בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

מְשׂוֹשׂ חַיַי, מָה קוֹרֶה?

כְּתִיבַת מִכְתָבִים אָז וְעַכְשָיו

תגובות
אישה כותבת מכתב בעט נוצה

רוב שְלוֹמוֹת, יקר שלי, מְשׂוֹשׂ חַיַי,
כותבת אני אליךָ מֵחַדְרִי הקָט שבְּפַאֲתֵי יְרוּשָלַיִם. מֶזג האוויר נאֶה והציפורים נותנות קוֹלָן בְּשיר. יַרְגָזִי כָּחול קטן נוֹקֵש בְּמַקוֹרו על חלוני וּמַבּיט בי, שעה שאני מְבַקֶשת לְהַעלוֹת על הכְּתב אֶת אשר על ליבי.
אצלי הכול כַּשוּרָה. הקַיץ עָבר, החורף בַּפֶּתח, וַאני מְיַיחֶלת לְיָמים שקטים וּנְעימים, כַּיָמים שֶהָיו לנו בַּחורף אֶשְתָקָד.
זה שָבוּעות אֲחָדים לא הִגיעה מִמךָ וְלוּ מילה קטנה וליבי מְיַיסְרֵנִי: מה היה לוֹ? מדוע נֶאלַם קוֹלו? יודעת אני כי עִיתוֹתֶיךָ אֵינן בְּיָדֶיך, כי אתה עָמֵל וְטָרוּד ואין לךָ פְּנַאי לִידִידָתךָ הקטנה והרחוקה. אוּלם רַחֵם עליי, עֲשֵׂה עימָדי חֶסד וּכְתוֹב לי מילה או שתיים על הקוֹרות אותךָ, כדי שאדע שאתה שָרוּי בְּטוֹב ולא אֲכַלֶה יָמַיי בִּדְאגה.
שָׂא בְּרָכה ואַל תִשְכְּחֵני,
שלךָ, תִרְצָה

אה אחי,
מה קורֶה? מה העִניינים?
אצלי הכול סַבַּבָּה, זוֹרְמים.
יַאלְלָה, תִשמור על קשר :)

 

איש מסמס הודעה בנייד

לִפנֵי שנים רבּות, כְּשֶאֶמְצָעֵי התַחבּוּרה והתִקשורֶת היו מוּגְבָּלים, כשהעולם היה איטי הרבּה יותר מִשֶהוא היום ולאנשים היה זמן רב, היו מִכתבים הדֶרך הנוֹחה והמקוּבֶּלת לִשמור על קשר.
לִפנֵי שהִמציאו אֶת החשמל, אֶת המכונית, הטֵלפון, המַחשב ואֶת הווֹטְסאַפּ, אנשים כָּתבו מִכתבים זה לָזֶה. הם כתבו אותם בְּעֵט צִיפּוֹרן או בְּנוֹצה טְבוּלה בִּדְיוֹ, על קְלף או על נייר מְבוּשָׂם, ושָלחו אותם לַמֶרחקים. חָלף זמן רב עד שהִגיעו המִכתבים לְיַעֲדָם וּלְעתים הם עברו דֶרך ארוכה — בְּאֶמצָעוּת שָליח רָכוּב על סוס, בְּכִרכָּרה, וְלִפעמים אפילו באונייה שֶשָטה ימים רבּים בַּים.

כשהִגיעו סוף־סוף המִכתבים לְמי שציפָּה להם, הם נִקְרְאו בְּהִתרַגשוּת, לִפעמים גם נִקְשְרו בְּסֶרט וְנִשְמְרו בְּקופסה יפָה, כדי שיִהיֶה אֶפשָר לַחזור וְלִקרוא בהם מִפַּעם לְפעם.
באותם ימים לא כולם יָדעו קְרוֹא וּכְתוֹב, אבָל אלֶה שלָמדו לִכתוב לָמדו גם אֶת אמנות הַכּתיבה. אמנות הכּתיבה והנִיסוּחַ הרָאוּי היו חֵלק מהכִּישוּרים ההֶכְרֵחִיִים של כל בֶּן תַרבּות, כמו אמנות הַנגינה או הריקוד. אנשים כָּתבו מִכתבים בִּכתיבה תַמָה, בְּשָׂפה מְלִיצִית וּפִיוּטית. הם כתבו מִכתבים רִשמִיִים כגון מִכתְבֵי בַּקָשה או מִכתְבֵי תְלוּנה, וּמִכתבים אִישִיִים:  מִכתְבֵי אהבה, געגוע וּמִכתְבֵי פּרֵידה. הם כתבו גם מִכתבים יום־יוֹמִיִים כְּדָבר שֶבַּשִגְרה לִקְרובֵי מִשפחה או לִידידים, וּבהם סיפרו על חַיֵיהם, הֶחליפו מֵידָע ושָמרו על קֶשר.

היו אנשים שֶשׂוֹחֲחוּ זה עִם זה בְּמִכתבים לְאורֶך שָנים. ההִתכַּתבוּת מילאה אֶת מְקוֹמָם של המִפגשים או של שׂיחות הטֵלֵפון. חֵלק מההִתכַּתבוּיוֹת שכָּתבו מַנהיגים או אַנְשֵי רוח, וְשֶהָיה להן עֵרך סִפרותי או הִיסְטוֹרי, היו אחַר כך לִסְפרים.
גם אִם לא מַכּירים אֶת האנשים שכָּתבו אֶת המִכתבים, הַקריאה בהם מְרַתֶקת וּמְאַפשֶרת הצצה לַתקופה שֶהם חָיו בה וּלְעוֹלָמם. כֵּיוָון שבאותם זמנים עדיין לא היו מַצְלֵמות, מי שכָּתב מִכתב לא צֵירף תמונות אֶלָא תֵיאר בִּפְרוֹטְרוֹט אֶת מה שֶרָאה מִבַּעד לַחלון, אֶת מֶזג האוויר ואֶת החיים והעולם שֶסְביבו.

מי שלא יָדע לִכתוב נֶעזַר בְּכוֹתְבֵי מִכתבים מִקצועִיִים. הם נִיסְחו וכתבו בַּעבוּרוֹ אֶת מה שבִּיקש לִמסור. לִכתיבת מִכתבים היו כללים מוּסכָּמים וּבְרורים, כמו שֶהָיו כללים ברורים לְהִתנַהלוּת וְלִיְחסים בין אנשים: דָגֵש רב על נִימוּסים ועל כבוד הֲדָדִי. הַפּתיחה והסיום של המִכתב היו חשובים. אנשים פָּנו זה לָזֶה בְּתוֹארֵי כבוד וּבִתְאָרים רִשמִיִים: "הוד מַעלָתו הרוזֵן הנִכבּד מאוד", "הוד רוֹמְמוּתוֹ הדוּכָּס הנֶאצָל", או בְּכִינוּיֵי חיבּה וְהוֹקָרה אישִיִים: "אִישִי היָקר והנַעֲרָץ", "אלוּף נְעוּרַיי ואבּיר חלומותַיי", "בָּבַת עֵינִי הַיקרה מִכּול", "אפרוחית מתוקה שלי" וכו'. כך גם חתמו אֶת המִכתבים בחגיגיוּת יְתֵרָה: "שָׂא שלום, תודה וּברָכה", "הֲיִי שלום בַּאֲשֶר תִהיי", "שלָך לָנֶצח נְצָחים".

השָנים חלפו. בַּמֵאה העֶשׂרים הִתחַלֵף עט הציפורן בְּעֵט כדורי ואחַר כך בִּמכוֹנת כְּתיבה, ואֶת השָליח על הסוס הֶחליף הדַוָור ושִלשֵל לְתֵיבת הדואר מִכתב בְּמעטפה עִם בול.
ואִילוּ כַּיום, בַּמאה העֶשׂרים ואחת, כמעט כולם כבר כותבים בַּמַחשב או בַּטֵלפון הֶחָכם. המֶרחקים הִתְקַצְרו, העולם מהיר וּמִיָדִי הרבֵּה יותר. לאנשים יש פחות זמן לִכתוב וּלחכּות לְמִכתבים, הם שולחים מֵייל או מִסְרוֹנים, וּמה שֶהם רוצים להגיד נִשלח וּמִתקַבּל מיד.

כך גם נִראים הטֶקְסְטים שאנחנו כותבים זה לָזֶה — קצרים ועִניָינִיִים. תצלומים מחליפים אֶת סיפור ההִתרַחשוּיוֹת ואֶת תֵיאוּרֵי הנוף, ודִימוּיֵי אִימוּגִ'י או סימנים אחרים מחליפים אֶת תֵיאור התְחוּשוֹת והַבָּעוֹת הרֶגש. הכּתיבה רִשמית וּמְנוּמֶסת הרְבֵּה פחות, וּשְׂפת הסְלֶנְג, שְׂפת הרחוב, חודֶרת לְעיתים גם לַהִתכַּתבוּיוֹת היום־יוֹמִיוֹת. רק בְּתִכתוֹבֶת רִשמית או עִסקית עדיין נִשמרים הכללים הבְּסיסִיִים של כתיבת מִכתב, והניסוח רִשמי וּמכוּבּד.

האֶמצָעים האֵלֶקְטְרוֹנִיִים ואופֶן הכּתיבה שִינו אֶת המִכתב, וכל מינֵי חלָקים בו נַעשׂוּ מְיוּתָרים: כֵּיוָון שהמִכתב נִשלח בַּדואר האֵלֶקְטְרוֹנִי וּמַגיע ישירוֹת לָאדם שאליו כותבים, כבר לא כותבים כתובת, שֵם מָלֵא וּפתיחה נִמלֶצת, וגם לא חותמים כמעט על מִכתבים, כי ברור לפי כתובת הדואר מי שָלח אֶת המִכתב. כך גם לא מְצַיינים בִּתחילת המִכתב: "בְּהֶמשך לְמִכתָבִי הקודֶם, שֶבּו כתבתי כך וכך...", כי המִכתב ממשיך שִרְשוּר של מִכתבים קודמים, וכל מה שנִכתב בֶּעָבר זָמין וְנוֹח לְדִפדוף. ואפילו הֶעָרת ה'נ"ב' הַידועה, נֶעֶשׂתה מיוּתֶרת לגמרי. בֶּעָבר, כשנִזְכְּרו במשהו שֶרָצו להוסיף במִכתב, אבָל לא רצו להעתיק אֶת כולו מֵחדָש, כתבו בְּסוֹפו: נ"ב (נִזכרתי בסוף) וכתבו אֶת ההֶערָה הנוסֶפת. כַּיום פשוט חוזרים אחורה לַטֶקְסְט וּמַקלידים לתוכו אֶת התוֹסֶפת הרְצוּיה.
המִכתבים שִינוּ את צורתם וכך גם אוֹרְחוֹת חַיֵינו, אבָל אנחנו עדיין נֶהנים לכתוב מִכתבים וּלקבּל אותם, כי יש משהו נעים בַּתִקשורת הכְּתובה: היא מְרוּחֶקת מעט ולא לגמרֵי מְדוּבֶּרת וִישירה, ותמיד מְשַׂמֵח לִשמוע אֶת הצליל המְבַשֵׂר: "יש לךָ הודעה".

 

מתוך המגזין לילדים 'עיניים', גיליון 186 בנושא 'מכתב'. להזמנת מינוי וגיליונות קודמים

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו