בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

הַמְכַשֵפָה מַנְיֵירָה נִדְחֶקֶת לַשוּלַיִים

תגובות
המכשפה מניירה


הָייתה זוֹ שעת בוקר מוקדֶמת, סְביב תשע וּשלושים, וּמַנְיֵירָה המְכַשפה קפצה מִמיטתה בְּזינוק מַרְשים. לָרוב היא ממשיכה לנחור עד השעה אחת עֶשׂרה לפחות, אבָל היום היא נֶחְפְּזה לקום בְּציפורניים שְלוּפוֹת. "אסור לאחֵר! אני חייבת לזוז!" מיהרה לָאמבטיה בְּצעד חפוּז. היא צִחצחה אֶת שינֶיה בְּמִשחת שבלולים והִבריקה אֶת היַבֶּלת שֶעל אפּה בְּחַרְגוֹלים. לְסיום מרחה על פָּנֶיה רִיר חֶלְזוֹנות טרי וּצְמִיגִי וְשָזְרה בִּשְׂׂׂערה עכָּביש חגיגי.
ההִתרגשות של מַנְיֵירָה לא הייתה מִקרית: היא הוזמנה לדבֵּר בִּוְועִידת מְכַשפות אֲזורית. יותר מִכּך, מַנְיֵירָה רצתה בכל מְאוֹדָה להיבָּחר לְיושֶבת הרֹאש של אותה ועידה. לכן, בְּאֵירוע כל כך מכובּד וּבַאֲווירה כל כך רִשמית היא חַיֶיבת להֵירָאות כמו מְכַשפה רצינית. היא נָבְרה בָּארון בין בגדים ישָנים, שאֶת רובָּם לא לבשה זה כמה שנים (כי אֶת הבגדים שהיא לובשת בְּימים רגילים היא מַקפּידה לזרוק על הרִצפּה לא מקופָּלים כדי שיִישָמרו מקוּמטים, יִסְפְּגו צַחֲנָה, ויִישָארו מוּכתָמים כְּצַו האופנה): "מעיל עור?! ממש לא, זה לא הסִגנוֹן. חוּלצת כותנה מְעוּמְלֶנֶת? לא בא בחשבון!" כך רטנה המְכַשפה בְּעוֹדָה מְפַשפֶּשת בין מִינֵי סמרטוטים וּפֵירוּרֵי עוגה מְעוּפֶּשת.

"מצאתי!" קראה בְּשִׂמחה וּמשכה מתוך הארון גלימה מבריקה עטוּרַת צווארון. היא רִחרְחה אֶת הגלימה בְּאפּה המחוּדד וְכִיוְוצה אֶת מִצחה בְּמבט דֵי מודאג. הגלימה לא דֵי מסריחה, אין לה בִּכלל רֵיח של פח, אז אולי תִמרח אותה בִּמעט זֵיעה של צְלוֹפח? היא מיהרה לַעֲטוֹת על כְּתֵפֶיה אֶת הגלימה, שֶשִיוְותָה לה מראֶה של מְכַשפה איומה. מַנְיֵירָה חִייְכה בִּשׂביעוּת רצון מִתַחת לַשָׂפם: עִם גלימה שכזאת היא תִזכּה לְמַחמָאוֹת מִכּולם!
אבָל אז, כשהִבּיטה מַטָה לְכִיווּן הרַגליים, נֶחְרְדה לִראות שֶשוּלֵי הַגלימה בְּקושי מַגיעים לה עד הבִּרכיים. וַהֲרֵי גלימה מכובֶּדת, כַּיָדוע לַכּול, צריכה להגיע לפחות עד הקרסוֹל.
"חתולים עִם קרחת, בְּרוֹקוֹלִי מוּקרם בּצלַחת!" מִלְמְלה מַנְיֵירָה בִּדְאגה גובֶרת. איפֹה תִמצא לעצמה עכשיו גלימה אחרת? "בְּשֵם כל החיפושיות המעוּכוֹת, אני נִראֵית זְוָועה, והכִּינוס כבר מתחיל בעוד פחות מִשעה!" נִלְחֲצה המְכַשפה.אִם תִלבּש גלימה כל כך קצרה, כולם יחשבו שהיא סְתם מוזרה. איש לא יבחר בה לְשום תפקיד מכוּבּד כשהיא נִראֵית כמו דחליל עִם כמה חוטים וּקצת בד. אין ברירה, כדי לַעשׂות רושם של מְכַשפה מִקצוענית, גלימה ארוכה היא פשוט חִיוּנית.

המכשפה מניירה

ואז בַּמִטבּח, בתוך קערת תפוחים חלודה, נִתְקְלה בְּמוֹשֶבֶת תולעים אבודה. "בְּחַיֵי בְּרִיסְטוֹטֵלֵס חתולִי השְמנמן", קראה מַנְיֵירָה, "זה יכול להיות פִּתְרון מצוין!" היא ניגשה לְמַנהיגת התולעים והודיעה לה בְּקוֹל סַמכוּתי וצלול שהיא זקוקה לסיוע בְּאוֹפֶן בָּהוּל. התולעת מיד הִתגַייסה לְעֶזרה וקראה לְחַבְרוֹתֶיהָ להִסתַדֵר בְּשורה. בתוך שניות הִתְקַבְּצו כל התולעים וזחלו בִּדְממה הַישֵר אֶל תוך התֶפר הכפול שבִּקצֵה הַגלימה. הן נִדחֲקו בִּזריזוּת בין בד לבין תפר, וּמיד הגלימה הִתארכה בִּשלושים סֶנְטִימֶטֶר. "בחיֵי כל חַסְרֵי החוּלְיוֹת", צהלה המְכַשפה, "זה ממש נהדר! קרפדות בְּשַמֶנת וקיפודים בסוכר!" מַנְיֵירָה בחנה אֶת עצמה בַּמַראָה בְּמבּט מְצוֹדָד: בִּזכות התולעים וכובֶד מִשקָלן היא שִיוְותה לעצמה מראֶה מכוּבּד.

כשהִגיעה אֶל אוּלם הכִּינוּס הוא היה כבר מלא בחבורת מְכַשפות קוֹלָנית וצוהֶלת, וּמַנְיֵירָה הִתרגשה עד לִקְצֵה היַבֶּלת. וכמובן, כשהִגיע תורה לַעלות לַבּמה, היא קפצה בְּדִילוּגים משונים כדי להַשְוִויץ בַּגלימה. שקֶט הִשׂתָרֵר בָּאוּלם. אף פִּשפֵּש לא גֵירד, וּמַנְיֵירָה פתחה אֶת נְאוּמה בְּקול נִרגש ורועד: "מְכַשפות נִכבָּדות, קָהל מחוּצְ'קָן וְיָקר, היום אני רוצָה לדבר על כישופים וּמוּסָר". הפרצופים שֶמוּלָה בָּהוּ בה בְּמַבּט קצת עקוֹם, אך מַנְיֵירָה אזרה אומץ להמשיך וְלִנאוֹם: "פְּעמִים רבּות בְּוַודאי תְהִיתם אִם יש בַּכִּישוף אִיזוּנים בין הצדדים והוֹגְנוּת..." הקהל פיהק וזז בְּאִי־נוֹחוּת בַּכּיסא, וּמַנְיֵירָה ניסתה לחיֵיך אליהם חיוּך מְעוּשֶׂה. הנאום שלה היה מְשעמם כל כך שמְכַשפה אחת כבר נרדמה בְּבֵירור וקצת רוק נָזל לה מִפִּיהָ הפָּעור.

מַנְיֵירָה רעדה ולא ידעה איך להמשיך. כל המצב הזה היה לה מַבְהיל וּמֵביך. ואז עלָה לְפֶתע קול מִשוּלֵי גלימתה: "גבירתי, אַת רוצה שנסדר לָך מיטה?!" הקהל הִתעורר וצִחקק בְּשִׂמחה, והִנֵה קול נוסף שָלף עוד בדיחה: "מה זה מחוּדָד בַּקָצה וקופץ בְּקֶצב מַטְריף?! מְכַשפה שאכלה בְּטָעות פִּלפֵּל חריף!" הקָהל שוב צחק, וקול שלישי פָּצח בְּנימה צוהלת: "איך מכניסים פיל למכונית? פותחים אֶת הדלת!" הקָהל הִתלַהֵב וּמָחָא כַּפַּיים, וּמַנְיֵירָה הִסמיקה עד לִקְצֵה האוזניים.

המכשפה מניירה

הקולות שהִלהיבו אֶת הקהל בעוד שהיא הִשתתקה בְּאֵימה הִגיעו מהתולעים שֶשָזְרה בִּקְצה הַגלימה. הנְאום של מַנְיֵירָה היה כל כך מַשְמִים, שֶהן הֶחליטו לנצל אֶת ההִזדַמנוּת וּלְהִשתַלֵט על העִניָינים. בְּעוד חַבְרוֹתֶיה מַמשיכות לשגֵר בדיחות בִּצְרוֹרות, הֶחליטה מנהיגת התולעים לָצֵאת לְמסע בחירוֹת. היא טיפסה והִגיעה עד לִקְצֵה המִיקְרוֹפוֹן, שָם הִזדַקְפה והִתחילה לִנאוֹם בְּגָאון: "אנחנו אומרות דַי לַדיבורים! צריך לֵיהָנות כי החיים קצרים!" היא קראה, "לא ניתֵן לְפירות לא־רקובים להיכנס לַמִטבח! כל אוכל טרי יִיזָרק ישר אֶל הפּח!" הקָהל הֵריע והתולעת הִמשיכה: "קדימה כפיים, תולעים לא צריכות להישאר בַּשוליים! ומי שלא מַסכּים איתנו, לא צריך להישאר — שיֵיצא לחפּשׂ לו כֶּנֶס אחֵר!" הקָהל הֵגיב בִּתְרוּעוֹת אדירות וענה לַתולעת בִּמְחִיאוֹת כַּפַּיים סוערות. 

המְכַשפה מַנְיֵירָה הִתכַּוְוצה מִבּושה. מֵילֶא התולעת שאומֶרת דִברֵי הֶבל וּשְטות, אבָל מה לַעשׂות שהקָהל מֵגיב בהִתלַהבוּת? היא נָסוֹגה בִּצעדים זהירים לאחור, וחָמְקה אֶל מאחורֵי הקלעים לחפּשׂ שָם מִסְתוֹר. התולעת על הבמה הִמשיכה לִנְאוֹם בֵּינתיים ואף הִכתירה אֶת עצמה לְ'מַלכּת השוּלַיִים'. היא זרקה לַקהל אֵין־סְפוֹר סִסמאות בָּאוויר, וּכדי לִזכּות בְּאַהֲבָתם גם הִתחילה לשיר. ואף שֶזִייְפה כמו כִּבשׂה ושרה גרוע, התולעת הפכה לְמַסמֵר האֵירוע.

מַנְיֵירָה נֶאֶנחה עמוּקוֹת וּמָשכה בְּאוֹזְנהּ: "בְּחַיֵי כל הצפרדעים הצולעות, העולם הִשתַנָה". היא עזבה אֶת המקום בְּיַבֶּלת שְמוּטה, חזְרה לְבֵיתה וְנִכְנְסה ישר לַמיטה.

עיניים – מגזין לילדים , גיליון 199 , מרס 2017 בנושא "שוליים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו