בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

בְּבַקָשָה, אַת לְפָנַיי

מַהוּ נִימוּס וּמַדוּעַ כְּדַאי לִהְיוֹת מְנוּמָסִים

5תגובות
איור לסיפור


בַּשבוע הראשון בְּכיתה ב, כמה שָבועות לאחַר שחזרנו מֵאַרְצוֹת הַבְּרִית לְיִשׂרָאֵל, בא אליי נֹעַם בְּבַקשה משונָה: "אימא, אני רוצֶה שתִקני לי מֵימייה לְבית הספר."
"למה אתה צריך מימייה?" תהיתי, "אין לכם בִּרְזִייָה בֶּחָצר?"
"יש לנו ברזייה, אבָל אני לא מספיק לִשתות", ענה נֹעַם.
"לָמה?"

נֹעַם רָקע בְּרַגלו: "כי זה לא כמו בְּאָמֵרִיקָה! כאן אני עומד, מְחַכֶּה לתור שלי, אבָל ילדים אחרים שבִּכלל לא עמדו בַּתור נִדחפים לְפָנַיי ושותים. עד שאני מַגיע לַבֶּרז ההפסקה נִגמֶרת, ואני צריך לָרוץ לַכּיתה." חיבקתי אותו ואמרתי לו שהוא צודק, שכּאן כְּלָלֵי הנימוס אחרים מֵאֵלֶה שהִתרַגֵל אֲליהם בְּאַרצות הַבְּרית. אמרתי לו גם שבְּכל מקום יש ילדים וגם מבוגרים לא מנומסים.

איור לסיפור

למחרת הלכתי לַקַנְיוֹן לִקנות לנֹעַם מימייה. אישה נִכְנְסה לַקַניון לְפָנַַיי. היא פָּתחה אֶת דלת הַכּניסה וּמיד הניחה לה להִיטָרֵק בְּפַרְצוּפִי. נֶאנַחתי. באמת שָם, בְּאַרצות הַבּרית, מי שפותח דלת וְנִכנס, ממשיך להחזיק אותה פתוחה כדי שגם הבָּא אחריו יִיכָּנֵס בְּבִטְחָה. בְּאַרצות הבּרית כְּשֶמְחַכּים בּתוֹר, כולם עומדים בְּנַחַת ולא דוחפים זה אֶת זה, וּבַחֲנויות המוֹכְרים מְבָרְכים לְשָלום גם אֶת הנכנסים וגם אֶת היוצאים. ועוד משהו: שָם, בְּמָקום ציבורי (בָּרַכֶּבת התחתית, בָּרחוב, בַּמִסעדה) אנשים מְדַבּרים בַּטֵלֵפון הנַייד שלהם בְּשֶקט, כי חשוּב להם שלא להפריע לאחרים ושאחרים לא יפריעו להם. זאת הִתנַהגוּת מנוּמֶסת וּנעימה.

מהו נימוס? נימוס (בִּיוָונִית נוֹמוֹס הוא כְּלָל או חוק) הוא כְּלל של הִתנַהגות ודיבור שהכול מַסכּימים עליו. נימוס הוא התנהגות אדיבה ונעימה כְּלַפֵּי האחֵר, כל אחד כפי שֶהָיה רוצֶה שינהגו כְּלַפָּיו.
לדוגמה, לא נעים לי שמישהו מְחַטֵט בְּאַפּוֹ בְּנוֹכְחוּתי, לכן כדאי שגם אני לא אֲחַטֵט בְּאַפּי בְּנוֹכְחוּת אחרים. לפעמים נימוס הוא פשוט דֶרך נעימה לִגרום לַזוּלָת להרגיש טוב.
איך יודעים מה מנומס וּמה לא? לְכל תַרְבּוּת יש כְּלָלֵי נימוס מִשֶלה, והם מִשתַנים עִם השָנים. יְלָדוֹת וִילדים מְחַקים אֶת הוֹרֵיהם, את מוֹרֵיהם ואֶת הסובבים אותם, וכך הם לומדים איך רָאוּי לדבֵּר וּלהִתנַהֵג בְּכל מצב. ההורים גם מְלַמדים אֶת הילדים לִהיות מנומסים (תגיד שלום, תגידי תודה, תבקש סליחה...)

איור לסיפור

אנשים שעוֹבְרים לִחיות בְּאֶרץ חדשה לומדים אֶת כְּלָלֵי הנימוס המְקוֹמִיִים על ידֵי הִתבּוֹנְנוּת וגם מִן התְגוּבוֹת של הסביבה על הִתנַהגוּתָם. הִנֵה כמה דוגמאות: בְּצָרְפַת לא מנומס לבוא לארוחה בְּדִיוק בַּשעה שנִקבְּעה. רָצוּי לאחֵר בִּכְעֶשׂר דקות, אולי כדי שיִהיֶה לַמְאָרחים עוד מעט זמן להתכונן; בְּסִין מַקפּידים מאוד על נימוסֵי השולחן: האישה או האיש החשובים ביותר יושבים על הכיסא שעומד בַּמָקום הטוב ביותר בַּחֶדר (על פי רוב בְּרֹאש השולחן וּפוֹנֶה אֶל הפֶּתח) וּמְצַיְינים אֶת זה על ידי מפית גְבוהה מִשְאר המפיות. לא מנומס לִתפּוס אֶת המקום הזה; גם לא מִתיַישבים לַשולחן לִפנֵי שהאורֵח הֶחָשוב מַגיע, וּכמו שמקוּבָּל גם בְּתרבּות המערב, לא מתחילים לֶאכול לִפנֵי שמַגישים אֶת האוכל לְכולם; בִּמקומות רבּים בְּסִין לִירוֹק בָּרחוב לא נֶחשב מַעשֶׂה לא נימוסי, אבָל בְּסִינְגַפּוּר או בִּמדינות אֵירוֹפָּה הדבָר נֶחשב לְחוסֶר נימוס קיצוני; בְּאוֹסְטְרַלְיָה לא מנומס לַעמוֹד קרוב מדי לָאדם שמְדַבּרים איתו. רָאוי לִשמור על מֶרחק מסוּיָם מִמנוּ, כי קִרבה גופנית גדולה מִדַי נֶחשֶבת לִפְלִישה לַמֶרחָב הפְּרָטי שלו וַאפילו לְאִיוּם מְרוּמָז; בתוך תְחוּמֵי האוהֶל המְאָרֵח הבֶּדְוִוי מְחוּיָב לִנהוֹג הַכְנָסת אורחים יפָה אפילו בְּאוֹיְבוֹ המר ביותר; אצל הבֶּדְוִוים גִיהוּק בְּקול רם לאחַר הארוחה מֵעִיד על הֲנָאָתו של האורֵח מִן האוכל שהִגישו לו מְאָרְחָיו, אבָל בְּמִסעדה בִּנְיוּ יוֹרְק גיהוק רם בְּתוֹם הארוחה נֶחשב חוסר נימוס והוא אפילו מֵבִיך. קשֶה להאמין, אבָל רק לִפנֵי כְּמָאתיים שנה בְּאֵירוֹפָּה הִתנַהגוּת לא מנוּמֶסת הייתה עִילָה לְהַזמנה לְדוּ־קְרב.     

דִיפְּלוֹמָטִים (אַנְשֵי מִשׂרד החוץ שנִשלָחים לַעבוד בְּשַגְרִירוּיוֹת בַּאֲרָצוֹת אחרות) לומדים בְּקוּרְס מיוחד אֶת כְּלָלֵי הנימוס של האָרץ שבּה יעבדו: למשל, לְאֵילוּ מַנהיגים נָהוּג לִלחוץ אֶת היד (לְאַנְגֵלָה מֶרְקֵל, ראש מֶמשֶלת גֶרְמַנְיָה) וּלְמי עליהם לנַשֵק על לְחָיָיו שלוש פעמים (לְעַבְּדְאַלְלָה, מֶלך יַרְדֵן).
לא רק יחידים אֶלָא גם מדינות נוהגות לְעיתים בחוסֶר נימוס, לִפעמים אפילו בְּכַוָונה. לא מִזמן, בְּעֵת המַשבֵּר בין יִשׂרָאֵל לְטוּרְקְיָה, הוּזמַן שגריר טוּרְקְיָה בְּיִשׂרָאֵל לְמִשׂרָדו של מי שֶהָיה סְגן שַׂר החוץ, וסְגן השַׂר הוֹרָה לו לשֶבת על כיסא שֶהיה נמוך בהרבֵּה מֵהכיסא שלו, ושלא כַּמְקוּבּל, לא הוצב בַּחֶדר דִגלה של טוּרְקְיָה אֶלָא רק דֶגל יִשׂרָאֵל. ההִתנַהגות הזאת של סְגן שׂר החוץ היִשׂרְאֵלי הייתה לא מנוּמֶסת ואפילו מַשְפִּילה, ויִשׂרָאֵל מיהרה להִתנַצֵל עליה לִפנֵי טוּרְקְיָה.

איור לסיפור

מדוע הִתנַהגוּת מנוּמֶסת חשובה בְּחֶברת בני האדם? כי היא נֶחשֶבת לְהִיפּוּכָה של האלימוּת. נימוס הוא כּיבּוד האחֵר וְהַכָּרה בו וּבְרִגְשוֹתָיו. נימוס הוא הִתחַשבוּת בַּזולת, בְּמי שנִמצָא בַּסביבה שלנו, גם אִם איננו מַכּירים אותו. הנימוס מַסְדִיר אֶת מַערֶכת היְחָסים בין אנשים ואֶת הציפיות שֶיש להם מִן המִפגש שלהם. למשל: אני לא אֶדחף אותָך בַּתוֹר לַגלידה כְּשֶאֶעמוד מֵאחורַייך, ואַת לא תִדחֲפי אותי כְּשֶתַעמדי מֵאחורַיי; אתה תְפַנֶה אֶת מְקוֹמךָ לְזָקֵן בָּאוטובוס, ויום אחד, כְּשֶתִהיֶה זקֵן, מישהו יְפַנֶה לךָ אֶת מְקוֹמו.
האִם הנימוס יכול לִהיות מוּגזָם? בְּסִינִית יש בִּיטוּי: 'פָּאי מָה פִּי' (לִטפּוח על אֲחוֹרָיו של הסוס) וּפֵירוּשוֹ 'להִתחַנֵף'. גם בתרבויות אחרות, כמו אצל הסינים, רָאוּי לִנהוג בְּנימוס שאֵינו גולש לַחֲנוּפָּה.

עד לִפנֵי שָנים אֲחָדוֹת היו בִּמדינות רבּות בְּאֵירוֹפָּה בָּתֵי סֵפר שנִקרְאו 'בָּתֵי סֵפֶר לְלִיטוּש' (finishing schools), וַאֲליהם נִשלחו נָשִים לִלמוד אֶת כְּלָלֵי הנימוס וההִתנַהגוּת בַּחֶברָה כדי שיֵיעָשׂוּ רַעֲיוֹת טובות לִבנֵי זוּגָן. אפילו הנסיכה דִיאָנָה למדה בְּבֵית ספר כזה בִּשְוַויְיץ. לְמַרבֵּה המזל, רוב בתי הספר האלֶה נִסגְרו, כי רוב הַנָשים דוֹגְלוֹת בַּשִוְויון שלהן לַגברים, ואין להן עִניָין בְּלימודֵי נימוסים מִן הסוג הזה. לכן נשים רבּות דוֹחות גם אֶת גילוּיֵי הנימוס המוגזם של גברים כְּלַפֵּיהן: הן אינן מסכימות, למשל, שגֶבר יִפתח בִּשבילָן אֶת דלת המכונית. הן מַעדיפות לִפתוח אותה בְּעַצמן.

איור לסיפור


מַדְרִיךְ מְקוּצָר לְהִתְנַהֲגוּת מְנוּמֶסֶת:  
 כְּשֶחָבֵר שלכם, או כל אדם אחֵר, מְדַבּר, אַל תִתפָּרצוּ לִדְבָריו.
 אֶפשר לדבֵּר בְּשֶקט בְּחֶברָה, לא צריך לצעוק. אִם לא תצעקו יהיה אפשר לִשמוע כל אחד מִכּם.
 אַל תִידָחֲפו בַּתוֹר לַבִּרזייה בְּבֵית הספר.
 כְּשֶחָבר מֵהכיתה נותן לכם, לְבַקָשתכם, עיפרון או מחק, תגידו לו תודה.
 כְּשֶתיק בית הספר על הגב, היזָהרו שלא לַחבוֹט בו בִּילדים שֶעוֹבְרים בְּקִרְבַתְכם.
 אִם הִתנַגַשתם בְּמישהו בִּשְעת ריצה, בַּקשוּ סליחה.
 אַל תְחַטְטו בָּאף ואַל תְגַהֲקוּ בְּקוֹל בְּחֶברָה.
 הַחזיקו אֶת הדלת עוד רֶגע כְּשֶמישהו נִכנס בַּעדָה אַחרֵיכם.
 הגידו בוקר טוב לַשומר היושב בְּשַער בֵּית הספר.
 הִימָנְעוּ מִלְדַבֵּר בקול רם בַּטֵלֵפון הנייד.
 אַל תִירקו בָּרחוב.
 וַתְרוּ על מְקוֹמכם בָּאוטובוס או בָּרַכֶּבת למען אנשים מבוגרים.
 אַל תניחו אֶת רַגְליכם על המושב שמִמוּלכם בָּאוטובוס או בָּרַכֶּבת.
 אַל תשמיעו מוזיקה בְּעוֹצְמה מַחֲרִישת אוזניים.
 זִכרו לומר בַּהִזדַמנוּיוֹת המתאימות סליחה, תודה וּבבקשה

איור לסיפור

מתוך המגזין לילדים 'עיניים', גיליון 156 בנושא 'תודה '. להזמנת מינוי וגיליונות קודמים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו