בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

יַלְדָה מוּזָרָה

בְּנֵי אָדָם מַעֲדִיפִים דְבָרִים מוּכָּרִים. בִּשְבִיל לְהָבִין דָבָר מוּכָּר לֹא צָרִיךְ לְהִתְאַמֵץ

תגובות
איור של מרגש משחקים

כְּשֶלמדתי בְּכיתה ג הייתה בַּכּיתה שלנו ילדה מוזרה. שְמהּ היה מַרְסֵלָה. היא לבשה תמיד בגדים צִבעוניים, שונים מִשֶל שְאר הילדים. היא דיברה בְּמִבטָא מוזר, ולא תמיד הֵבַנוּ מה היא אומרת. אבא שלה לִיוָוה אותה עד הכיתה, וּכְשֶהָיה אומר לנו "שלום" הוא היה מֵרִים מעט אֶת הכובע שֶחָבש על ראשו. בַּהַפסקות מַרְסֵלָה לא שׂיחקה איתנו. בְּדֶרך כלל היא קראה סֵפר או סָרגה ולא הִסתַכּלה בָּעֵיניים שלנו. לִפעמים לָעגנו לה וְלִפעמים הִתעַלַמְנו מִמנה. בְּמצבים כּאלֶה חשבתי שאולַי המוזרוּת שלה עוזרת לנו להרגיש מאוּחדים ודומים זה לזה. המוזרוּת שלה עָזרה לנו להרגיש שאנחנו מְבינים זה אֶת זה. אותה לא הֵבַנו. היה בה משהו משונֶה, לא טִבעי, משהו שֶהיה קשֶה להסביר. סָלַדְתי מִמנה. הֶעדַפתי לשׂחֵק עִם החברים שלי, אלֶה שהִכַּרתי היטב עוד מֵהגַן.

אֶחד מהחברים האלֶה היה דָנִיאֵל. גם הוא היה מוזר, אבָל המוּזרוּת שלו הייתה אחרת מִשֶל מַרְסֵלָה. דָנִיאֵל עשָׂה כל מינֵי טקסים. אִם הוא לא היה עושֶׂה אותם הוא היה נִלחץ מאוד; אחרֵי שהוא היה נועל אֶת הדלת הוא היה בודק אותה תמיד שלוש פעמים; הוא סָפר רק בְּמִספָּרים זוּגִיִים; הוא הִשתַדֵל שלא לִדרוך על הקווים של המרצפות אֶלָא רק בְּתוֹכָן. ההִתנַהגוּיוֹת האלֶה היו מוזרות, ולא הֵבנתי לָמה דָנִיאֵל מִתנַהֵג כך, אבָל הִכּרתי אותו ויָדעתי לִצְפּות אֶת המוּזָרוּיוֹת שלו.

איור של מגרש משחקים

לא רק אני מעדיף דברים מוּכָּרים. כל בני האדם מַעדיפים אותם. בִּשביל להבין דבר מוּכָּר לא צריך להִתאַמֵץ. כדי להבין דבר מוזר צריך לחשוֹב, והחשיבה מְאַמֶצת אֶת היְכוֹלֶת שלנו — גם השִׂכלית וגם הרִגשית — וּמַכְבִּידה עלֵינו. לכן אנחנו מעדיפים אֶת המוּכָּר הנוֹח והפשוט. מִשׂחק עִם החברים שלי היה בִּשבילי הֶרגֵל מוּכּר. הוא הֶעניק לי תְחוּשה של שליטה ושל ביטחון. ידעתי איך הדברים יִתְנַהלו; הִכּרתי אֶת החברים שלי; יָדעתי מה מפריע להם וּמה מצחיק אותם, מה מְעַצבּן אותם וּמה מְשׂמח אותם; הִתרַגַלתי לַהִתנַהגוּת שלהם. הם לא סרגו בַּהפסקה, והאבות שלהם לא חבשו כובעים מצחיקים. הם דיברו בַּמִבטָא שלי ולבשו בגדים שהיו דומים לַבּגדים שלי. אפילו המוּזָרוּיוֹת של דָנִיאֵל לא הִפחידו אותי, כי הִכַּרתי אותן מִקָרוב. היום, בִּהְיוֹתי פְּסִיכוֹלוֹג, אני יודע שההִתנַהגוּת המוזרה של דָנִיאֵל נָבעה מֵהַפְרָעה שנִקרֵאת 'הַפְרָעה טוֹרְדָנית־כְּפִייָתית'. הוא, כַּנִראֶה, חָוָוה פחד גדול מאוד, וּכדֵי להשתיק אֶת הפַּחד הזה הוא עשָׂה אֶת כל הטקסים המוזרים. כְּשֶהָייתי ילד המוּזרוּת הזאת לא הִפריעה לי. אהבתי אותו ורציתי להיות איתו. אבָל בְּמַרְסֵלָה היה משהו מפחיד, חדש וזָר. היא הייתה שונָה מִכּל מה שהִכּרתי.

ילדים שונים מֵאיתנו מְאַיימים על הזֶהוּת שלנו. השוֹנוּת שלהם מְעוֹרֶרת בנו אי־נחת, וקשֶה לנו להבין מדוע הם מִתנַהגים כפי שהם מִתנַהגים. אִם נִתקָרֵב ונַכּיר אותם, המוּזָרוּת שלהם תִפְחַת בְּעֵינֵינו. הם יֵירָאו לנו רגילים יותר וּמוזרים פחות. עִם הזמן מַרְסֵלָה סִקְרְנה אותי. היה בה משהו מַסְעיר. המוּזָרוּת שלה הייתה גם מוֹשֶכת. רציתי להכיר אותה וּלהִתקָרֵב אליה, אבָל לא ידעתי איך לַעשׂות את זה. פחדתי שאִם אֶתקרב אליה, אולי גם אני אהפוך להיות מוזר. אולי אִם אֶהיה חבר שלה אתחיל להֵירָאות וּלהִתנַהֵג כָּמוה, ואז יתחילו לִלעוג גם לי; אולי אז החברים שלי לא יִרְצו עוד בְּקִרְבָתי.
יום אחד הלכתי לבקר חבר וּפגשתי אֶת מַרְסֵלָה בָּרחוב. היא בָּכתה וְנִראֲתה לי עצובה. בְּמִקרֶה היו בַּכּיס שלי כמה סוכריות. הִצעתי לה סוכרייה. היא שׂמחה ואמרה שזאת הסוכרייה שהיא אוהבת — סוכרייה בטעם תות. צחקתי ואמרתי לה שזה גם הטעם שאני אוהב. לְרֶגע היא נִראֲתה לי כמו ילדה רגילה, ילדה שאוהבת סוכריות. למחרת פגשתי אותה בַּדֶרך לְבֵית הספר, ודיברתי עִם אבא שלה על הטיול השנתי שֶהָיה כמה ימים קודֶם לכן. אבא שלה היה נחמד והִצחיק אותי כשסיפר לי סיפורים על הטיולים השְנָתִיִים שהיו בְּבֵית הספר שהוא למד בו בְּרוֹמַנְיָה. באותו יום הִצעתי לכמה חברים שנְשַתֵף אֶת מַרְסֵלָה בַּמִשׂחקים שלנו. הייתי צריך להסביר לה אֶת כְּלָלֵי המִשחקים, אבָל היא למדה דֵי מהר. פתאום, כְּשֶשׂיחקה איתנו בַּמִשׂחקים המוּכָּרים שלנו, היא לא נִראֲתה לי מוזרה. היא נִראֲתה ילדה רגילה, ילדה שרוצָה לשׂחֵק, ילדה שרוצָה להרגיש דומָה לִילדים אחרים. ילדה רגילה כמוני.

מתוך המגזין לילדים 'עיניים', גיליון 192 בנושא 'מוזר'. להזמנת מינוי וגיליונות קודמים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו