בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

פֶּרֶא אָדָם

אצלֵנו, הפְּרָאים, הַידיעה הפנימית קולעת תמיד. כשראיתי אֶת מְכוֹניתכם מֵרָחוק ידעתי ידיעה ברורה שהטְרֵמפּ שלי הִגיע

תגובות
איור לסיפור

נָסענו בַּכּביש החוֹצֶה אֶת מַכתֵש רָמוֹן. השעה הייתה לִקרַאת שְקיעה, צִבעֵי המַכתֵש הִתרַכְּכו ונוסַף להם גָוֶון אֲדַמדם רך. השוּלַיִים המַעֲרָבִיִים הֵחֵלו להטיל צל אֶל פְּנים המַכתֵש שנֶערַך לִקרַאת שְנת הלַילה שלו. בְּעוֹדֵנוּ מַשמיעים קריאות הִתפַּעלוּת מִיְפִי המַכתֵש הִבחַנו בִּקְצה הכּביש בִּדְמות מוֹשיטה יד כִּמְבַקֶשת 'טְרֵמְפּ'. מוזר לִראות מישהו עומד פִּתאום בְּלֵב המַכתֵש לְצד הכּביש. הדְמוּת לָבְשה חליפה ועניבה אדומה והֶחזיקה מִזְוָודה קטנה. כּשעָצרנו לְיָדהּ נֶעֶתקה נִשמתנו — זה היה אדם בַּעל ראש סוס.
"אני צריך להגיע לְמִצפֵּה רָמוֹן," אמר האִישְסוּס, "אֵינכם צריכים לחשוש מִמני, אני לא מַזיק".
הוא נכנס והִתיַישֵב לְצידִי, הִשמיע נחירה קלה והידֵק אֶת חגורת הבְּטיחוּת.
שֶקט מָתוח הִשׂתָרֵר בַּמכונית. מאחור ישבו זוגתי וּבִתי, וּשתֵיהן שתקו. גם אני שתקתי. האִישְסוּס נע בְּאִי־נוֹחוּת על מוֹשָבוֹ. בַּמַראָה ראיתי אֶת בִּתי המפוּחֶדת מִתרַפֶּקת על אִימהּ.
"אתה מחכֶּה כאן זמן רב לטרֵמפּ?" שָאלתי בְּניסיון לִשבּור אֶת המְבוּכה ואֶת התַדהֵמה.
"כן. אתה יודע, בני אדם מִתקַשים לקבּל אֶחד כמוני, ורוּבּם מְמַהרים להָאיץ אֶת רִכְבּם מֵרוב פחד או רְתִיעה. אבָל כשראיתי אֶת הרֶכב שלכם מֵרָחוק רָוַוח לי, משהו בְּתוֹכי אמר לי שאתם תַאַספו אותי. וצָדקתי".
"מי אתה?" שאלתי אותו.
"בְּדִיוק מי שאתה רואֶה," הֵשיב.
"בן אדם וסוס?" אמרתי בהיסוס קל. אשתי כִּחְכְּחה בִּגְרוֹנה, ניסתה לאותֵת לי משהו.
הִתרַשַמתי שהאִישְסוּס נַענָה ברצון להשיב על שאלותַיי: "אני גם בן אדם וגם פֶּרא. הפֶּרא הוא בעל חיים ממִשפּחת הסוּסִיִים, אבָל אנחנו לא אוהבים שקוראים לנו 'סוסים' או 'חמורים'. אנחנו גאים להיות פְּרָאים".
"אבָל אתה גם..."
"כן," אמר הפֶּרא, "אני שנַיים. נולדתי לְאִימי הפִּרְאית אחרֵי שלושה עָשׂר חודְשֵי הֵירָיון, ויָנקתי מִמנה עשָׂרה חודשים. בגיל שנתיים עברתי לְעֵדֶר הזְכָרים. מֵאָז אין לי קֶשר עִם אִימי, אבָל זכיתי להכּיר אֶת אבי ואֶת אחַיי הרבּים".
"איך מקבּלים הפְּרָאים אֶת הֱיוֹתךָ חֲצִי אדם חצי פֶּרא?"
"הפְּרָאים שוחֲרֵי חופש. אנחנו אֵיננו גִזעניים, ויודעים לכבּד אֶת השונֶה מאיתנו".
"באמת?"
"כן, אבָל, כמו בני האדם, גם אנחנו מִסתַבּכים לְעיתים בִּמריבות וּבִקטטות וִיכולים לגרום נֶזק וּכאֵב זה לָזֶה. בַּמִדבָּר אוֹרבוֹת לנו סכּנות רבּות, וְלָמדנו להיות זהירים וְלִפעמים גם חַשדָנִיִים. אתם יודעים, אף אחד אינו מוּשלם".
"מה אתה יותר — בן אדם או פֶּרא?"
"חְרְרר," נָחר הפֶּרא, "יש לך סָפֵק?"
"כן, כשאני מדבּר איתךָ אתה נשמע כְּאַחד האדם, אבָל..."
"על ה'אבָל' הזה אתם, בּנֵי האדם, אומרים: 'יְחִי ההֶבדֵל הקטן'. אני פֶּרא בן פֶּרא. נולדתי פֶּרא ואמות פֶּרא. אני פֶּרא גֵאֶה".
"יש לךָ שֵם, כלומר שֵם פרטי או שֵם משפחה?"
"אצלנו, הפְּרָאים, אין שֵמות. לכל אחד מֵאיתנו יש זֶהוּת שנִקבַּעת על פי הרֵיח. לכל אחד מֵאיתנו יש רֵיח יִיחוּדי לו, ריח שאתם אֵינכם מסוּגָלים להַבחין בו. והזֶהוּת שלנו נִקבּעת גם על פי הנְעירה שלנו — כמו הרֵיח, גם הנְעירה שלנו יִיחוּדית. אין נְעירתו של פֶּרא אחד דומָה לזוֹ של פֶּרא אחֵר".
"אולי זוֹ הִזדַמנוּת להציג אֶת עצמנו: אני זְאֵב, וּמֵאחור יושבות זוּגָתי יָעֵל וּבִתי דְרוֹר. בְּנֵנוּ אָרִיק נשאר בַּבַּית".
"נעים מאוד, נעים מאוד. אתם נושׂאים שֵמות של חיות, וזה יפֶה מאוד, אבָל הייתי מַציע לךָ להחליף אֶת שִמךָ 'זְאֵב' לְשֵם אחֵר. הזאבים הם טורפים, ואנחנו נִזהרים שלא להיפּגש איתם... מה דעתך לְשַנות אֶת שִמךָ ל'פֶּרא'?"
"אָההה," חייכתי.
"סְתם, בדיחה," אמר הפֶּרא.
"יש לךָ מִבטָא פָּרְסי מעט," הֵערתי.
"יפֶה," צהל הפֶּרא. "אכן, מוצָאִי מֵאִירָאן. לִפנֵי שָנים רבּות הוּכְחֲדה אוּכְלוּסִייַת הפְּראים בַּנֶגב, בין היֶתר בְּשִינֵיהֶן של חיות טֶרף, וכדי לחַדֵש אותה הֵביאו לכאן מֵאִירָאן אֶת אבותַיי. בִּתְמוּרה לַפְּרָאים הֶעבירה יִשׂרָאֵל לאִירָאן צְבָאים יִשְׂרְאֵלִיִים. אנחנו הִשתַלַבנו וְנִקלַטנו כאן בהצלחה רבּה מאוד — בלי 'סַל קְליטה'".
"יש לךָ חוש הוּמוֹר," אמרתי.
"תודה תודה, אבָל ההומור אֵינו התְכוּנה הבּוֹלֶטת של הפְּרָאים. אנחנו מִצטַיְינים בָּעצמאוּת שלנו. פֶּרא אֵינו חמוֹר ואֵינו סוס, שנִכנעים לָאדם וּמסכימים לְאילוּף. אותנו אי אֶפשָר לבַיֵית. נוסַף על כך, יש לנו כִּישורים רבּים שאֵין לִבנֵי האדם".
"למשל?"
"אנחנו מְהירים וּזריזים מאוד, והחושים שלנו מפוּתָחים: אנחנו רואים, שומעים, מְריחים וטועמים בְּאופֶן שאתם, בּנֵי האדם, תִתקַשוּ להבין. אנחנו מרגישים דברים אחרת מִכּם. אתם משוּכנעים שהעולם הרִגשי שלכם עשיר יותר מֵעולָמן הרִגשי של החיות, אבָל בְּעֵינֵינו, וסִלחו לי על קביעתי, עוֹלמכם הרִגשי צר כּעולַם נְמָלה. אתם כועסים וּשְׂמֵחים, מאוּכזָבים, מתוּסכָּלים, פוחדים, מַרגישים סיפּוּק, אהבה, חֶמלה וּביטחון, הַערָצה, גַאוָוה ועוד. אבָל הרְגשות האלה, איך לומר זאת בּעדינוּת בְּלי לִפגוע בכם, שְטוּחים מאוד וּקצת ילדותיים. לנו יש אֶפשָרוּיוֹת רִגשיוֹת רחבות מאוד. אנחנו מסוגלים להרגיש אֶת הזוּלָת ואֶת הטֶבע לְעוֹמְקָם, לדעת מה הם חָשים, וּמה הם עומדים לַעשׂות או לבטֵא. אנחנו יכולים לא רק לִצְפּות מה תִהיה הִתנַהגוּתָם, אֶלָא גם כיצד נכון לַעזור להם. יש לנו יכולֶת להרגיש וְלָדַעת אֶת האחֵר — לא רק פרא אחֵר, אֶלָא אפילו שׂיח קוצני או סֶלע. אני חושב, שגם אִם נִדמֶה לךָ שהֵבנתָ אותי, אֵינך יכול להבין אותי בֶּאמת משום שאתם, בּנֵי האדם, ושוב סליחה, מוּגבָּלים".

איור לסיפור

"אתה מדבּר על אִינְטוּאִיצְיָה?" שָאלה אשתי.
"בנֵי האדם קוראים לַידיעה הפּנימית הזאת 'אִינְטוּאִיצְיָה', אבָל אצלְכם לִפעמים האִינְטוּאִיצְיָה קוֹלַעַת וְלִפעמים היא מַחטיאה. אצלֵנו, הפְּרָאים, הַידיעה הפנימית קולעת תמיד. כשראיתי אֶת מְכוֹניתכם מֵרָחוק ידעתי ידיעה ברורה שהטְרֵמפּ שלי הִגיע".
"וּלְאָן אתה נוסע?" שאלה דְרוֹר, שיָשבה עד עתה שקֵטה מֵאחור.
הפֶּרא הִשתתק. הוא נע בְּאִי־נוֹחוּת על המושָב והִבּיט מִבַּעד לחלון המכונית בְּמֶרחֲבֵי המַכתֵש, שצְלָלים רבּים מילְאו אותו.
"כמו שאתם רואים, אני גם אדם. אני מודֶה שֶיש בי גם תְכוּנוֹת אֱנוֹשיוֹת. למשל, אני סקרן מאוד, ויש לי געגועים מוזרים לְחֶברת בני אדם. אֶלָא שבְּנֵי אדם מִתקַשים לקבּל אדם, כלומר פֶּרא אדם, כמוני לְחֶברָתם".
הפֶּרא ניגב דִמעה שזָלגה על לֶחְיוֹ הארוּכּה. "מוזר שאני בּוכֶה פתאום." ואז הוסיף, "יש רק יום אחד בשנה שאני יכול להסתובב ללא חשש בין בני אדם — בחג הפורים, חג שֶבּו, כַּיָדוע לכם, כולם מִתחַפּשׂים".
היום פורים

מתוך המגזין לילדים "עיניים", גיליון 195 בנושא 'אינטואיציה'. להזמנת מינוי וגיליונות קודמים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו