בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ

לְרַבִּים נִדְמֶה שֶהָעוּבְדָה שֶהֵם חַיִים מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ, אַךְ הַמִילָה תוֹדָה מְבַטְאָה אֶת הַהֲבָנָה שֶהַחַיִים נִיתְנוּ לָנוּ וְלֹא בִּזְכוּתֵנוּ, וְכִי הַחַיִים הֵם הַמַתָנָה הַגְדוֹלָה מִכּוֹל

12תגובות
איור לסיפור

הַמילה 'תוֹדָה' היא מִן המילים הפְּשוּטוֹת ביותר בַּשׂפה, והיא גם אחת החשובות ביותר. היא חשובה כמעט כמו 'אֲנִי' ו'אַת' ו'אַתָה', כמו 'אִימָא', 'אֲוִויר', 'אֲדָמָה' ו'יָדַיִים'. היא אחת המילים הראשונות שאנחנו לומדים, אחת הראשונות ממש. וגם כשאנחנו לומדים שָׂפה זָרה אנחנו פוגשים בַּמילה 'תודה' מיד בַּהתחלה.
ועוד לִפנֵי שיודעים אֶת מַשמָעוּתה, יודעים שֶיש לומר אותה אחרֵי שמְקַבּלים משהו שרוצים: ממתק, תוּת או מתנה. בעיקר מתנה! מי שמקבּל מתנה צריך להגיד "תודה". ועוד יודעים ש'תודה' היא משהו שאנחנו צריכים לתת למי שקיבלנו מִמנוּ משהו, מֵעֵין תְמוּרה; מין מילה שהיא יותר מִסְתם מילה המַצבּיעה על משהו — כמו 'פֶּרַח' או 'סוּלָם', והיא שונָה מִן המילים שאומרים למישהו והוא עונֶה — כמו 'אַבָּא' או 'דָוִד'. 'תוֹדָה' היא בת־זוּגה של 'בְּבַקָשָה'. אִם נֹאמר יפֶה "בבקשה" יש סיכוי שנְקַבּל דבר טוב. ואִם נֹאמר "תודה" יהפוך הדבר הטוב לְשֶלנו באמת כי אמרנו "תודה"; כי נַתָנוּ אֶת המילה הזאת, המיוחדת, שבְּעִקְבוֹתֶיה מי שנָתן לנו אֶת המתנה נִהיֶה שׂמֵח על שהוא נתן אותה ועל שאנחנו שְׂמֵחים בה.

לָמה הוא שׂמֵח על שהוא נתן לנו, דַווקא לאחַר שאמרנו "תודה"? וַהֲרֵי הוא הִסכּים לתת וַאפילו רצה לתת כבר קודם. הוא שׂמֵח כי הֵבין שאנחנו, שקיבלנו אֶת הדבר הטוב, אנחנו בְּעַצמֵנו טובים. איך הוא הֵבין זאת? כי הוא יָדע שכאשר אנחנו אומרים "תודה" אנחנו מְבינים שֶמִי שנָתן לנו היה טוב אלינו וְנָדיב; שהוא נתן משהו שֶהָיה שלו; שהוא הֶעניק אותו לנו; שהוא הֶעביר אותו אלינו כדי שיהיה שלנו; כדי שיהיה לנו טוב. הוא שׂמֵח כי הוא יָדע שאנחנו לָמדנו דבר לא פשוט: לְקַבֵּל.
'לקבל' הוא לא דבר פשוט; הוא שונֶה מאוד מִ'לָקַחַת'. מי שֶרק לוקח אֵינו יודע באמת שהדברים שַיָיכים לָעולם או לאנשים אחרים. הפָּרה אֵינה מְקַבֶּלת אֶת הֶחָציר שהיא אוכלת. היא סְתם לוקחת בְּפִיה ולועסת. הֶחתול אֵינו מקבל אֶת הגבינה שנתנו לו. הוא סְתם לוקח אותה וּמְחַסֵל אותה בִּרְעַבְתָנוּת. הַשַחֲרוּרִים אֵינם מְקַבּלים אֶת השִלְשוּלים שֶהם מוצאים מִתַחת לֶעָלים היְבֵשים בתוך הָרַקְבּוּבִית. הם נוגסים בהם ולא מַעלים על דַעתָם שהתולעים הלָלו חיו אֶת חַיֵיהֶן עד הרֶגע הזה. הם לוקחים.

'לקבּל' שונֶה מאוד מִ'לָקחַת': זה לָדעת שהפֶּרח, האוכֶל, הבֶּגד, הטיול, ניתְנו לךָ ועברו מִן העולם אלֶיךָ כי מישהו טוב עָזר להעביר אותם אלֶיךּ. אמנם "לקבל" דומֶה ל"לגנוב" — כי גם הגנב יודע שהדברים אֵינם שלו, אֶלָא הם של החנות או של אדם אחֵר. אבָל "לקבל" גם מאוד שונֶה מִ"לגנוב". כי המקבּל לא הֶעביר אֶת הדברים אֶל עצמוֹ על דעת עצמוֹ, וּבְעיקָר: הוא עשָׂה דבר הדומֶה לְתַשלוּם בְּעד הדבָר: הוא אמר "תודה". הוא נתן מילה שהיא דבר; הוא נתן תודה.
לכן המילה 'תודה' היא הכלי והסימָן של הטוֹב.

איור לסיפור

האִם הטוב חשוּב? לְעיתים קרובות נִמאס לנו לשמוע על הטוב הזה. "תִהיה ילד טוב", אנחנו שומעים יותר מדי פְּעמים, ולא פעם דַווקא מִפּי מישהו מעצבן לְמַדַי; "תִראה איזה ילד טוב הוא כְּפִיר", מַראים לנו על הילדון החַנפן שאומר "תודה" ו"בבקשה" בלי הֶרף וּמסתובב כמן צדיק תָמים בעוד אנחנו כבר ראינו איזה רָשע הוא מסוגל להיות.
וּבְעצם לא רק הוא. גם אנחנו. האִם תמיד אנחנו רוצים להיות טובים כל כך? וּכְשֶכּועסים, אֶפשר באמת להגיד תודה?

אפילו מתנות עלולות לִהיות דבר מסובּך. אֲספּר לכם זיכָּרון כָּאוּב קטן שלי: כשהייתי בן תשע הֵביא לי אבי ליום הוּלַדתי כדורגל. הוא קנה לי כדורגל יקר ואמיתי, תפוּר מְחוּמָשים בְּשָחור־לבן, והיה בטוח שזוֹ מתנה מְשַׂמַחת ביותר. הוא חיכָּה לרגע שאֶתעוֹרֵר בַּבּוקר וְנִכְנס בְּרוב טֶקס לְחַדרִי וּבְיָדו הכדור המפוֹאָר. על פָּניו הייתה הַבָּעה צוֹפֶנת הפתעה וחיוך של שִׂמחה. אני זוכר היטב אֶת מְבוּכָתי: לא אהבתי כדורגל ולא ידעתי לשׂחק בכדורגל, וכל העִניָין הזה ממש לא הִתאים לי. לא שֶהָייתי ילד איטי בִּמיוחד, הייתי זריז וחזק ואהבתי לשׂחק בְּכל מִינֵי מִשׂחקים, אבָל לא בכדורגל.
אני זוכר אֶת הַבָּעת פָּניו השְׂמֵחה של אבי, אבָל אני זוכר שגם חשבתי: "אבא, אתה בְּעֶצם לא מַכּיר אותי! מה פתאום קניתָ לי כדורגל!?" וחשבתי על עוד דבר, חמוּר יותר: שאולַי אבי רוצֶה מאוד שאֲשׂחק בכדורגל ושאהיה ילד קצת יותר רגיל, ילד שלא קורא או מְנַגן או מְצַייר כל היום. אבָל מה שעשׂיתי באותו רגע היה כַּנִראֶה שְגִיאה גדולה: אמרתי: "תודה, אבא", בְּשִׂמחה מְעוּשָׂה. ראיתי שהוא בטוח שהוא עשָׂה מַעשֶׂה טוב, ולא רציתי לקַלקֵל אֶת שִׂמחָתוֹ.

איור לסיפור

התודה ההיא לא הייתה אמיתית. היא ממש כָּאבה בי. מאז היה הכדור מונח בְּפינת החֶדר וְכִמעט שלא נגעתי בו, עד שהוא הִתרַכֵּך והִתכַּוֵוץ. בַּסוף נתתי אותו לחבֵרִי דוֹבִיק שֶהיה כדורגלן מעולֶה. הוא ניפח אותו מֵחדָש ועשָׂה בו מה שצריך לַעשׂות בכדורגל. אני חושב שאבי הֵבין בְּסוֹפו של דבר אֶת העִניָין, אבָל לא דיברנו על כך.
וּבְכל זאת גם בָּרֶגע ההוא, הסָבוּך, התודָה סימלה אֶת הטוב, אֶת ההֲבנה שהוא רצה לשׂמֵח אותי, ושהוא לא שִיעֵר כְּלל שֶיש ילד שלא יִשׂמח בְּכדורגל, ועוד אמיתי כל כך. וַאני, אף על פי שהייתי צעיר מֵאָבי בְּשָנים רבּות, הייתי צריך לִסלוח לו ולהגֵן עליו מִפּנֵי טָעוּתוֹ, וּלהסתיר מִמנוּ באותו רֶגע כמה אני שונֶה מילדים אחרים ואולי גם מִמנוּ.
האִם הטוֹב חשוּב?

הוא חשוּב מאוד. הוא חשוּב כַּחַיים עצמם. לא בְּמִקרֶה הַתפילה הראשונה שיְהוּדי דתי אומר מיד לאחַר שהוא קם בַּבּוקר היא: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ." התפילה הזאת היא תודה לאלוהים על הנְשָמה שנִלקחה, כִּבְיָכוֹל, בִּזמן השֵינה אֶל השָמַים והוּחזרה שוב בַּבּוקר, כלומר על החיים עַצמָם. היא מְבַטְאָה אֶת ההֲבָנה שהחיים ניתְנו לנו ולא בִּזְכוּתֵנוּ; היא מזכירה זאת, כי לְרַבּים נִדמֶה שהעוּבדה שֶהם חיים מוּבֶנת מֵאֵלֶיה; היא מזכירה זאת כי החיים הם המַתנה הגדולה מִכּוֹל. 

מתוך המגזין לילדים 'עיניים', גיליון 156 בנושא 'תודה '. להזמנת מינוי וגיליונות קודמים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו