בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

כְּשֶאָסוּר לִהְיוֹת

עַל הַזְמַנִים שֶבָּהֶם הָיָה מְסוּכָּן לִהְיוֹת יְהוּדִי בְּאֵירוֹפָּה

תגובות

אִמא שלי הייתה ילדה בת עֶשׂר בשנת 1939, כשהֵחלה מִלחֶמת העולם השנייה, אבָל הֵדֵי המלחמה היו רחוקים מִמנה, וחַיֶיה בָּעיר הנאָה קוֹלוֹזְ'בָר שבִּמחוז טְרַנְסִילְוַונְיָה שבְּרוֹמַנְיָה עדיין היו רגילים כמו של כל ילדה בגילה: בַּבּוקר היא למדה בְּבֵית הסֵפר; אחַר הצהריים הֵכינה אֶת שִיעורֵי הבית, שׂיחקה עִם חברוֹת או הִתאַמנה בִּנגינה בְּכינור. פעם אחת ביום, לִפנות ערב, הייתה מוציאה אֶת כלב המשפחה השחור דוֹרֶקְס לְטיול קצר. היהודים המבוגרים כבר חשו בְּסַכָּנה לְקִיוּמָם, כי זמן רב לִפנֵי המלחמה נַעשָׂה השִלְטון הרוֹמָנִי לְאוּמָנִי־נוֹצְרִי וִימָנים קיצוניים מִתנועת 'מִשְמַר הבַּרזֶל' כבר תָקפו כפרים יהודיים, שָׂרפוּ בָּתֵי יהודים, הִכּוּ אותם ואף הרגו כמה מֵהם. בִּשנת 1935 כבר חוֹקֵק השִלְטון הרוֹמָנִי חוקים רבּים נֶגד היהודים: רופאים ועורכֵי דין יהודים פּוּטְרוּ מֵהעבודה, תֵאַטְרָאוֹת ועיתונים יהודיים נסגרו, ואף הוּצָא צַו לִ'בְדִיקה מֵחָדָש של האֶזרָחוּת' של היהודים. היהודים נַעשׂוּ לְמִיעוּט רדוף בְּרוֹמַנְיָה, אך הילדה שהָייתה לְאִימי הִמשיכה להחליק על הקֶרח בָּאגם הקפוא, לִקטוף פִּרחֵי פַּעמוֹנית וּלהוציא אֶת דוֹרֶקְס לַטיול היומי.

ערב אחד חזר אביה, סבא שלי, הבּיתה בְּפָנים חֲפוּיִים ואמר שהוּצָא צַו סגירה לחנות השְעונים של השַעָן, מר אֶלְמָן הזקֵן, וכי הוא לא יוּכל עוד לַעסוֹק בְּמִקצוֹעו. עד מתי לא יוּכל לעבוד? מה יהיה? חשבה סָבָתי. "לְפָחות יש לנו מכונת תפירה", אמרה. היא הֶחבּיאה אֶת מכונת התפירה בארון גדול ושָם, בָּארון, עבדה שעות בְּשֶקט וּבְפחד גדול שֶמָא תִיתָפֵס, כי גם העבודה הזאת הייתה אסורה, ואך בקושי הִצליחה לִמכּור אֶת מעט הבגדים שתָפרה. אט־אט אָזְלוּ החֶסְכונות. אי הוַודָאוּת גָדלה. הארוחות הלכו ונַעשׂוּ דלות. דוֹרֶקְס נאלץ להִסתַפּק בִּשְאֵריות אוכל זְעוּמוֹת. אימי הִפסיקה ללמוד נגינה בְּכינור.

עיניים עדנה שמש

אחַר כך אֵירעו הדברים בִּמהירות. בְּיוּלִי 1940, לאחַר שרוֹמַנְיָה נֶאלצה (בְּלַחצהּ של גֶרְמַנְיָה) לִמסור לִידֵי ההוּנגָרים אֶת מְחוז טְרַנְסִילְוַונְיָה, כבר נַעשָׂה מסוכּן מאוד להיות יהודִי ברוֹמַנְיָה. יום אחד הִגיע בַּדואר צַו שֶשִינָה אֶת חַיֵי משפחתה של אימי ללא הַכֵּר: בַּצַו נֶאמר שֶעל סבי להתייצב בְּכיכר מסוּיֶמת למחרת היום, וכי הוא מגוּיָס לעבודה בַּחזית המִזרָחית. לאחַר המלחמה ראו בָּעבודה הזאת עבודה בִּכפִייה. בְּפָנים חמוּרֵי סֵבר וּבְגוף מָתוּח אָרז סבי בַּבּוקר תרמיל קטן. רֶגע אחד עמד בַּחֶדר כמי שאֵינו יודע לאן יִפנֶה, ואז נָשַק לְאִשתו וּלבִיתו ויָצא מהבית. כַּעבוֹר שָנים אמרה לי אימי שבאותו רֶגע כאילו שוּתַק גוּפה. לאן לוקחים אֶת אביה? האִם יחזור אֵי־פעם? בְּעֵיני אִימה ראתה פחד חדש. גם היא שָאלה אֶת עצמה לאן נִלקח בן זוּגה ואִם יָשוב, וּמה יהיה על שתיהן. סָבָתי לא יכלה עוד להסתיר אֶת רִגשותֶיה וּפָרצה בְּבֶכי. חלפה כְּשָנה עד שהִגיעה אֶל בֵּיתָן גלויה מֵאוּקְרָאִינָה הרחוקה, וכך התברר להן היכן הֶעבידו אֶת סבי. הוא כתב בְּגב הגלויה שתי שורות בסך הכול: "אני עובד בְּשוּלֵי עיר קטנה בחפירת שוּחוֹת, מוֹסֵר לכן, יקירותיי, דרישת שלום חמה וּנשיקות." על הגלויה לא הייתה כתובת לְמַענֶה, והיא הייתה סימַן החיים היחידי שהִגיע מִסָבי בְּמֶשך כל ימֵי המלחמה.

כעבוֹר זמן־מה סולקה אִמי מִבֵּית הספר, כמו שאר הילדים היהודים. לא הוּתַר להם עוד לִלמוד. אימי שוֹטְטה בַּבַּית בְּאי־שֶקט גובֵר. חברותֶיה מִבֵּית הספר לא שׂיחקו איתה עוד, כי היה אסור לשׂחק עִם ילדים יהודים. אחַר כך לא הוּתַר לה כמעט לָצֵאת מהבית, כי כל יציאה הייתה מסוּכֶּנת. יהודים נִרְצְחו בְּתחנות רַכֶּבת או בָּרחוב; לְעיתים אסרו עליהם השִלְטונות עַצמם לָצֵאת מֵהבַּית, עשׂוּ חיפושׂים, והיו יהודים שנֶעֶצרו לְלא כל סיבה ונֶעֶלמו.

חַיֶיה של אמי שוב לא היו חיים של ילדה רגילה. מִמֶרחק השנים היא סיפרה לי שכאילו שָׂמוּ אותם וגם אֶת רִגשותֶיה על מדף. הימים חלפו עליה כמו בְּריחוף. אולי משום כך לא זכרה מֵעולם תאריכים מדוּיָקים: היא אינה זוכרת מתי הוּכְרְחו היא ואִימה לַענוֹד על דש בִּגְדֵיהן טְלַאי צהוב מכוֹער ועליו מגן דָוִד והמילה 'יוּדֶה' (יהודי). היא זוכרת רק שמֵאותו רֶגע הִרגישה כמו ילדה מְנוּדָה או כאילו צוּיְרה מטרה לא נִראֵית על המֵצח שלה. היא גם אֵינה זוכרת מתי בְּדִיוק הוּצְאו היא ואִימה בכוח מִבֵּיתָן והוּסְעו בְּמַשָׂאית אֶל המִתחָם הֶחָשׂוּף והנָטוּש של בֵּית החרושת לִלְבֵנים 'אִירִיס' שבְּפָאֲתֵי הָעיר. היא זוכרת רק שבְּיום הגֵירוש לאותו מקום זרחה שמש חמימה, ושִׂיח לִילָך אחד פָּרח בִּפרחים סגולים בְּכל עוּזוֹ. אחַר כך הוּעֲלו היא ואִמה על קְרון רַכֶּבת והוּסעו לְמַחנֵה הרִיכּוּז אוֹשְוִויץ.

באביב 1945 נגמרה המלחמה. העובדים בִּכְפִייה הוּחְזְרו מִן המקומות הרחוקים שאֲליהם שוּלְחוּ, וגם סבי חזר הביתה. אֶת מַפתֵח הבית ואֶת כַּלבּוֹ האהוב דוֹרֶקְס הֵשיבה לו שְכֵנה נֶאמנה ששמרה על שניהם בְּמֶשך שנה שלֵמה. דבר לא שוּנָה בְּבֵיתו, אך הוא היה רֵיק — אִשתו ובִיתו לא היו בו. לאחַר שהֵחֵלו לָשוב נִיצוֹלֵי המלחמה הלך סבי לְתַחנת הרַכֶּבת יום־יום בְּמֶשך שָבועות והִמתין בַּחֲרָדה לְבוֹאָן. יום אחד ירדה מִן הרַכֶּבת אימי לבדה. היא כבר הייתה בת שש עֶשׂרה. אִימהּ, סבתי, מֵעולם לא שָבה מאוֹשְוִויץ.

מאמר מעיניים – מגזין לילדים, גיליון 160 בנושא "סכנה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו