בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

בִּיג חוֹפֶש

סִיפּוּר שֶקָרָה בַּחוֹפֶש הַגָדוֹל, עַל יְלָדִים וְעַל אִיש שֶכָּל הַזְמַן הָיָה בְּחוֹפֶש גָדוֹל

תגובות
איור לסיפור


כְּשֶהִגענו לַמקום שבּו נֶערכה קייטנת הטֶבע, ראיתי שזה לא בְּדִיוק בְּחֵיק הטבע. זה היה בית ספר רגיל, אֶלָא שבִּגלל החופש הגדול לא הִתקיימו בו לימודים והכיתות שלו שִימְשו לקייטנה. גם אם זה לא היה בית הספר הרָגיל שלי, וגם אִם לא היו שָם לימודים, עִצבֵּן אותי לִהיות בתוך בית ספר בחופש הגדול. הִתנַחַמתי בָּעוּבדה שלא היו שָם מורים אֶלָא מדריכים. הם היו צעירים, וקיוִויתי שיהיו נחמדים.

הייתה שָם מדריכה אחת יפָה, וַאני רציתי מאוד שהיא תִהיה המדריכה שלי, של אַמְנוֹן ושל עִמָנוּאֵל. אבָל אז חילקו אותנו לקבוצות, והִתבָּרֵר שלא רק שאני לא בַּקבוצה של המדריכה היפָה, אני גם בלי עִמָנוּאֵל ואַמְנוֹן! אַמְנוֹן, בר מזל שכָּמוהו, שוּבַּץ בַּקבוצה של המדריכה היפָה, וַאני קיבלתי את אֲבִיגְדוֹר.הדבָר הראשון שאֲבִיגְדוֹר אמר לנו היה שֶהקבוצה שלנו תִהיה הקבוצה הכי שָוָוה של הקייטנה, ושאנחנו צריכים להמציא לה שֵם והִמְנוֹן.

"מה עִם הטֶבע? זאת לא אמורה לִהיות קייטנת טבע?" הֵעַזתי לִשאול.
"אין בעיה. הטֶבע ממש קרוב פֹּה לְבית הספר. אנחנו נצא הרבה לְטיולים בַּחוּרשה. וּמחר יהיה גם טיול ארוך לִשמוּרַת עֵין צְבִי."
אחַר כך חיפּשׂנו שֵם לַקבוצה שלנו. היו לי דווקא הרבה רעיונות, אבָל בִּכלל לא הִתחַשֵק לי להִשתַתֵף. לְרוע המזל, היו בַּקבוצה שלי שני ילדים גדולים מְעַצְבְּנים. אחד מֵהם הִציע שנִקרא לַקבוצה 'חבורת כַּאסַח', וההצעה הזאת הִתקַבּלה.
בַּהפסקה רצְתי לחפּשׂ אֶת אַמְנוֹן ועִמָנוּאֵל.
"איך קוראים לַקבוצה שלךָ?" שָאלתי אֶת אַמְנוֹן.
"סְתם שֵם של בנות: 'קֶשת בּעָנן'."
"ושלנו עוד יותר דָפוּק," אמר עִמָנוּאֵל, "'יַלדֵי היַער', כי המדריך רצה שֵם שיִהיה קשוּר לַטֶבע."

אחַר כך, שַרנו זה לָזה אֶת ההִמְנוֹנים של הקבוצות. ההִמנון של הקבוצה שלי היה ממש טיפשי. משהו עִם פזמון כזה: 'אנחנו נְכַסֵח אֶת כל מי שיִתוַוכֵּח', לפי המנגינה של שיר שהִשמיעו כל הזמן בָּרדיו באותו הקַיץ.
וכך, עד סוף ההפסקה כבר הֶחלטנו, אני אַמְנוֹן ועִמָנוּאֵל, שהקייטנה הזאת לא שָוָוה ושצריך לַחשוב איך לִברוח.
"מחר אמורים לָצֵאת לְטיול ארוך באיזוֹ שְמוּרַת טבע," אמר אַמְנוֹן, "נוּכל לנַצֵל אֶת ההִזדַמנוּת וְלִברוח שָם."

למחרת, כְּשֶהִגענו לִנקודת הַיציאה לַטיול, מיד חילקו אותנו לַקבוצות שלנו והִתחַלנו ללכת בָּרֶגל לִשְמוּרַת עֵין צְבִי. בַּדֶרך לְשָם הִתחָרוּ ביניהן כל הקבוצות מי שרה חזק יותר אֶת ההִמנון שלה. אחרֵי שעה ומשהו של הליכה קוֹלָנית וּמְעַיֶיפת הִגענו לחַנְיוֹן בחוּרשת אוֹרָנים. כל הילדים הִתנַפּלו על פרוסות עִם מִמרַח שוקולד שהמדריכים חילקו.
"זה הזמַן," סימנתי מֵרָחוק לעִמָנוּאֵל ולאַמְנוֹן, וּלפי מה שתִכנַנו, כל אחד מאיתנו ביקש רשות מהמדריך של הקבוצה שלו ללכת לַעשׂות פיפי.
נִפגַשנו מאחורֵי העֵצים בְּמָקום שלא ראו אותנו, וכמעט בלי לדבר בינינו הִתחַלנו בְּבַת אחת לָרוץ מִשָם לְמַטָה לאורך הנחל.
רצנו הרבה זמן בלי לַעצור עד שכּבר לא יכוֹלנו עוד.
"וּמה נַעשֶׂה עכשיו?" שאל אַמְנוֹן כְּשֶעָצרנו לבסוף, "אני נורא צמא. לוּ לְפָחות הייתה לנו קוֹלָה קרה..."

איור לסיפור

"נמשיך עוד קצת, עד שנִמצא מקום מַחבוֹא," הִצַעתי, מִתנַשֵף.
הִתחלנו ללכת בְּקֶצב רגיל. אף אחד לא דיבר. הייתה תְחוּשָה משוּנָה: היינו לבד בְּמָקום שלא הִכַּרנו, ולא יָדענו לאן אנחנו הולכים. זה היה מפחיד, אבָל גם קצת נעים. הִסתַכּלתי מִסָביב על העֵצים והסלעים והִקשבתי לְצִיוּץ הציפורים. "סוף סוף אנחנו באמת בַּטֶבע," חשבתי.

"תִראו," קרא פתאום אַמְנוֹן והִצבּיע על העֵבֶר השני של הנחל, "הִנֵה בית!"
וּבאמת היה שָם מִבנֶה. לא בְּדִיוק בית, יותר נכון חוּרבָּה נְטוּשָה. אבָל ראו שפַּעם זה היה בית, בֵּית אֶבן גדול ויפֶה.
בִּפנים חִיכּתה לנו הפתעה של ממש. על הרִצפּה היה פָּרוּשׂ שטיח, וכמה כריות היו פזורות עליו. היה גם שולחן מְאוּלתָר מִקֶרש מוּנָח על לְבֵנים, ועליו נִיצְבו פָּמוֹטים וּבהם נֵרות כְּבוּיִים, סֵפר פתוח וצַלַחת עִם כמה ענבים. כְּשֶהֵבַנו שמישהו גר בַּמָקום רצינו לברוח, אבָל אז נִשמע קול פְּעִייַת עיזים וּצְעדים של מישהו הולך וּמִתקָרֵב. בַּפֶּתח הופיעה צְלָלית של איש גבוה לְבוּש גלימה ואוחז בְּמקל ארוך.
עִמָנוּאֵל לא הִצליח להגיד כלום מרוב פחד. האֱמת שגם אני. רק אַמְנוֹן לחש: "אני חושב שזה אַבְרָהָם אבִינוּ..."

האיש נִכנַס לַחֶדר, ואז היה אפשר לִראות שהוא באמת נראה כמו אַבְרָהָם אבינו. היו לו שׂערות לְבָנות ארוכות וזקָן לבָן, והוא לבש גלימה עשׂוּיה מִבּד חוּם שנִראָה כאילו תפרו אותו בַּיד. אבָל כשהוא פתח אֶת פִּיו ודיבר בְּמִבטָא אָמֵרִיקָנִי ראו שזה בעצם איש מהתְקוּפה שלנו.

"welcome יְלָדוּדֵס, ברוכים הבאים. אתם לְהֵירָאוֹת מֵזיע מאוד וּבֶטח גם צָמֵא."
האיש נתן לנו לִשתות מִמֵימייה משוּנָה עשׂוּיה מֵעור של חיה. קצת נִגעלתי וּפחדתי לִשתות מהדבָר הזה, אבָל הייתי כל כך צמא שֶשָתיתי. כך עשׂוּ גם אַמְנוֹן ועִמָנוּאֵל.
"מממ... איזה מים טעימים," אמר אַמְנוֹן, "לא ידעתי שֶמַים יכולים לִהיות כל כך טעימים."
האיש צחק. "זה מַים סְפֶּישְל סְפֶּישְל! מהמַעיָין פֹּה מאחורֵי בית. עֵין צְבִי השֵם שלו. לא תִמצאי מים כזה בְּכל האָרץ."

אחַר כך הוא הִציע לנו לָשֶבת. הוא אמר שהַכנָסַת אורחים זוֹ מִצוָוה וכיבד אותנו בענבים שקָטף משִׂיחֵי הגְפָנים שצָמחו פֶּרא ליד המַעיָין. ואז הוא הִתחיל לספר לנו קצת על עצמו: קוראים לו בֵּן, הוא מבּוֹסְטוֹן שבאָמֵרִיקָה, והוא גר בַּמקום הזה כבר שנה וָחצי. יש לו שלוש עיזים, אחת מֵהן נותנת חלב. הוא הִציע לנו לִטעום מהגבינה שהוא מֵכין בעצמו, אבָל סֵירבנו בנימוס. בִּמקום זה הוצֵאנו אֶת כל הממתקים מהתרמילים והִצַענו לו. עכשיו היה תורו של בֵּן לסָרֵב. "אני לֶאכול רק דברים של הטֶבע, וּמה שאני עושֶׂה בעצמי," הוא הִסבּיר. אז אנחנו כִּרְסַמְנו אֶת הממתקים, והוא בינתיים אפה על מדורה קטנה מין פיתה ואכל אותה עִם הגבינה הדֵי מסריחה שלו. ככה ישבנו, אכלנו ודיברנו ולא שַׂמנו לב איך הזמַן עוֹבר. בֵּן סיפר שבּבּוֹסְטוֹן הוא היה 'בִּיזְנֵס מֵן', כלומר איש עסקים, אבָל אחרֵי שאִשתו עזבה אותו העסקים שלו 'הלכו פַיְיפֵן' והוא ירד מִנְכָסָיו. ואז הוא הֶחליט לַעזוב הכול, לַעלות ליִשׂרָאֵל וּלשַנוֹת אֶת החיים שלו. כאן הוא הסתובב בְּכל מִינֵי מקומות עד שמָצא אֶת ה'פָּרָדַייס' הזה, אֶת גן העֵדן שֶלְיד מַעיין עֵין צְבִי.

"ואתה לא מִשתעמם וּמְפַחֵד פֹּה לבד?" שאל עִמָנוּאֵל.
"מִמה יש לפחד? מי שהיה שלושים שנה בּבִּיזְנֵס כבר לא מפחד מכּלום!" הוא צחק, "וחוּץ מִזה אני לא תמיד לבד, לִפעמים באים פֹּה כל מיני טיולים כמו אתם ורוצים לִראות אֶת ה'קְרֵייזִי-מֵן', המשוגע, שֶחַי פֹּה."
בְּדִיוק אז נִשמעו מִבַּחוץ קולות והֶחזירו אותנו בְּבַת אחת לַמציאוּת: "אנחנו נְכַסֵח אֶת כל מי שיִתוַוכּח..."
אַמְנוֹן, עִמָנוּאֵל וַאני הֶחלפנו בינינו מַבָּטים וקמנו מיד מהַכָּריות.
"סליחה, אבָל עכשיו אנחנו חַייבים ללכת," אמרתי.
"אין בעיה. אני מֵבין אתם מְמַהרים," אמר בֵּן, "אז שיהיה לכם סוּפֶּר דוּפֶּר של בִּיג חופש!"
ככה נִפרדנו מִבֵּן. יצאנו בִּזהירוּת מהחוּרבּה ויָכוֹלנו לִראות בַּשביל מִצִדו השני של הנחל אֶת יַלדֵי הקייטנה מִתקַדמים לִקרָאתֵנו. לא היה נִראֶה שמישהו מודאג בגלל הַבּריחה שלנו.

"מה נַעשֶׂה?" שאל אַמְנוֹן.
"הֵיי קִידְס, שָמה," לחש מישהו מאחורינו. זה היה בֵּן. הוא הִצבּיע על דִיר העִיזים המוּסתר בין השׂיחים. הֵבַנו אֶת הרֶמז וקפצנו מיד להִתחַבּא שָם. כַּעבוֹר שתי דקות כבר היו כל יַלדֵי הקייטנה בְּפֶתח הבּית. כְּשֶאף אחד לא שׂם לב יצאנו מהדִיר והִצטָרפנו לְכל האחרים מאחור. אֲבִיגְדוֹר, המדריך שלי, צעק על כולם שיהיו בְּשֶקט, אחֶרת לא תהיה ההפתעה שהוא הִבטיח. אחַר כך המדריכה היפָה מהקבוצה של אַמְנוֹן ביקשה רשוּת מִבֵּן להציץ פנימה, וּמאה הילדים של הקייטנה נִדְחֲסו לו בְּבת אחת לתוך הבית. שני החברֶ'ה הגדולים מחבורת הכַּאסַח צִחְקְקו, סָתמו את האף כאילו הם לא יכולים לַעמוד בַּסֵירחון ואמרו "הֵיי, מה זה? לא באנו לקייטנת האדם הקדמון". כְּשֶיָצאנו הֶחליטו המדריכים לִספּור אֶת הנוכְחים וּלוַודֵא שֶאף ילד לא חסֵר. הִתחַלקנו לִקבוצות וסָפרו אותנו.

"יופי, כולם כאן," אמר אֲבִיגְדוֹר, "ועכשיו, כדי להוֹדוֹת לָאיש הנחמד הזה על הַכנָסת האורחים שלו תַראו לו איך אתם יודעים לשיר." וּמיד נִצְרְחו והִתעַרבּבו זה בזה ארבעה הִמנוֹנֵי קבוצות טיפשיים. הֵצצתי בְּפָניו של בֵּן, והוא נִראָה דֵי משועשע מִכּל העֵסק. הוא קרץ לי. הֶחזרתי לו קריצה. עוד רֶגע נסתלק מִשָם והוא יחזור לַשֶקט שלו, לַמַעיָין, לָעֲנָבים, לָעיזים וְלַסֵפר שֶהָיה בְּאֶמצע קְרִיאָתוֹ. זֶהו, כַּנִראֶה, מה שנקרא 'בִּיג חופש', חשבתי בְּלִבּי וקִינֵאתי בו.

מתוך המגזין לילדים 'עיניים', גיליון 107 בנושא 'החופש הגדול'. להזמנת מינוי וגיליונות קודמים

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו