת אנינות. מוריס הצביע עד היום לעבודה אבל עכשיו גילה את האור: הוא יודע על מה רצים לבחירות. לא רצים על אנינות, לא על מצפון ואפילו לא על פתרון הסכסוך. רצים על הצלת מוסדות המדינה מנגע השחיתות, ולכן עלינו לבחור בבני גנץ, ורק בגנץ, "איש נקי כפיים שטרם נוּגע בנגע המערכת הפוליטית דהיום". לדבריו, גנץ הוא כנראה היחיד שיכול לתת פייט אמיתי לליכוד ולהתקרב לרף 20 המנדטים, שהכרחי לגיבוש קואליציה.

ממאמר אחר, זה של גדעון לוי, הבנתי שלהצביע לעבודה זה להצביע לימין. חשבתי שהשמאל מיוצג לא רק על ידי מרצ והרשימה המשותפת, אך מתברר שאלה חזיונות שווא, קולות מדומים שאני שומעת. "לא שמאל, אפילו לא חצי שמאל", קובע לוי, "רק ימין בתצורות שונות". ובמאמר נוסף שכתב לוי הוא טוען שההתנגדות לנתניהו נובעת משנאה, שהשיקולים של מתנגדיו לא ענייניים ושתסמונת "ביביפוביה" פוגעת בכושר השיפוט ובאומדן המציאות שלהם. מי יודע, אולי יש לזה קשר לסכיזופרניה שאני לוקה בה.

מקוממת הגישה הפטרונית הקובעת על מה "רצים" עכשיו לבחירות, בלשון רבים, ועל מה לא. מה צריך להיות חשוב לנו, מה טוב בשבילנו, מה עומד על סדר היום, מה מניע מצביעים למרצ או לרשימה המשותפת, מהו שמאל "אמיתי", מה מניע אזרחים המתנגדים לנתניהו ומיהו המנהיג היחיד שיכול להושיע אותם. אני לא עוסקת בהגדרות ובניתוחים מהסוג הזה ולא מצביעה על פי סקרים או לפי מידת הסיכוי של מועמד להפיל את נתניהו. אני מצביעה לפי השכל הישר וניסיון החיים. אני לא שונאת את נתניהו, גם לא את אשתו שרה או את בנו יאיר, אבל כן רוצה למנוע משלושת ראשי הממשלה האלה, הפועלים מתוך מניעים אגואיסטים ומושחתים, שנאה, נקמה, קנאה ופוביות, להמשיך להרוס.

אני לא אומרת "רק לא ביבי", אני אומרת: "רק לא ביבי, ומירי רגב, וישראל כץ, ודודו אמסלם, ומיקי זוהר, ואורן חזן, ואיילת שקד, ונפתלי בנט, ואביגדור ליברמן ועוד". אני לא רוצה לראות יותר את האנשים האלה מול העיניים. לוי עצמו כותב שהנזק ששרת המשפטים המיטה על מערכת המשפט חמור לאין שיעור מכל איומי נתניהו, ועל ליברמן הוא כתב שהוא מושחת ורקוב יותר מנתניהו, אך משום מה הוא עושה הפרדה ביניהם. אבי גבאי הוא בין הבודדים שהיה לו אומץ להכריז שלא יחבור לנתניהו, ומאחר שלא שמעתי על הכרזה כזאת מגנץ, ברור לי שמי שמצביע עבורו לוקח סיכון גדול מאוד.

אבי גבאי. היחיד בינתיים שאמר "לא" לנתניהו
אבי גבאי. היחיד בינתיים שאמר "לא" לנתניהוצילום: מוטי מילרוד

אני לא מונעת משנאה אלא מהפחד מפני הצפוי לי. אני חיה בתחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה בחיי. יש מציאות שלא אוכל לשנותה, אך עדיין לא נואשתי מהסיכוי לחזור ולהרגיש ביטחון במונחים קיומיים. בראש סדר העדיפויות שלי עומדים בריאות, רווחה ויוקר המחיה. אני מחפשת אנשים ישרים ונקיים הנלחמים על מה שחשוב לי וכאלה שהספקתי להכיר את פועלם לאורך השנים. את האנשים הללו מצאתי במפלגת העבודה. לפני כמה ימים קראתי כתבה על קשיש שהתעללו בו בביטוח הלאומי, וחשבתי על גנץ ועל ה"חוסן לישראל" שלו. לא נראה לי שלרמטכ"ל לשעבר יש נגיעה לנושאים האלה. 

אני רוצה מפלגה שתפסיק את גניבת כספי הביטחון הסוציאלי שלנו; תעצור את השחיתות בוועדת הכספים, תשים קץ למעשי נוכלות של אלה המגיעים לבתיהם של מבוגרים סיעודיים וממלאים טפסים באופן פיקטיבי כדי למנוע מהם את זכויותיהם; אני רוצה מפלגה שתילחם בפערים החברתיים; אני רוצה מערכת בריאות טובה, שאנשים המגיעים לבית החולים יקבלו טיפול ראוי ולא ימותו בבדידות במסדרון; אני רוצה שהמשכורת לא תישחק, שדירה תהיה בהישג יד, שמבוגרים יקבלו את הפנסיה שחסכו, שהקשר ההדוק בין הון לשלטון הנמצא בשיאו תחת שלטון הימין יתפוגג; אני רוצה להציב את האדם במרכז ולהחזיר לו את כבודו; אני רוצה לנסות ולצאת ממעגל הקיפוח והאדישות לגורלו של האדם שהושרשו כאן בחסות הימין; אני רוצה אנושיות כלפי קבוצות מיעוט ופלסטינים - לא כדי למרק את מצפוני המיוסר, אלא משום שזוהי הדרך היחידה שאני מכירה ומאמינה בה. 

אז שאף אחד לא יגיד לי מהן הבחירות עבורי, שאף אחד לא יקבע לי סדר עדיפויות וינתח את המניעים שלי. לי אין עוד חמש שנים לבזבז. לא נחיה כאן לנצח. הזמן הולך ואוזל.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ