עינת קדם
עינת קדם
חוה אלברשטיין בפרסומת. חוזרת למדינה שכביכול טוב לחיות בה
חוה אלברשטיין בפרסומת. חוזרת למדינה שכביכול טוב לחיות בהקרדיט: YES
עינת קדם
עינת קדם

אני צופה בחוה אלברשטיין רוכבת בגאון על גבו של דרקון מעופף ושרה בחדווה: "אתה מבין? אם למות כמו כלבה - אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה!", וחושבת לעצמי שהיא צעירה מאמא שלי בשנה בלבד, אבל איפה היא ואיפה אמי. אמא שלי באמת חיה כמו כלבה נטושה, יום יום.

אחרי שהביטוח הלאומי שלל ממנה את הסיעוד בהיקף הנדרש לה, אחרי שהעביר את הכספים שחסך על גבם של אלפי מטופלים כמוה לטובת הפינוקים של משה כחלון, כיסוי גירעונות תקציביים ומערכת סייבר יקרה למעקב אחרי מבוטחים, אחרי שזייף ללא חשש דו"חות הערכת תלות, העלים בוועדת הערר מסמכים רפואיים המוכיחים את חומרת מצבה של אמי וביצע שלל תכסיסים מסריחים - מצבה התדרדר אף יותר וכעת היא כבר לא יכולה לזוז. אין מי שיכין לה ארוחת בוקר, אין מי שיעזור לה להתנקות, אין מי שיגיש לה תה.

כמו כלבה היא לבד חוץ מתשע שעות בשבוע. אתה מבין? בזמן שחוה אוחזת ביד בוטחת בגב הדרקון, אמא שלי נמקה אט אט במדינה שאמורה לדאוג לזכויותיה. בהמלצת הרופא ממרפאת כאב שמכיר את המקרה שלה כבר שנים, הגשתי בשמה בקשת רישיון לקנאביס רפואי. אך מסתבר שאנשים כאובים וסובלים כמו אמא שלי אינם מעניינים את המערכת ובוודאי שלא את העומדים בראשה - סגן השר ליצמן והשר חסר הדאגות נתניהו. הראשון פועל להעשרת חברות התרופות ולהחלשת המטופלים, בין היתר באמצעות הרפורמה הפוגענית שהנהיג בקנאביס הרפואי, והשני הרי עסוק בכלל בהנאות של עשירים מופלגים ובמיזוג בין ענקית תקשורת לספקית שירותי טלוויזיה בלוויין.

לאמא שלי אין לאן לחזור וגם אין לאן לעזוב. היא תקועה בדירה דחוסה של 50 מ"ר. כיסא גלגלים לא עובר בה וממילא אין מי שידחוף אותו. דירה שהיא כלא עם 22 מדרגות החוצצות בינה לביני. אני שולחת ליחידה לקנאביס רפואי (יק"ר) פקסים ומיילים ומתחננת "אנא, הקלו את סבלה", מוסיפה תמונות שלה, שואלת "הייתם רוצים שאדם היקר לכם יסבול כך?", מצטטת את דבריהם באתר על כך שקיימות עדויות שקנאביס "עשוי לסייע לחולים הסובלים ממצבים רפואיים מסוימים ולהקל על סבלם".

לאיש זה לא מזיז. כי מה אכפת לאלה שיושבים למעלה מאנשים מוחלשים כמו אמי. למשרד הבריאות יש מגוון דרכים לדחות בקשות רישיון לקנאביס רפואי, לדחות פניות להעלאת מינון או לפגוע ברצף הטיפולי. אחת מהן היא לדרוש ממבקשי הרישיון דו"ח ניפוק תרופות מהשנה האחרונה בלבד. יודעי דבר אמרו לי שהמשרד רוצה לראות שהמטופלים קנו בשנה האחרונה לפחות חמש תרופות שונות נגד כאבים לפני שפנו לקנאביס, אחרת הם דוחים את הבקשה בעילה של "אי מיצוי טיפול תרופתי".

אצלנו נעשו בשנה האחרונה פחות מחמישה ניסיונות, אך ניסיונות כאלה נעשו גם בשנים קודמות. לכן, בניסיון למנוע תשובה שלילית אחרי זמן המתנה ממושך הוצאתי ביוזמתי דו"ח תרופות משנים קודמות המעיד על ניסיונותיה של אמי להיעזר בתרופות לשיכוך כאבים. הסברתי ליק"ר שאין היגיון להתבסס על השנה האחרונה ושהפניות של החולים באות בדרך כלל אחרי שנים שבהן כבר התנסו בטיפולים ובסוגים שונים של תרופות. כתבתי גם על חוסר יעילותן של התרופות, על תופעות הלוואי הקשות ועל ההחמרה שהן יוצרות. ציטטתי את האזהרות המופיעות במרשמי תרופות מהסוג הזה, הניתנות על ידי הרופאים ל-10 ימים בלבד משום שהן ממכרות ומסוכנות.

סרטון של "כאן" על בעיות הרפורמה בקנאביס

אין תגובה. שעה על הקו, במקרה הטוב, רק כדי לשמוע את הפקידה מהמוקד בודקת במחשב ואומרת שוב: "אין תשובה, זה עדיין בטיפול, זה יכול לקחת גם חצי שנה". פניתי לתלונות הציבור ובמקביל גם לשר הבריאות, סגנו ומנכ"ל המשרד. כתבתי על סחבת והתעללות במטופלים, הצגתי את כל הטריקים והשיטות שמפעיל המשרד מתוך חלמאות או רשעות, ציינתי שכל עיכוב יוצר החמרה בנושא אחר ושאמי מחכה לתשובה כבר עוד מעט שלושה חודשים ודועכת מול עיניי. ממשרד המנכ"ל ושר הבריאות נמסר שפנייתי התקבלה ותועבר ל"קול הבריאות". מ"קול הבריאות" נמסר כי פנייתי התקבלה ו"משך הזמן הממוצע לבירור הינו כחודש, אולם לעתים נדרש זמן רב יותר לבירור מעמיק". 

אמא בוכה בטלפון. "אני כבר לא מאמינה שהם יעזרו לי, אני לא מחזיקה מעמד", היא אומרת. "אמא, את זוכרת שדיברנו על תקווה?", אני עונה לה, "אל תתייאשי! אדם חייב שתהיה לו נקודת אור להיאחז בה, את חייבת להאמין שבסוף תצאי מזה. אני לא משאירה אותך ככה, את תראי שבקרוב זה ישתנה, את עוד תראי", ואחר כך מתפרקת בשקט. נכנסתי לסחרור, אין לי חיים. כל הזמן בהתרוצצויות סביב העניינים של אמי, עושה את התפקיד של ביטוח לאומי ומשרד הבריאות, מוצפת בתחושה קשה של בדידות וחוסר אונים.

אתה מבין? אז איך אפשר להסתכל על חוה בלי לחשוב על אמא שלי. עבור אלפי אזרחים הייאוש הוא מצב קיומי.

עינת קדם

עינת קדם | |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ