בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

אֲחוֹתִי הַקְטַנָה

אֲנִי מִתְגַעֲגַעַת לַאֲחוֹתִי יָעֵל, לָאֶפְשָרוּת לְהִתְחַבֵּק בֶּאֱמֶת וְלֹא רַק לְדַמְיֵין וּלְהִתְגַעֲגֵעַ

7תגובות
איור לסיפור

יֵש לי אחות אחת, שְמָה יָעֵל. יָעֵל צעירה מִמני בְּארבע שָנים וָחצי. בְּעֶצם נכון יותר לִכתוב 'כְּשֶיָעֵל נולדה הייתי בת ארבע וָחצי', מִפּנֵי שֶהיום הֶפְרֵש השָנים בינינו הוא כבר קצת יותר מֵעֶשׂר שָנים. יָעֵל נֶהֶרְגה בְּפִיגוּע בִּזמן שֵירוּתָה הצְבָאי לִפנֵי שש שָנים, כְּשֶהָייתה כמעט בת עֶשׂרים וּשתיים. מֵאָז אני מוֹסיפה שָנים בְּכל פעם ששואלים אותי 'בת כמה אַת?', והיא נִשאֶרת בת כִּמעט עֶשׂרים וּשתיים.
נִדמֶה לי שאני מצליחה להבין מִדֵי פעם, לִרְגעים, שהמָוֶות של יָעֵל הוא סוֹפי, שבּאמת לא ניפָּגש שוב לְעולם כמו שֶהָיה כְּשֶהיא חיה. אני מַמשיכה לִפגוש אותה, או אֶת הזיכָּרון שלה, או אֶת ה'אֵין יָעֵל'. זה מְבַלבֵּל, מִפּנֵי שהמָוֶות שלה מְשַנֶה אֶת סוג המִפגָשים שלנו, אבָל לא אֶת עֶצֶם הקִיוּם שלהם. אני מִתגַעגַעת לְמִפגָשים אַקְרָאִיִים, מִפגָשים שֶהִתרַחשו כמעט כִּבְדֶרך אגב בְּחַיֶיהָ, ואִילוּ עכשיו הם סוג של נֵס, פִּלְאִיִים וּמְרַגְשים.

דברים ואֵירועים שהיו לִפנֵי המוות של יָעֵל מְקַבּלים אחריו מַשמָעוּת נוסֶפת, איזה כּוֹבֶד שלא היה קַיָים בהם קוֹדֶם. הם מַזכּירים לי שוב וָשוב איך קודֶם הכול היה פשוט יותר. היה פשוט יותר להִיפָּגֵש כְּשֶמִתעוֹרֵר גַעגוּע, או אפילו רק להִתקַשֵר וּלדַבּר בַּטֵלֵפון בלי סיבה מיוחדת, רק להגיד שלום. היה פשוט יותר כְּשֶלַחֲפָצים לא היתה מַשמָעוּת סִמְלית שנוֹסְפה להם. הם היו רק הם עַצמָם, בלי לִהיות מַזכֶּרת אחרונה שֶיֵש לִנצוֹר. אני מִתגַעגַעת לַפַּשטוּת הזאת, לַקֶשר שאֵינו מִתקַיֵים בְּאֶמצָעוּת הזיכָּרון בִּלבד, לָאֶפְשָרוּת להִתחַבֵּק באמת ולא רק לדַמיֵין וּלהִתגַעגֵע.

איור לסיפור

בַּלַילה לִפנֵי שיָעֵל נולדה הֵעירו אותי, הִלבּישו לי אֶת המעיל האדום ונסענו לַבַּית של סבא וסבתא. אני נִשארתי לִישון שָם, ואימא ואבא נסעו לְבית החולים. בַּבּוקר אבא בא לָקַחַת אותי לַגן ושָאל איזוֹ מתנה אני רוצָה לִכבוד האחות הקטנה שנולדה לי. אמרתי לו: "מסטיק בָּאבָּאלִישֵס". הוא צחק ואמר שאני יכולה לִבחור מתנה גדולה יותר, אבָל לא רציתי. הייתי בת ארבע וחצי, וּמסטיק נִראָה לי מתנה מצוינת. עצרנו בַּמכּוֹלֶת וקנינו גם קופסה של שוקולדים בְּצורות של חיות לְחַלֵק לַילדים בַּגן.
פעם, כְּשֶהָייתי כבר סְטוּדֶנְטִית ויָעֵל הייתה בַּצבא, היא באה לבקר אצלי. ישבנו על המרפסת בְּעיניים עצומות, עִם הפָּנים לַשֶמש ודיברנו. אחַר כך נכנסנו פנימה והֵכַנו לנו ארוחת ערב של חביתה וירקות חתוּכים וזיתים וְשָתִינו בִּירָה, והִרגשנו כמו ילדות קטנות שֶקָנו בקבוק בירה בִּגנֵיבה וְנֶהנות מֵהחֵטְא.

איור לסיפור

בְּבוקר יום האַזְכָּרה ליָעֵל לִפנֵי כמה שָנים, בִּזמן שֶשָטפתי כלים בַּמִטבּח שמעתי שאומרים מֵאחורַיי: "תִראי איך היא דומָה לה". חשבתי לעצמי שאנחנו לא באמת דומות מאוד. אולי בַּתנועות וּבַדיבור יותר מִבַּמַראֶה החיצוני. אבָל מִפּנֵי שיָעֵל מֵתָה קרובֵי המשפחה מִתְפַּתִים לִמצוא נקודות דִמְיון בֵּינינו. כאילו יש בזה משהו שמְבַטֵל קצת אֶת המָוֶות והופך אותו לְמַפחיד פחוֹת.

יָעֵל היא גם הדודה של הַיְלדוֹת שלי. שתיהן נולדו אחרֵי שֶהיא מֵתָה. אני מִצטַעֶרת שהיא לא פגשה אותן, שלא הייתה איתי בַּהִתרַגשוּת לִקרָאתָן, ועכשיו בַּהִתפַּעלוּת מֵהן. וַאני גם מִצטַעֶרת בִּשבילָן, שהן לא מַכּירות אותה אֶלָא רק אֶת הזיכרון שלה דַרכִּי, אֶת הסיפורים עלֶיה ואֶת התמונות. נִראֶה לי שֶיָכלה לִהיות להן דודה משוּבַּחת, שֶהָייתה עושָׂה אִיתָן דברים שעושׂים עִם דודה ולא עִם אימא, ואחַר כך הן היו חוזרות וּמְסַפּרות לי בְּהִתרַגשוּת מה הן עשׂוּ (או אולי היו שומרות אֶת זה בְּסוד).
הרבֵּה פעמים כְּשֶמישהו מת נוֹטִים לִזכּור בו רק אֶת הדברים הטובים: איך הוא היה תמיד נֶהדר וּמִתחַשֵב, חכם וּמַצחיק, רגיש ונָבון, וּמִשתַדלים לִשכּוח וּלהַשכִּיח אֶת המִגְרָעוֹת שלו. אבל אני זוכרת שפעם הלכנו יחד לְסֶרט עִם חברות. יָעֵל לא הִפסיקה להִתלונן שהַסֶרט משעמם ולא מוּצלָח, ולָמה בחרנו דווקא בו, ואולי נֵצא ונֵלך לַעשׂות משהו אחֵר. זה באמת לא היה סרט מוּצלָח כל כך, אבָל היה קשֶה להִתרַכֵּז וְלֵיהָנות מִמנוּ גם בגלל שהיא פָּשוט הייתה מְעַצבֶּנת. אני אוהבת אֶת יָעֵל בִּזכוּת מה שהיא לְעַצמָה, אבָל גם, או בעיקָר, מִפּנֵי שהיא אחותי הקטנה. אני מִתגַעגעת אל יָעֵל — גם לַדברים הנֶהדָרים שעָשׂתה, אבָל גם לַשטויות וּלַדברים המְעַצבּנים.

איור לסיפור

אני יודעת שאני רוצָה אותָך, אחותי הקטנה, בִּשביל כל הדברים, גדולים וּקטנים. בִּשבילֵך וּבִשבילי. אַת חסרה לי בַּכּול. אני רוצָה אותָך איתי בְּכל המקומות שאַת חסרה לי. וּבְכל פעם אני מְגַלָה עוד מקום שאֵינֵך נִמצֵאת איתי, וּבכל פעם גם יודעת שאֵין מקום שאֵינֵך לי.
אני רוצָה להגיד לָך: "יָעֵל, אבא שולח לי שְטוּיוֹת בַּמֵייל," ואַת תָשיבי: "כן, גם לי," וְנִצחק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו