הֶעָתִיד שֶלָהֶם הוּא כְּבָר הֶעָבָר שֶלָנוּ - עיניים - מגזין לילדים - הארץ
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הֶעָתִיד שֶלָהֶם הוּא כְּבָר הֶעָבָר שֶלָנוּ

בְּסִיפּוּר שֶנִכְתַב בַּמֵאָה הַקוֹדֶמֶת מְתוֹאָרִים דְבָרִים מוּפְלָאִים שֶיִתְרַחֲשוּ בְּעוֹד 141 שָנָה מֵהַיוֹם, אַךְ חֵלֶק מֵהֵם כְּבָר כָּאן

4תגובות
הֶעָתִיד שֶלָהֶם הוּא כְּבָר הֶעָבָר שֶלָנוּ

הֶעָתִיד שֶלָהֶם הוּא כְּבָר הֶעָבָר שֶלָנוּ - זוֹ ההרגשה בִּקריאת הסיפור מְעוֹרֵר המחשבה 'הַכֵּיף שֶהָיָה לָהֶם' (The Fun They Had), שכָּתב סוֹפר המדע הבִּדְיוֹנִי האָמֵרִיקָני הנוֹדָע, אַיְיזֵק אָסִימוֹב. הסיפור פורסם לָרִאשונה לִפנֵי 65 שנה (בִּשנת 1951) בַּמָגָזין 'פַנְטַזְיָה וּמַדָע בִּדְיוֹנִי', ואָסִימוֹב דִמיֵין בו כיצד יֵירָאה העולם בֶּעתיד שנִראָה אז רחוק מאוד — בִּשנת 2157, כלומר 206 שָנים לאחַר פִּרסום הסיפור ו־141 שנים מהיום.
בַּסיפור מְתוֹאר בֵּית סֵפר עֲתִידָנִי השוֹנֶה מִכּל מה שֶהָיה מוּכּר בְּיָמָיו של אָסִימוֹב. אין סָפֵק בְּליבּי שלַילדים שקָראו אֶת הסיפור בִּתחילת שְנות ה־50 של המאה שֶעברה נִראָה בֵּית הסֵפר שתֵיאר אָסִימוֹב דִמְיוֹני וּמְעוֹרֵר הִשתָאוּת, אך ההפתעה הגדולה שציפּתה לַקוראים הייתה טִיבָם של המורים וּמַהוּתָה של הַלמידה: בְּבֵית הספר המְדוּמיָין, בשנת 2157, הלְמידה היא יְחִידָנית, והתלמידות והתלמידים לומדים על פי קֶצב ההִתקַדמוּת האישי שלהם בְּאֶמצָעוּת מסכֵּי טֵלֵוִויזיה.

בְּאֶמצע המאה הקודֶמת עורֵר הסיפור מחשבות על ההוֹוֶה של אותם הימים יותר מִתְהִייָה על הֶעתיד הרחוק, המְדוּמְיָין. אֵיזו מחשבה מעוֹרר בנו הסיפור כַּיום, בֶּעָשׂוֹר השני של שנות האַלפּיים? הלוֹא בְּיָמֵינוּ כבר קַיֶימת הטֶכְנוֹלוֹגְיָה הדִיגִיטָלית לִקריאת ספרים או להאזנה להם, וקַיָימים מַחשבים ותוֹכְנוֹת מַחשב מִתקַדמוֹת.
מְעַניין לָשׂים לב לַמונחים שהִמציא אָסִימוֹב לַחידושים שדִמיֵין, למשל: צַג המַחשב נִקרָא 'מָסַך הטֵלֵוִויזְיָה', וְלַמקום שלמדו בו הוא קרא 'חֲדר בֵּית הספר', כי הוא הניח שבִּשנת 2157 ילדים לא יִלְמדו עוד יחד בְּכיתה אֶלָא לבד בַּבַּית. והִנֵה, כעבוֹר שלושים שנה בִּלבד, בִּשנות ה־80 של המאה הקודמת, יַלדֵי אַרְצוֹת הַבְּרִית כבר למדו חֶשבּון בְּקֶצב אישי בִּלמידה יְחִידָנית מול מַחשב. לעומת זאת, שלא כמו טוֹמִי וּמַארְגִ'י גיבורי הסיפור של אָסִימוֹב, מִבנֵה בֵּית הספר לא הִשתַנָה: גם כַּיום התלמידות והתלמידים לומדים בְּבִניָין אֶחד, בְּכיתות לימוד מְלֵאוֹת בִּילדים, וּבַהפסקות כולם מְשַׂחקים יחד בֶּחָצר. דַוְוקא לאחַר שְעות הלימודים עסוקים כַּיום רוב הילדים והילדוֹת בִּישיבה יחידנית מול מסך המַחשב, מול מסך הטֵלֵפון הנייד או מסך הטֵלֵוִויזיה, ולא תמיד הם מְשַׂחקים יחד.

הַכֵּיף שֶהָיָה לָהֶם
כָּתַב: אַיְיזֵק אֲסִימוֹב

מַארְגִ'י אפילו כתבה על כך באותו לילה בַּיומן שלה. בַּדף שנָשָׂא אֶת התאריך 17 בְּמַאי 2157 היא כתבה: "היום טוֹמִי מצא סֵפר אמיתי".
זה היה סֵפר ישָן מאוד. סבא של מַארְגִ'י אמר פעם, שכּאשר הוא היה ילד קטן סבא שלו סיפר לו שהיו זמנים שבּהם כל הסיפורים היו מודפסים על נייר.
הם הפכו אֶת הדפּים, שהיו צהובים וִישָנים, והיה מוזר מאוד לִקרוא אֶת המילים שעָמדו דוֹם בִּמקום לזוז, כפי שהן אמורות לַעשׂות — על מסך, כמו שאתם יודעים. ואז, כשהם דִפְדְפו בַּסֵפר לאחור היו שָם, בַּדפים, אותן מילים כמו בַּפּעם הראשונה.
"וָואוּ," אמר טוֹמִי, "איזה בזבוז. כשגומרים לִקרוא אֶת הסֵפר פשוט זורקים אותו, אני חושב. על מסך הטֵלֵוִויזיה שלנו בֶּטח כבר יש מִילְיוֹן סְפרים, והוא טוב לְעוד רבּים נוספים. אני לא הייתי זורק אותו".
"גם אֶת שלי לא," אמרה מַארְגִ'י. היא הייתה בת אחת עֶשׂרה, ושלא כמו טוֹמִי, היא לא ראתה סִפרֵי לימוד רבּים כל כך. הוא היה בן שְלוש עֶשׂרה.
היא אמרה: "איפה מצאתָ אותו?"
"בַּבַּית שלי". הוא הִצבּיע מַעלָה בלי להרים אֶת עינָיו, כי היה עסוק בקריאה. "בַּעֲלִייַת הגג".
"על מה הוא?"
"על בֵּית ספר".
מַארְגִ'י נִטְרְדה. "על בית ספר? מה כבר יש לכתוב על בית ספר? אני שׂונאת אֶת בית הספר".

הֶעָתִיד שֶלָהֶם הוּא כְּבָר הֶעָבָר שֶלָנוּ

מַארְגִ'י תמיד שָׂנאה אֶת בית הספר, אבָל כָּעֵת היא שָׂנאה אותו יותר מֵאֵי־פעם. המורֶה המֵכָנִי נתן לה מִבחן אחַר מִבחן בְּגֵאוֹגְרַפְיָה, והציונים שלה נַעשׂוּ גרועים יותר ויותר עד שאִימהּ נָדָה בְּרֹאשה בְּעֶצב והִזמינה אֶת המְפַקֵח המְחוֹזִי.
המפקח היה איש קטן, עגלגל, בַּעל פָּנים אדומים וקופסה מלאה בְּכֵלים עִם חוּגוֹת וחוּטֵי חשמל. הוא חִייֵך למַארְגִ'י ונתן לה תפוח ואז פֵּירק אֶת המורֶה. מַארְגִ'י קִיוְותה שהוא לא יֵדע איך להרכּיב אותו בחזרה, אבָל הוא יָדע טוב מאוד. לאחַר כְּשָעה שוב הוא היה שָם, גדול ושחור וּמכוֹער, וּבוֹ מסך גדול שֶעָליו הִציג אֶת כל השִיעורים ושאל אֶת כל השאלות. זה לא היה נורא כל כך. החֵלק שמַארְגִ'י הכי שָׂנאה היה הֶחָריץ שלתוכו היה עלֶיה להכניס אֶת שִיעורֵי הבית ואֶת דַפֵּי המִבחנים. תמיד היה עלֶיה לִכתוב אותם בְּקוֹד נִיקוּב שֶהם הִכריחו אותה לִלמוד כשהָייתה בת שש, והמורֶה המֵכָנִי חישב אֶת הציון שלהם כְּהֶרֶף עַין.

המְפקח חִייֵך לאחַר שֶסִייֵם אֶת התיקון וליטֵף אֶת מַארְגִ'י על רֹאשה. הוא אמר לְאימהּ: "האשָם אֵינו בַּיַלדה, גְברת ג'וֹנְס. אני חושב שהחֵלק של הגֵאוֹגְרַפְיָה עבד קצת מהר מִדַי. דברים כאלֶה קורים לִפעמים. הֵאַטְתי אותו לָרמה המְמוּצַעת המַתאימה לְיַלדה בת עשׂר. למעַן האֱמת, אוֹפֶן העבודה הכְּלָלי שלה הוא טוב", והוא ליטף אֶת רֹאשה של מַארְגִ'י שוב.

מַארְגִ'י הִתאַכְזְבה. היא קִיוְותה שפָּשוט יקחו מִשָם אֶת המורֶה. פעם לקחו אֶת המורֶה של טוֹמִי למשך כחודש כי חֵלק ההִיסְטוֹרְיָה שלו הִפסיק לגמרי לעבוד.
לכן היא אמרה לטוֹמִי: "לָמה שמישהו יכתוב על בֵּית ספר?" טוֹמִי הִבּיט בה בְּמַבּט מִתְנַשֵׂא. "כי זה לא בֵּית ספר מהסוג שֶיש לנו, טיפשה. זה בית ספר מהסוג הישָן, שֶהָיה להם לפני מאות שנים".
מַארְגִ'י נִפְגְעה. "טוב, אני לא יודעת איזה סוג של בֵּית ספר היה להם לִפנֵי כל כך הרבּה זמן". היא קראה מֵעֵבר לִכְתֵפוֹ בְּמֶשך זמן מה, ואז אמרה: "בכל אופֶן, היה להם מורֶה".
"ברור שֶהָיה להם מורֶה, אבָל הוא לא היה מורה רגיל. הוא היה בן אדם".
"בן אדם? איך בן אדם יכול להיות מורה?"
"ובכן, הוא רק אמר דברים לילדות ולילדים, ונתן להם שִיעורֵי בית, ושאל אותם שאלות".
"בן אדם אֵינו חכם מספיק".
"ברור שכן. אבא שלי יודע דברים כמו המורה שלי".
"לא יכול להיות. בן אדם אֵינו מסוגל לדעת דברים כמו מורה".
"לא אִכפת לי. אני בטוח שהוא יודע דברים כמעט כמו מורה".
מַארְגִ'י לא הייתה מוכנה להִתוַוכֵּח על כך. היא אמרה: "אני לא הייתי רוצָה אדם זָר בַּבַּית שלי שילמד אותי".
טוֹמִי כמעט נִשְנַק מֵרוב צחוק. "אַת לא יודעת הרבּה דברים, מַארְגִ'י. המורים לא גרו בבתים. היה להם בִּניָין מיוחד, וכל הילדים הלכו אליו".
"וכל הילדים למדו אותו הדבר?"
"ודאי. אִם הם היו בְּנֵי אותו גיל".
"אבָל אימא שלי אומרת שמורֶה חייב להיות מְכוּוָן כך שיתאים לכל ילד או ילדה שהוא מלמד, וְשֶחַיָיבים ללמד כל ילד בְּאוֹפֶן אחֵר".
"וּבכל זאת הם לא עשׂו אֶת זה אז. אִם זה לא מוצֵא חֵן בעינַייך, אַת לא חייבת לִקרוא אֶת הספר".
"אני לא אומרת שהוא לא מוצא חֵן בעיניי," אמרה מַארְגִ'י בִּמהירות. היא רצתה לִקרוא על בָּתֵי הספר ההם, המוזרים.
הם בקושי הִספיקו לקרוא עד האֶמצע כשאימא של מַארְגִ'י קראה: "מַארְגִ'י! בית ספר!"
מַארְגִ'י הֵרימה אֶת מַבָּטה: "עוד לא, אימא".
"עכשיו," אמרה גברת ג'וֹנְס. "וּבְוַודאי הִגיע גם הזמן של טוֹמִי".
מַארְגִ'י אמרה לטוֹמִי: "אני יכולה לקרוא איתךָ בַּסֵפר עוד קצת, אחרֵי הלימודים?"
"אולי," אמר בלי להביע בכך עִניָין רב. הוא הלך לְדַרכּוֹ שורק, והסֵפר המאובק תחת זרועו.

מַארְגִ'י נכנסה אֶל חֲדַר בית הספר, הוא היה צמוד לַחֲדַר השֵינה שלה. המורֶה המֵכָנִי כבר היה מופעל והִמתין לה. הוא תמיד מופעל באותה שעה כל יום, למעט יְמֵי שבּת וראשון, כי אִימהּ אומרת שילדות קטנות לומדות טוב יותר אִם הן לומדות בשעות קבועות.

המסך היה מוּאָר, והמורֶה אמר: "שִיעור החשבון היום הוא על חיבור שְבָרים אמיתיים. אנא הניחי אֶת שִיעורֵי הבית של אתמול בֶּחָריץ המַתאים".
מַארְגִ'י עשׂתה כן בּאֲנָחה. היא חשבה על בָּתֵי הסֵפר הישָנים שהיו כשסבא של סבא שלה היה ילד קטן. כל הילדים מִכּל השכונה היו באים, צוחקים וצועקים בַּחֲצַר בֵּית הספר, יושבים יחד בַּחֲדַר בֵּית הספר, והולכים הביתה יחד בְּתוֹם יום הלימודים. הם למדו אֶת אותם הדברים, ולכן יכלו לעזור זה לָזֶה בְּשִיעורֵי הבית וּלשׂוחח עליהם.
והמורים היו בני אדם...
המורֶה המֵכָנִי הִבהֵב על המסך: כשאנו מְחַבּרים אֶת השברים ½ ו־¼..."
מַארְגִ'י חשבה עד כמה הילדים אהבו אֶת בֵּית הספר בַּזמנים ההם. היא חשבה על הכֵּיף שֶהָיה להם.

 

 מתוך המגזין לילדים 'עיניים', גיליון 197 בנושא 'מחר', ינואר 2017



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו