בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

גוֹנְבֵי הָאוֹפַנַיִים

זוג שלישי השנה. כמו בַּפְּעָמים הקודמות, גם הפעם הִשאירו לי הגנבים מַזכֶּרת מְרוּשַעת

2תגובות
גונבי האופניים


שָבוע לִפנֵי יום כיפור שוב גנבו אֶת האופַניים שלי — זוג שלישי השנה. כמו בַּפְּעָמים הקודמות, גם הפעם הִשאירו לי הגנבים מַזכֶּרת מְרוּשַעת — אֶת המנעול השבור, מנעול ברזל חזק ויקר שעולֶה כמו חֲצי אופַניים. אימא אמרה שכּבר אין מה לומר, אבא אמר בְּדִיוק אֶת מה שאמר בַּפְּעָמים הקודמות: "מְנוּוָלים", ואני כבר לא הֵעזתי לִשאול מתי יִקנו לי אופַניים חדשים, כלומר לא חדשים־חדשים אֶלָא משוּמָשים שבִּשבילי הם חדשים. בַּמשפחה שלי כמעט אף פעם לא קונים אופַניים חדשים ממש.

כשגנבו אֶת הזוג הקודם, כמעט שלושה שָבועות לא היו לי אופַניים. זה היה מעַצבֵּן כי אני רוכב לְבֵית הספר וְכִמעט לכל מקום, וּפִתאום נֶאלַצתי ללכת בָּרֶגל. הִרגשתי כמו צב. לא הֵבנתי לָמה עובֵר כל כך הרבּה זמן ואבא לא מוצא לי אופַניים חדשים. כבר הִתחלתי לַחשוֹד בו שבְּכַוָונה הוא לא מוצֵא, כדי שלא יִצטָרֵך להוציא כסף. אמרתי לו אֶת זה והוא הִתרַגז ואמר שאִם אני חושב ככה אולי הוא באמת יפסיק לבזבּז אֶת כל השעות שהוא משקיע בזה בִּמְקום לעבוד. לא אמרתי שאני יודע שהוא לא מבזבּז שְעות עבודה כי כמעט אין לו עבודה. אבא שלי עורֵך סרטים וּבַמִקצוע הזה יש 'תְקוּפוֹת יוֹבֶש' כמו שההורים שלי קוראים לזה. פתאום אבא קרא לי לִראות על הצג של המַחשב שלו אופַנֵי 'טְרֵק' כְּסוּפים שנִראו מעולֶה עומדים בְּחֶדר קטן ליד מַטאטא.
"נו", אמר אבא.
"מה נו?" שָאלתי.
"מה נו? רוצֶה אֶת המטאטא?"
בְּמֶשך כמה ימים זאת הייתה בדיחה של אבא ושלי. צחקנו קצת גם על מוֹטִי, האיש שמָכר לנו אֶת האופַניים, מִפּנֵי שלא טרח להזיז אֶת המטאטא כדי שלא יִיכָּנס לַפְרֵיים. קולנועָנים רגישים מאוד לִדברים כָּאֵלֶה.

כשגנבו גם אֶת האופַניים האֵלֶה הייתי פשוט מיוֹאש. בַּשנייה הראשונה הִתעצבנתי שֶאני צריך שוב ללכת בָּרֶגל לְבֵית הספר, בַּשנייה השנייה הִתעצבנתי שכּבר ברור שאֲאַחֵר ואֶחטוף שְעת אֶפס, וּבַשלישית הִתעצבנתי כי מי יודע כמה זמן יעבור עד שֶשוב יהיו לי אופַניים. לא חשבתי מה יהיה בְּיום כיפור עד ששמעתי אֶת אימא אומרת לאבא: "אבָל אי אֶפשר להשאיר אֶת עָמוֹס בלי אופַניים ביום כיפור." אבא אמר שוב: "מְנוּוָלים! מְנוּוָלים בני מנוולים שגונבים מִילדים אופַניים לִפנֵי יום הכיפורים", והוא נִשמע כמו רב או כומר, כאילו רכיבה על אופַניים ביום כיפור היא מִצוָוה חשובה שהגנבים מוֹנְעים לְקַיֵים.
אחַר כך שמעתי אותו אומר לאימא שתברר אצל אחת החבֵרות שלה אִם יש להם בְּמִקרה זוג אופַניים שהם לא צריכים ויוּכלו להשאיל לי.

איור של האבא והילד על האופניים

"אבָל אני רוצֶה אופַניים מִשֶלי!" הִתרַגַזתי "ואני לא אשֵם שגנבו דַוְוקא אֶת האופַניים שלי. למה תמיד גונבים דווקא אֶת שלי? למה לא גונבים מֵעֲמַלְיָה?"
"עָמוֹס", אמר אבא, "לִפעמים החיים לא הוגנים. וּמה אימא ואני נגיד? אתה יודע כמה כסף כבר הוצאנו על כל האופַניים שקנינו לךָ ועל המנעולים? חֲצי מכונית אֶפשר לקנות בַּכֶּסף הזה."
אמרתי שגם אני מוכן לִתרום מהכֶּסף שלי. יש לי מָאתיים שקלים שקיבלתי מסבא וסבתא לְרֹאש השנה.
"יפֶה מאוד, זאת גִישָה בוגרת", אמר אבא, "וּבְכל זאת, זה רק חֵלק קטן מהסְכוּם הנִדרָש. ועכשיו פשוט לא הזמן לקנות אופַניים."
"תבין, עָמוֹס", אמרה אימא, "התקופה עכשיו לא קלה, וְלִפנֵי יום כיפור הביקוש לאופַניים הוא הכי גָבוה וכולם מַעלים אֶת המחיר. הפעם תִרכּב בְּיום כיפור על אופַניים זְמַנִיִים. אחרֵי זה נִקנֶה לךָ חדשים."

וּפִתאום, ביום רביעי אחַר הצהריים, יומיים לִפנֵי ערב יום כיפור, קרא לי אבא ואמר: "בוא, נלך לחפּשׂ לךָ אופַניים."
"מה? איפה? להביא אֶת הכסף שלי?"
ראיתי שאבא ממש נֶאבק בעצמו כדי להגיד שאין צורך.
ועדיין לא הֵבנתי. "איפה קונים? מצאתָ מוֹכֵר?"
"לא, אבָל יש מקום..."
"איזה מין מקום? חנות?" שָאלתי ואמרתי כמה שמות של חנויות שאני מַכּיר אבָל זאת לא הייתה אחת מֵהן.
"חנות אחרת", אמר אבא, "בְּיַבֶּשת אחרת. בְּאַפְרִיקָה."
חשבתי שהוא מִתבַּדֵח, כמו על המטאטא, אבָל כשהִגענו לשָם ראיתי שזה לא היה רחוק מהאֱמת.

זאת הייתה אחת השכונות שכותבים עליהן בָּעיתונים. היא לא רחוקה מהבית שלנו אבָל גם לא קרובה. אולי עֶשׂרים דקות רכיבה. אבא הִרכּיב אותי על הסַבּל וכבר מַתִי שנגיע כי כָּאַב לי נורא בַּתחת, ואבא נורא הזיע והחולצה שלָבש נִדְבְּקה לַגב שלו והִסריחה ממש.
בַּהתחלה רכבנו בִּרחובות שאני מַכּיר, ואחַר כך ברחובות שלא הִכּרתי. עברנו כביש גדול וּמִגרש רֵיק ענקי ושורה של דוּכְנֵי ירקות וּבגדים כמו בשוּק. ואז הִגענו אֶל אֵזור שֶבּו הבִּניינים נִראו הרבּה יותר מוּזנחים מאֵלֶה שבָּאזור שלנו, אבָל זה לא היה מה שהָמַם אותי. מה שהָמַם אותי היה שכִּמעט כל האנשים שהלכו שָם היו שחורים ולכן באמת אֶפשר היה לדַמיֵין שאנחנו בְּאַפְרִיקָה.
מרוב תַדְהֵמה שכחתי גם אֶת הכְּאֵב בַּתחת וגם אֶת החולצה המַסריחה.

גונבי האופניים.בודקים את האופניים החדשות

הִגענו לִרחוב בלי מכוניות. מִדְרְחוֹב, אבָל לא כמו זה שֶיש על יד הבית שלנו, שֶיש בו בִּניינים מיוחדים משופָּצים וּפַעמיים בְּשבוע יש בו יְריד של מוזיקה ושל עבודות יד. חלונות הרַאוָוה של החנויות שבַּמִדרחוב הזה היו מַדפים מְלֵאים באריזות מָזון או מַדפים חֲצי רֵיקים או כאֵלֶה שמֵעֵבר להם היה חדר רֵיק ודָלק בו אור של נֵאוֹן לבן שאימא שלי שׂונֵאת ושניים-שלושה שולחנות שסְביבָם ישבו גברים ושתו בירה. שַׂמתי לב שבַּחֵלק הזה של הָעיר היו הרבּה יותר גברים מִנָשים ולא היה שום ילד, אולי רק תינוק בְּמִנְשָׂא על אישה. בַּשָלב הזה כבר ירדנו מהאופַניים והלכנו בָּרֶגל.

"יש לךָ כתובת של החנות?" שָאלתי.
אבא גיחך. "זאת לא חנות שֶיש לה כתובת. אבָל זה צריך להיות פֹּה בַּסביבה."
שלוש פעמים עברנו בָּרחוב הלוֹך וחזור עד שאבא נִכְנע, עצר בַּחוּר אחד ענקי שנִראָה כמו שַׂחקן כדורסל ושאל אותו בְּאַנְגְלִית אִם הוא יודע איפה יש כאן חנות אופַניים. טוב שאבא שאל, כי זה בִּכלל היה בִּרחוב אחֵר.
וזאת גם לא הייתה חנות אֶלָא חצר מרוּצֶפת בְּמַרצֵפות שְבורות. עמדו בה לא יותר מֵעֲשׂרה זוגות אופַניים, כמה ישָנים וכמה חדשים, ויָשב בה על כיסא מְנַהלים בחור משוּעמם שהִסתכל על סרטון בַּסְמַרְטְפוֹן שלו. גם לוֹ היה עור כֵּהֶה שגָרם לי להרגיש חִיוֵור מאוד.

היו לו שָם אופַניים מְעולים! אופַנֵי טִיטַנְיוּם שֶבחנות רגילה עולים כמה אַלְפֵי שקלים. לא היה עליהם תג מחיר אבָל הבחור המוֹכר (הוא אמר ששמו דֵייוִויד) אמר שהוא ימכּור לנו אותם בחמש מאות. כבר ישבתי עליהם וְכִיוונתי אֶת הכיסא אבָל פתאום נכנס עוד בחור. הוא דיבר עִם דיוויד בְּשָׂפה שלא הֵבנתי — אבא אמר שזאת כַּנִראֶה טִיגְרִינִית — וצרח עליו ואחרֵי זה ניגש אלינו והֶראה לאבא שבַּשִלדה, ליד השרשרת, יש סֶדק.
הִתאכזבתי. ממש נִדלקתי על האופַניים האֵלֶה אבָל אבא אמר שזה פְּגם חמוּר והִתחיל לחפּשׂ זוג אחֵר. המִבחר לא היה גדול אבָל, למזלי, היה עוד זוג יפֶה ממש של 'רָאלִי' בְּצֶבע ירוק דשא, עִם פנס מִתְכַּוְונֵן וּמַראָה קטנה, שניהם כְּסוּפים וּמעוצבים כמו אביזרים של חללית. אבא אמר לי בְּלַחש שהאביזרים האֵלֶה לבַדָם עולים מאות שקלים. דֵייוִויד אמר שהוא יִמכּור לנו אֶת האופַניים, עִם כל מה שיש עליהם בְּארבּע מאות וחמישים שקלים. אבא הוציא מֵהארנק שני שְטרות של מָאתיים וְשִכנע אֶת דֵייוִויד לוַותֵר לו על החמישים. דֵייוִויד בדק אֶת השטרות מול האור, לִראות שֶהם לא מזוּיָפים. אחַר כך הוא לחץ לאבא אֶת היד וטָפח לי על השֶכֶם בַּזרוע הארוכה והשרירית שלו.
"נו, איך הם?" שאל אבא כשיָצאנו מִשָם.
"מְעוּלים!" אמרתי. "ואני גם אוהב אֶת הצֶבע!"
"כן", אמר אבא, "זה יופי של צֶבע אבָל הוא לא יוכל להישאר. אנחנו נִצטרך לִצבּוע אותם. לְיֶתר ביטחון."
"לָמה?" לא הֵבנתי.
"אסביר לךָ בַּבַּית, עָמוֹס," אבא אמר, אבָל אחרֵי כמה שניות, בְּדִיוק כשעברנו על יד ספסל, אבא אמר: "עצור, בוא נשב פֹּה רֶגע." ושָם, על הספסל, שמִתַחתָיו היו המון קליפות של גרעינים שמישהו פיצח, סיפר לי אבא שהאופַניים האֵלֶה שקָנינו בִּמחיר מציאה הם אופַניים גנובים. שהוא קנה לי כָּרֶגע אופַניים גנובים.
בָּרֶגע הראשון לא ידעתי מה לומר. שָתקתי. חשבתי על דֵייוִויד ועל החבר שלו.
"הם גנבו אֶת האופַניים?" שאלתי אֶת אבא.
"אני לא יודע", אמר אבא, "אני לא יודע אִם הם גונבים אופַניים, אבָל הם מוֹכרים אופַניים גנובים, והם יודעים אֶת זה, ואני יודע אֶת זה ועכשיו גם אתה יודע. גנבו מאיתנו אופַניים ועכשיו אנחנו בעצמנו הולכים וקונים אופַניים גנובים ואופַניים הם לא אוכֶל — אֶפשר לחיות בלי אופַניים.
"אֶפשר אבָל קשֶה", אמרתי, "בעיקר ביום כיפור בְּתֵל אָבִיב."
"אני יודע", אמר אבא, "לכן עשׂינו אֶת מה שעשׂינו. אני מִצטַעֵר שאתה צריך לִשמוע אֶת זה, עָמוֹס. אני לא רוצֶה לשקֵר לךָ, ואני גם לא רוצֶה להעמיד אותךָ בְּמצב לא נעים, שמישהו, בעל האופַניים, או מישהו שמזהֶה אותם יאשים אותךָ בִּגניבה. לכן נִצטרך לִצבּוע אותם. אֶלָא אִם כֵּן..." הוא שתק לְרֶגע, "אֶלָא אם כן אתה רוצה להחזיר אותם לחנות. אתה רוצה להחזיר אותם?"
אני בטוח שיש ילדים צדיקים שהיו אומרים 'כן'. אני אפילו לא הִתלַבַּטְתי לִפנֵי שאמרתי לאבא: "לא, אני לא רוצֶה להחזיר אותם."

 

למחרת, בזמן שהייתי בְּבֵית הספר, קנה אבא סְפְּרֵיי בְּצֶבע שחור וריסס אֶת האופַניים עד שלא נִשאר זֵכֶר לַצֶבע הירוק. כשחזרתי הוא שאל אותי אִם מִתחשק לי אחרֵי האוכל לִראות איתו סרט אִיטַלְקי ישָן שהוא אוהב.
האֱמת, לא הִתחשק לי כל כך, בעיקר אחרֵי שֶשמעתי שזה סרט בְּשחור לבן, אבָל אז אבא אמר לי שהשֵם של הסרט הוא 'גוֹנְבֵי הָאוֹפַנַיִים', וזה סִקרן אותי והִסכמתי.
השֵם של הגיבור בַּסֶרט הוא אַנְטוֹנְיוֹ. הוא גר בְּרוֹמָא והוא עני וּמוּבְטָל אבָל כשהוא מַשׂיג עבודה שבִּשבילה דרושים אופַניים, הוא קונֶה אופַניים, לא כל כך הֵבנתי איך, אבָל אז איש אחֵר גונב אותם. אַנְטוֹנְיוֹ מספיק לִראות אותו וּמַתחיל לִרדוף אחריו אבָל האיש בורח. אַנְטוֹנְיוֹ והבן שלו, בְּרוּנוֹ, שהוא בְּעֵרך בגילי, ממשיכים לחפּשׂ אֶת הגנב וּבַסוף הם מוצאים אותו אבָל מתברר שהוא כבר מכר אותם. ואז קורֶה מה שלא רציתי שיִקְרה — אַנְטוֹנְיוֹ כל כך מיוֹאש שגם הוא מנסֶה לגנוב אופַניים.
אני חושב שאִילו לא הייתי רואֶה אֶת הסרט הזה אולי היה לי קל יותר לשכוח איפֹה קנינו אֶת האופַניים החדשים שלי. אני גם חושב הרבּה על אַנְטוֹנְיוֹ ועל אבא.

מתוך הסרט גונבי האופניים


הסרט 'גוֹנְבֵי הָאוֹפַנַיִים'
הסרט 'גוֹנְבֵי הָאוֹפַנַיִים' הוא סרט אִיטַלְקִי מִשנת 1948 שבִּייֵם וִיטוֹרְיוֹ דֶה סִיקָה. הסרט נֶחשב לִמְיַיצְגוֹ המוּבהק של זֶרם הקולנוע הנֵאוֹ־רֵאָלִיסְטִי. היוצרים בְּסוּגָה זוֹ ניסוּ לִיצוֹר סרטים שיְשַקְפו אֶת המציאוּת ואֶת קְשָיֶיהָ וּמוּרכָּבוּתהּ. הסרט מְשַקֵף היטב אֶת המצב של מַעמד הפועלים בְּרוֹמָא שלאחַר מִלחֶמת העולם השנייה, אֶת העוני ואֶת האַבְטָלה. השַׂחקן הרָאשי, לַמְבֶּרְטוֹ מָג'וֹרָנִי, איננו שַׂחקן אֶלָא פועֵל, וּבְחירה זוֹ של הבמאי מֵיטִיבה להעביר אֶת התְחוּשה שהאנשים שבַּסֶרט אמיתיים. 'גוֹנְבֵי הָאוֹפַנַיִים' זיכָּה אֶת יוֹצְרו בִּפרסים רבּים (ובהם ב'אוֹסְקָר' לַסֶרט הזָר), והוא נִכְלל בִּרשימות רבּות של הסרטים החשובים ביותר.

מתוך המגזין לילדים 'עיניים', גיליון 202 בנושא 'אופניים'. להזמנת מינוי וגיליונות קודמים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו