בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

אתגר

תגובות
המורה מגישה מעטפה עם מכתב לתלמיד עמית . איור לסיפור

הַפּעמון צִלצל וכולם קפצו מִמְקוֹמוֹתיהם, הֵרימו אֶת הכיסְאות על השולחנות וּמיהרו לצאת מהכיתה. עוד יום לימודים נִגמר. כשהייתי כבר כמעט בַּחוץ עיכְּבה אותי אוֹרִית, המורָה. "עָמִית, חַכֵּה רגע, בבקשה. אני רוצָה לִשאול אותךָ משהו." הייתי נבוך וגם סקרן. אחרֵי שֶיצא אַחְרון התלמידים וְנִשארנו לבדנו, רק אני ואוֹרִית, היא שָאלה: "תגיד לי בְּכֵנוּת, עָמִית, אתה מִשתַעמם בַּשִיעורים?"

לא יָדעתי מה לענות. בַּהתחלה חשבתי שאוֹרִית רוצָה לִנזוף בי כי אני לא מקשיב וכי המחברות שלי מלאות בציורים שלא קשורים לְחומר הלימוד. אבָל בְּעצם ידעתי שאֵין לה סיבה לכעוס עליי. תמיד הֵכנתי אֶת שִיעורֵי הבית וכמעט תמיד ידעתי אֶת התשובות על השאלות שלה. נֶחשבתי לאַחד התלמידים הכי טובים בַּכּיתה.
"לפעמים, קצת", הֵשבתי לְבַסוף בְּהיסוס, "אבָל לא נורא."

אוֹרִית חייכה. עכשיו סוף־סוף הֵבנתי שהיא לא קראה לי לְשׂיחת נזיפה.
"אני שואלת, כֵּיוָון שאתמול סיפרה לנו מְנַהֶלת בית הספר על תכנית חדשה, תכנית מיוחדת לתלמידים ש...", היא הִתלַבְּטה רֶגע וחיפשׂה אֶת המילים המתאימות, "מממ... תלמידים שתוֹכֶן השִיעורים לא תמיד מתאים לְרָמת ההבנה וְלַפּוֹטֶנְצְיָאל שלהם (היא הִדגישה מאוד אֶת המילה פּוֹטֶנְצְצְצְיָאל וּבָחנה אותי היטב לראות אִם אני מֵבין אותה) תלמידים כָּמוךָ, למשל, שתופסים דֵי מהר אֶת החומר הנלמד ואולי צריכים אֶתְגָר נוסף (גם אֶת המילה אתגר היא הִדגישה, אבָל בִּלחישה דַווקא, כאילו זאת מילה קדושה) משהו שיתאים רק להם ולא לִשאר התלמידים בַּכּיתה. ודֶרך אגב, לַתכנית באמת קוראים תכנית אֶתְגָ"ר — רָאשֵי תֵיבות של אִבחון תלמידים גְבוֹהֵי רמה."

אחַר כך היא הִסבירה לי שאִם אסכים להשתתף בַּתכנית, אסע פעם אחת בשבוע, בכל יום רביעי, לְבֵית ספר מיוחד בִּמקום לבוא כָּרָגיל לְבֵית הספר, ושָם יִלְמְדו כל התלמידים שנִבחרו מִכּל בָּתֵי הספר בָּאֵזור דברים מיוחדים שלא לומדים בְּבָתֵי הסֵפר הרגילים. היא אמרה שֶיש לי מזל גדול, כי התכנית הזאת נראֵית לה מוּפלָאה, וְשֶכֵּיוָון שהיא חדשה לגמרי, לא מְיַישְׂמים אותה לפי שעה בְּכל האָרץ, אֶלָא רק בָּאֵזור שלנו, לניסיון. אחַר כך היא נתנה לי מִכתב לְהורַיי ושלחה אותי הביתה.

אבא ואימא שָׂמחו מאוד על המכתב. היו בו הֶסבֵּרים על תכנית אתג"ר. אימא לא הִצליחה להסתיר אֶת הגַאוָוה שלה על שבָּחרו בי לְבֵית ספר של חכמים. ואפילו אבא, שבְּדרך כְּלל נִמנע מִלְחַלֵק מַחמָאוֹת אמר: "נו, סוף־סוף אולי יֵצא משהו טוב מִמִשׂרד החינוך שלנו." מוּבָן שֶהם חתמו על הטפסים.

שבועיים אחַר כך, ביום רביעי, כבר עליתי על האוטובוס לְבֵית הספר המיוחד. קצת שָׂמחתי אבָל גם קצת פחדתי. שָׂמחתי על הכיף לַעשׂות משהו אחֵר, מיוחד, וּלהפסיד יום לימודים רגיל; פחדתי, כי לא ידעתי בִּכלל מה עומד לִקרות. מה אֶעשֶׂה אִם אֶהיה בְּחֶברָתָם של כל מִינֵי חכמים, גאונים, וּפִתאום לא אֶהיה התלמיד הכי טוב בַּכּיתה, ולא אדע לענות על כל השאלות?

איור לסיפור. תלמידים בכיתה מצביעים

האוֹטוֹבּוס היה חדיש, לא כמו האוטובוסים הישָנים שנוסעים בהם לְטיול עִם כל הכיתה. חשבתי לי שתלמידים טובים כַּנִראֶה מְקַבּלים הסעות טובות. מִלְבַדי לא היו כמעט ילדים בָּאוטובוס. היו רק עוד שלושה תלמידים מִבּית הספר שלי, מִכּיתות אחֵרות, שלא הִכּרתי היטב. כל אחד ישב בְּסַפסל נִפרד ולא דיברנו. האוטובוס עצר בכמה מקומות בַּדֶרך ועלו תלמידים מִבָּתֵי סֵפר אחרים. אחרֵי כמעט שעה הִגענו סוף־סוף לְבֵית הספר של תכנית אתג"ר.

בְּמִגרש החנייה נֶעֶצרו עוד אוטובוסים חדישים ויָרדו מֵהם תלמידים מִכּל היִישובים בַּסביבה. הִתאַסַפנו בְּאוּלם שֶהיו בו כיסְאות נוחים, ממש כמו אולם תֵאַטְרוֹן, ושָם חילקו לנו דפים של תכנית השִיעורים. לְהַפתָעתי הגדולה מוּתר היה לִבחור! לא היו שום שִיעורֵי חובה. כל אחד שיבֵּץ אֶת עצמוֹ בְּשִיעור שנִראָה לו מְעַניֵין. כדי לַעזור לנו לִבחור באו המורים, הִציגו אֶת עצמם, וּכמו בְּתַשדִירֵי פרסומת ניסוּ לשכנע אותנו שהשִיעור שלהם מְעַניֵין וְשֶכּדאי לנו להשתתף בו. אני בחרתי בַּשִיעור 'ההִיסְטוֹרְיה של המַדָעים', כי השֵם שלו נִשמע כמו שֵם של שִיעור בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, בְּשִיעור אַנְגְלִית, כי המורָה הייתה יפה ונחמדה, באמנות, כי בִּשביל להבין אֶת זה לא צריך להיות חכם, וּבְאַסְטְרוֹנוֹמְיָה, כי זה באמת עִניֵין אותי קצת, והמורֶה אמר שאנחנו נְבַקֵר בְּמִצפֵּה כוכבים.

ההקדמה הזאת של הצָגת כל המורים והשִיעורים הייתה ארוכה, ועוד לִפנֵי שהִתחיל השִיעור הראשון כבר הִגיע זמן ההפסקה. היה מוזר לצאת להפסקה עִם ילדים שלא הִכּרתי. אצלנו תמיד קורים כל מִינֵי דברים בַּהפסקה: קבוצות מִתאַרְגְנות לכדורגל, בנות קופצות בחבל... כאן נִראו כולם שקֵטים וּמְבוּיָשים. אף תלמיד אחד לא חשב להביא כדור. בַּסוף ילד אחד נמוך, בעל שֵׂער קְצרצר וּברזלים בַּשיניים, שאל אותי איך קוראים לי. אמרתי לו. "ולךָ?" שָאלתי. קראו לו גִלְעָד. הוא אמר לי שה־IQ שלו הוא 120 או 180 (אני לא זוכר אֶת המִספּר) ושאל אותי מיד כמה שלי. לא ידעתי על מה הוא מְדַבֵּר. הגִלְעָד הזה הִתחיל לִצחוק עליי ואמר שה־IQ שלי בְּוַודאי נמוך מאוד, כי אני אפילו לא יודע מה זה. אחַר כך הוא הואיל בְּטוּבוֹ להסביר לי מה זה, והִתפַּלֵא שלא ידעתי, כי לִדְבָריו, כדי להיבָּחר לְתכנית אתג"ר צריך לַעשׂות מבחן IQ (מבחן אִינְטֵלִיגֶנְצִיָה). הוא הִתחיל לִשאול אותי שאלות מֵהמִבחן כדי לִבְחון אותי, אבָל למזלי ההפסקה נִגמרה. לשִׂמחתי הגדולה, גִלְעָד לא היה בַּכּיתה שלי.

לא אֲספּר לכם בְּדִיוק אֶת כל מה שֶהיה בַּשִיעורים. אגיד רק שחוּץ מִשִיעור אמנות, שֶהיה כיף אמיתי (עשׂינו מסֵיכות בְּהַשרָאת מסיכות של אַצְטֵקים וּבְנֵי המַאיָה), לא הֵבנתי כלום. בְּשִיעור אַנְגְלִית המורָה היפה והנחמדה דיברה רק אנגלית! היא לא תִרְגְמה אפילו מילה. היא פשוט הִתחילה אֶת השִיעור באנגלית, כאילו מוּבָן מֵאֵלָיו שכולנו גדלנו בִּנְיוּ יוֹרְק או בלוֹנְדוֹן. וּבאמת היו בַּכּיתה כמה חַכְמוֹלוגים שהיו דוֹבְרֵי אנגלית מהבית. בְּשִיעור ההִיסְטוֹרְיָה של המדעים למדנו על נוֹסְטְרָדָמוּס.

הוא היה מדען בִּימֵי הבֵּינַיים ויָדע לַחזות עתידוֹת, לפחות ככה הוא אמר. לנוֹסְטְרָדָמוּס יש כמה מעריצים אפילו היום. השִיעורים היו דֵי מְעַנְיְינים, אבָל המורֶה דיבר כל כך הרבּה וכל כך מהר, וקפץ מִנושֵׂא לְנושׂא וּמִתקופה לתקופה, עד שקיבלתי סְחַרחוֹרֶת. הוא הִשתמש בְּכַוָונה כל הזמן בְּמילים 'חכמות', למשל, 'אִינְטוּאִיצְיָה', 'הִסְתַבְּרוּת', 'פָּנִיקָה' ו'יָתֵר עַל כֵּן'. שִיעור אַסְטְרוֹנוֹמְיָה היה השִיעור האחרון וּבו פשוט נִרדמתי, אולי מִפּנֵי שהמורֶה הִגיף אֶת התריסים כדי להחשיך אֶת הכיתה והִקרין שקופיות של פְּלָנֵטוֹת. אולי בַּחושך וּלְאור הכוכבים הגוף שלי חשב שכּבר יָרד הלילה.

תלמידים בכיתה. איור לסיפור

למחרת בְּבֵית הספר הָרגיל כבר פָּשְטה השְמוּעה שבַּיום הקודם לא באתי כי אני לומד ב"בֵּית ספר של חְנוּנים". שָאלו אותי שאלות מְפַגְרות, כמו אִם אני היחיד שלא מַרכּיב שָם מִשקָפַיים. היה לי לא נעים, אז סיפרתי שֶממש מְשַעמֵם שָם, וזה היה דֵי נכון. כמה שָׂמחתי להִשתַתֵף בַּמְהוּמה הכְּללית בַּהפסקה! כמה שָׂמחתי שבְּבֵית הספר שלי אין כל מיני גִלְעָדים עִם ברזלים בשיניים שיִשאֲלו אותי מה ה־IQ שלי.

בְּיום רביעי בַּשָבוע השני נִראֲתה הנסיעה בָּאוטובוס ארוכה מאוד. הפּעם לא ישבתי לבד. ישב לידי ילד שֶהיה איתי בשיעור ההִיסְטוֹרְיָה של המַדָעים. הוא ניסָה לדבֵּר איתי על נוֹסְטְרָדָמוּס. אבָל אני הֶעמדתי פָּנים של טֶמבּל, כאילו לא זכרתי מה שלמדנו בשִיעור. כשהִגענו לְבית הספר אתג"ר ניסיתי לִספּור כמה מֵהילדים מַרְכִּיבים משקפיים. חשבתי לנסות לעשׂות קצת סְטָטִיסְטִיקָה וּלהציג אֶת הנתונים לאַמְנוֹן. לאַמְנוֹן יש דַווקא מִשקפיים ענקיים, ואותו לא בחרו לַתכנית. בְּשִיעור אנגלית נִמנַמְתי רוב הזמן. לִקרַאת סוף השִיעור שָאלה אותי פתאום המורָה: "and what about you, dear". הוּפתַעתי כל כך וְנִהיֵיתי אדום. מִלמַלתי: "sorry, I didn’t listen" והִתבַּיַישתי שֶאֵין לי מִבטָא טוב כמו לְרוב הילדים בַּכּיתה. אחַר כך הֶחלטתי לִשתוק כל היום וזה מה שֶעָשׂיתי. נִזכּרתי בְּפִתגם של חָזָ"ל שלָמדנו אצל אוֹרִית בְּשִיעור תנ"ך בְּבֵית הספר הָרגיל: "יפָה שתיקה לחכמים". הִסתַכּלתי על כל המִתרַחֵש סביבי בְּמִין רִיחוּק. אתם יכולים לפטפט על האַצְטֵקים ועל נוֹסְטְרָדָמוּס ועל הפְּלָנֵטוֹת המִסתובבות, חשבתי בליבי. כולכם חושבים אֶת עצמכם לחכמים גדולים וּמְקַשְקשים בלי סוף. אבָל אני שותק, וזה סימָן שהמחשבות בָּראש שלי הרבּה יותר גדולות מִשֶלכם, עד כדי כך שפָּשוט אי אֶפשָר להבּיע אותן, כי אחרים לא יבינו. ככה מִתנהגים חכמים אמיתיים, זקֵנים סינים, למשל, מַסְטֵרים של זֵן.

גם בַּבַּית שָתקתי. כְּשֶשָאלו אותי ההורים "נו, איך הלימודים בְּאתג"ר?" אמרתי: "מְעַניֵין מאוד" ולא פֵּירַטְתי. וּבאמת היה מְעַניין לִבחון אֶת הכול בְּשֶקט, מִן הצד. היה לי הרבּה זמן לַמחשבות שלי. כבר חישבתי, למשל, שֶשִבעה עשָׂר אחוזים מֵהילדים באתג"ר מַרכּיבים משקפיים, כלומר בשישה אחוזים יותר מֵהילדים בַּכּיתה בְּבֵית הסֵפר הָרגיל שלי. לְשֵם שינוי, לא הייתי התלמיד הכי דַבְּרן וּפָעיל בַּכּיתה, לְהֶפך. נִהייתי מְכוּנָס בעצמי. הִמשכתי לתַרגֵל בְּשׂיא הרצינות אֶת הפִּתגם של חז"ל.

בַּפּעם הרביעית או החמישית באתג"ר הוּפתעתי מאוד כשפתאום, בְּאֶמצע שִיעור האַסְטְרוֹנוֹמְיָה נִכנס המְנהל של התכנית וּבִיקש לדבֵּר איתי. יצאתי נָבוך מֵהכיתה והלכתי לַמִשׂרד שלו. הוא היה נחמד וחַייכָן והִתנַצֵל שהוא מוציא אותי בְּאֶמצע שִיעור מרתק כל כך. אחַר כך הוא פִּשפֵּש בַּניירות שלו (כַּנִראֶה חיפּשׂ לַשָווא אֶת תוצְאות מִבחן ה־IQ שלי). בַּסוף הוא עזב אֶת הדפים, הִסתכל ישר בְּעֵינַיי ושאל: "תגיד לי, עָמִית, בְּכֵנוּת, אתה מִשתַעמֵם בַּשִיעורים?"

למותר לצַיֵין שמֵאז לא נסעתי לאתג"ר. בְּשִיעור תנ"ך נִראתה אוֹרִית קצת מאוּכזֶבת כי התלמיד שהיא הִמליצה עליו נָשַר מהתכנית. אבָל היא נִראֲתה גם שְׂמחה ואמרה בחיוך: "הִתגַעגענו אליךָ, עָמִית. בָּרוּך שוּבךָ!"
באותו השִיעור קראנו על שִמְשוֹן הגיבור ולָמדנו אֶת המשפט "רֹאש לַשוּעָלִים וְזָנָב לָאֲרָיוֹת." אוֹרִית שָאלה מה היינו מעדיפים. בלי היסוס הִצבַּעתי. עכשיו כבר ידעתי היטב מה אני מעדיף. כל שְאר הילדים בַּכּיתה הֶחרישו. כָּרגיל, הייתי היחיד שהֵבין אֶת השאלָה.

עיניים – מגזין לילדיםגיליון 200  בנושא "חוכמה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו