אֲנִי מְטַיֵיל בִּשְכוּנַת יַלְדוּתִי - עיניים - מגזין לילדים - הארץ
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֲנִי מְטַיֵיל בִּשְכוּנַת יַלְדוּתִי

4תגובות
איור לאני מטייל בשכונת ילדותי

אֲני מְטַיֵיל בִּשכונת ילדוּתי. הבִּניינים נִראים לי מכוֹערים וּמוּזנחים. הכול נִדמֶה לי אָפֵל ושוֹמֵם. לא שהשכונה נִנְטְשה, בכלל לא, גרים בה דַווקא המון אנשים. אבָל אני כבר אֵיני מַכּיר פֹּה איש, וּמשהו בַּצבעים כאילו דָהָה, כמו בְּתצלום ישָן. כשגרתי כאן, לִפנֵי שָנים, היה המקום יפֶה, פורח, שוֹקֵק חיים. ואולי המקום עצמוֹ לא הִשתַנה? אולי הצבעים כְּלל לא דָהוּ? אולי אני הוא שהִשתַנֵיתי?

אני עוצם אֶת עֵינַיי וּמְדַמיֵין מה היה. הדבר הראשון שבּו אני נזכר הוא הצלילים, הקולות, קולות של ילדים מְשַׂחקים, צועקים, שרים; קולות של אימהות קוראות לַילדים שלהן לחזור הביתה. על פָּנַיי עולֶה חיוך שמַבּיע גם צחוק וגם עצב, כי אני חושב שהיו זמנים שבהם היו האימהות מוציאות אֶת הראש מהחלון וצועקות, קוראות לַילדים שלהן, והיום הן כבר לא צועקות, הן פשוט מְטַלפּנות, כי כמעט לכל ילד יש טלפון נייד מִשֶלו.
עכשיו אני נִזכּר בְּפָנים. בַּפָּנים המְמוּשקָפוֹת של אַמְנוֹן, בַּפָּנים המנוּמשוֹת של עִמָנוּאֵל, בַּפָּנים העגולות של שַי, בַּפָּנים המתוקות של יָעֵל, של אֶלִי הבְּלוֹנְדִי... הִנֵה, כאן ממש, אני חושב, היה הבית של יָעֵל. בְּקומת הקַרקע בִּבְּלוֹק 139. קשֶה להגיד בביטחון אִם זה הבית. אימא של יָעֵל, דוֹרִית, טיפְּחה עֶשׂרות עציצים. הַכּניסה לַבּית שלהם הייתה כמו מין ג'וּנגל. היום אין אפילו עציץ אחד. רק שׂיח אפור. אנחנו גרנו בִּבְּלוֹק 137א. אַמְנוֹן ב־138, עִמָנוּאֵל ב־137ב. כדי להגיע מהבית שלנו לַבּית של עִמָנוּאֵל היה צריך רק ללכת בַּמִסְדְרון הפתוח וְלַעבור אֶת הגשר הקטן שמחבֵּר אֶת בניין א עִם בניין ב. הדלת של עִמָנוּאֵל הייתה הדלת היחידה שעליה היה צריך לִדפּוק לִפנֵי שנִכנסים. שְאר הדלתות בְּדֶרך כלל היו פתוחות. וכֵיוָון שבְּמרבית יְמוֹת השנה מזג האוויר בהיר ונעים פֹּה, מִמֵילָא שׂיחקנו רוב הזמן בַּחוץ.

אני פוקח שוב אֶת העיניים. מִכּאן, מהגִבעה הקטנה, אֶפשָר לִראות אֶת שלושת הבִּניינים. בעצם, כל זה היה הבית. לא רק הדירה הקטנה שבה גרנו אבא, אימא, אחי, אחותי ואני, אֶלָא כל זה — כל השכונה הקטנה. כי מי יכול בכלל להגיד כמה זמן ביליתי בַּבָּתים של החברים שלי? לפעמים, בַּדֶרך בחזרה מִבֵּית הספר, היה אַמְנוֹן שואל אותי: "אתה רוצה לבוא לאכול אצלי ארוחת צהריים? אני חושב שאימא שלי תכין היום צ'יפס." וְלִפעמים אני הייתי מזמין מישהו אליי. האימהות שלנו בכלל לא הופתעו. (טוב, חוץ מֵחַנָה, אימא של עִמָנוּאֵל, איתה היה צריך לארגן אֶת זה קצת מֵרֹאש.) היינו כמו אחים. אימא של אַמְנוֹן הייתה מוסיפה מיד צלחת לשולחן ורק שואלת: "אמרתָ לאימא? היא יודעת שאתה אוכל פֹּה?" ואני הייתי 'קוֹפֵץ' לַבִּניין שלנו וּמוֹדיע לאימא: "אימא! היום אני אוכל אצל אַמְנוֹן" וּמיד חוזר לשָם, לִפנֵי שהצִ'יפְּס יִתקָרר.

שַי גר בְּדִיוק בַּקומה מֵעלינו. המשפחה שלו דתית. יש לו שני אחים ושלוש אחיות. תמיד שמענו אותם הולכים מעל הראש שלנו. אבא היה מתלוצץ: "משפחה מרוּבַּת צְעָדים." עד שנולדה אחותי הקטנה, רֵעוּת, היה הבית שלנו תמיד שָקֵט ורגוע לְעוּמת הבית של שַי. כשהייתי מִשתַעמם אצלי, כל מה שהייתי צריך לעשׂות היה לעלות כמה מדרגות ולהיכנס לַדירה של שַי. אצל שַי הייתה תמיד הֲמוּלָה, תנועה. כמעט תמיד הִתבַּשלו שָם מַטְעמים בְּסירים גדולים. רֵיחות התבשילים היו מִתפַּזרים בכל חֲדַר המדרגות וחדרו גם לַדירה שלנו. האחיות הגדולות של שַי היו כמו אימהות קטנות ועסקו בעבודות הבית. האח הבְּכוֹר היה חייל בצבא. הרובֶה שלו היה מונח בִּמְרוֹמֵי הארון הגדול בַּסלון, מעל סִפרֵי קודֶש רבּים מאוד. שני הקטנים, עוֹמֶר והֲדַסָה, היו מִתרוצצים בין הרגליים. הרַדְיו היה פתוח תמיד בתחנת שידור פּוֹפּוּלָרית. אהבתי במיוחד להִתאָרֵח שָם בְּעַרבֵי שבת. אז כיבו סוף־סוף אֶת הרדיו. הייתה ארוחה חגיגית, קידוש וברכות ושירים. אצלנו הייתה רק פַּשְטידת כְּרוּבית וּשנֵי נרות של שבת. אימא הייתה מדליקה אותם בְּבַיישָנות וּמְמַלְמֶלת אֶת התפילה בשקט כי אבא לא אהב אֶת זה. אבא של שַי, אַהֲרוֹן, היה שר בקול חזק כל כך, עד שגם כשלא הִתאָרַחתי אצלם ואכלתי בַּבַּית שלי, יכולתי לשמוע אותו היטב. כשהוא היה מתחיל לשיר 'אֵשֶת חַיִל מִי יִמְצָא' היה הקול שלו נוֹסֵק עד כדי כך שאבא (אולי באמת כי זה הִפריע לו, ואולי כדי להצחיק אותנו) היה קורע חתיכות קטנות מהנייר של המַפּית ותוקע אותן בתוך האוזניים שלו בִּמקום אֲטָמים.

האיורים לאני מטייל בשכונה

אימא מֵעולם לא התלוננה על השכנים. היה נוֹח מאוד שהם בסביבה. בִּזכוּתם היא לא דאגה שאֶשתַעמם. ואִם בְּאֶמצע הבישול היה חסֵר לה משהו (ביצה, קצת חלב, כָּמוֹן טָחוּן או סיר) היא הייתה שולחת אותי לִלְווֹת אֶת זה מִתָמָר, אימא של שַי, או מעֲדִי, אימא של דָנִיאֵלָה, שגרה בַּדירה ליָדנו מִצד שׂמאל. לפעמים הייתה תָמָר מבקשת מאימא שתשמור קצת על הֲדַסָה. אימא עשׂתה אֶת זה ברצון, והֲדַסָה אהבה לבוא אלינו כי אצלנו היא מצאה קצת שֶקט ושַלוָוה. אימא פיזרה בִּשבילה מִשׂחקים על השטיח ושָׂמָה עָלֶיהָ עַיִן בזמן שתָמָר הייתה עסוקה בקניות. לִפעמים אוֹהַד אחי היה מִשׂתָרֵע על השטיח ליד הֲדַסָה וּמִשתַעשֵע איתה, אף על פי שהוא היה קצת גדול מִכְּדֵי לשׂחק בְּמִשׂחקים של תינוקות. מי שלא הִכּיר אותם היה יכול לחשוב שֶהם אח ואחות.

בַּבַּית של עִמָנוּאֵל הייתה אֲוִוירה אחרת לַחֲלוּטין. כמו שציינתי, אצלם היה צריך לתאֵם אֶת הביקור לפחות יום אחד מֵראש, או לפחות להתקשר לִפנֵי שבּאים, אבָל בשום אופן לא היה אֶפשר לבוא אליהם בין שתיים לארבע, שְעת המנוחה. הבית שלהם נִראָה שונֶה מִכּל הבּתים האחֵרים. אמנם הוא היה בנוי בְּדִיוק לפי אותו הדֶגם כמו הבית שלנו, של שַי, של אַמְנוֹן ושל יָעֵל, אבָל בָּרֶגע שנִכנַסתָ אליו הייתה לךָ הרגשה כאילו אתה מבקר בְּחוּץ לָאָרץ. על החלונות הגדולים נמתחו וילונות כבדים והבית היה תמיד אפל וקריר. בַּמָבוֹא היה צריך לחלוץ אֶת הנעליים. "לחלוץ נעליים בבקשה", הייתה חַנָה אומרת. בִּמקום נעליים היה אֶפשר לבחור נַעלֵי בית מאלֶה שהיו מסודרות יפֶה־יפֶה על כּוֹנָנית קטנה. אחרֵי שהִתרַגלו העיניים לָאֲפֵלָה, היה אֶפשָר להבחין בְּרָהיט יוצֵא דופֶן שֶעָמד בפינת הסלון. מי שלא יָדע מהו חשב שזה פסנתר קטן. אבָל לא! זה היה צֶ'מְבָּלוֹ. צֶ'מְבָּלוֹ הוא מין פסנתר עתיק שמֵפִיק צלילים מִסתורִיִים כמו נֵבֶל. חַנָה ניגנה בּצֶ'מְבָּלוֹ. חַיִים, אבא של עִמָנוּאֵל, ניגן בְּצֵ'לוֹ. עִמָנוּאֵל עצמוֹ ניגן בכינור ואחותו בחליל. גם כשאיש מִבּנֵי הבית לא ניגן, היה הבית מלא צלילים רכּים וַעֲנוּגים. גם אֶצלָם היה הרדיו פתוח כמעט תמיד, אבָל לא כמו אצל שַי, אצלם הֶאזינו ל'קוֹל הַמוּזִיקָה'. הרְצָפוֹת בכל הבית היו מכוסות בִּשטיחים, וכך הצעדים תמיד נִבְלְעו. לכאן באתי כשרציתי לנוח. זה היה כמו אִי של שַלְווה, שֶקט וסֵדר בתוך ההֲמוּלה של השכונה. עִם עִמָנוּאֵל שׂיחקתי בְּמִשׂחקים 'תַרבּותִיִים', מִשׂחָקים שאֵינם כְּרוּכים בְּרַעש או בְּלִכלוך: תַצְרְפִים (פָּזֵלים), חי־צומח־דומֵם, מִשׂחֲקי חֶברָה, אבָל כְּשֶנִמאס לִלחוש וּלְצַיֵית לַכללים של המשפחה פשוט יצאנו החוּצה לָאור המְסַנוֵור, ושוב התרוצצנו בְּחוֹפשיוּת מִבּית לְבַית וּמֵחָצֵר לְחצר בַּמַמלָכה הרחבה שהייתה אז השכונה.

כמה קטן הכול נִראֶה עכשיו, כאילו הבִּניינים הִצְטַמְקו. והעֵצים, בִּמקום לִצמוח וְלִגדול בְּמֶשך כל השנים שֶעָברו מאז, נִראֶה שהִרְכִּינוּ רֹאש, איבדו אֶת עלֵיהם. אני מטייל לי לאט וּבְעֶצב בין הגינות הקטנות, היבשות. אני מֵציץ לתוך החלונות של הדירות שבְּקומות הקרקע, אולי אֶראֶה בְּמִקרֶה איזה פרצוף מוּכָּר? אולי מישהו עדיין גר בַּשכונה? לא, כולם, כמונו, עָקְרו מִכּאן מִזמן. כמה מהדלתות פתוחות, כמו אז. נכנסים ויוצאים בהן ילדים שאֵיני מַכּיר. לְרֶגע מִתחשק לי להיכנס לאחת הדירות וּלהִצטָרֵף לַילדים האלֶה, להיות אחד מֵהם. אולי אִם אֲשׂחק איתם יחזרו הצבעים, תחזור השִׂמחה. אבָל בסופו של דבר אני מסתובב והולך משָם, עולֶה על אוטובוס קַו 14 וחוזר לְמֶרכַּז הָעיר.

עיניים – מגזין לילדים, גיליון 196 בנושא 'שכנות'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו