בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

בָּא לַכִּיתָה יֶלֶד חָדָש

מִימִי מְסַפֶּרֶת עַל הַיוֹם שֶבּוֹ בָּא לְכִיתָתָה אֲבִיחַי, יֶלֶד שֶיֵש לוֹ שִיתוּק מוֹחִי

תגובות
איור לסיפור. אביחי מוצג בכיתה

לְאט לאט הִשתַתקנו, זה אחַר זה דָעכו כל הפִּטפּוטים. הֲדַסָה, היוֹעֶצת החינוכית של בית הספר, עמדה ליד הלוח וחיכּתה בסבלנות. עֵינֶיה הִבּיטו בנו בַּמבּט המוּכּר שפֵּירוּשוֹ: "אני לא מִתכַּוֶונת להרים אֶת קוֹלי. אני אֲחכּה עד שיִהיה שֶקט מוחלט, ורק אז אתחיל לדבֵּר." וּכְשֶהיה כבר שֶקט מוחלט, דווקא אז, נפל הקלמר של וֶרֶד על הרִצפּה, והעטים והעֶפרונות הִתפּזרו. "אני אחכה", אמרה הֲדַסָה. וֶרֶד אספה הכול והתיישבה בִּמקומה. סוף־סוף היה שֶקט מוחלט.

"עוד מעט", פתחה הֲדַסָה בְּקוֹלה השָקט, "יצטרף לְכִיתַתכם ילד חדש, אֲבִיחַי." "אָהה", הֵגיב יוֹאֵל לא בְּכַוָונה. תמיד יש לו מה להגיד, ליוֹאֵל, אולי כי גם אבא שלו וגם אימא שלו עורכֵי דין. הוא אמר אֶת זה כאילו לעֲדִי אבָל בְּעֶצם הִתכַּוֵון שכולנו נשמע, "זה אומר שעכשיו יהיו בַּכּיתה ארבעים וּשלושה ילדים, וזה יותר מִמה שמותר על פי החוק." עֲדִי הֵשיבה לו בְּששששש ארוך. עֵינֶיה המְחַכּוֹת לְשֶקט של הֲדַסָה הִבּיטו בִּשניהם בְּמבט נוֹקֵב.

"לאֲבִיחַי יש שִיתוּק מוֹחִי", הִמשיכה הֲדַסָה, "כלומר יש לו בעיות בִּתנועה והוא מִסתַיֵיע בהֲלִיכוֹן. יש לו גם קצת בעיות בדִיבּור. מִכּל בחינה אחרת הוא דומֶה לְכל אחד מִכּם. הוא מֵבין הכול וְיָכול לִלמוד וּלהִצטַיֵין ממש כמוכם." היינו קצת המוּמים. המון שאלות הִתעופפו בָּאוויר.

"מה זְ'תוֹמֶרת?" שאל אִיתַי. הוא אף פעם לא מֵבין שום דבר בַּפּעם הראשונה. "אז הוא לא יכול לשׂחק בכדורגל?" הִתאַכזֵב גִלְעָד. לגִלְעָד יש רק כדורגל בָּראש כל הימים. "לָמה זה קרה לו?" הִתעַניינה חַגִית. היא חושבת שלְכל דבר יש סיבה. "מה, ככה הוא נולד?" רצתה יָעֵל לדעת. יָעֵל היא התלמידה הכי טובה בַּכּיתה בְּהִיסְטוֹרְיָה. וּמֵרַב, שפוחדת מִכּל דבר חדש, אמרה פשוט: "איזה פחד!"

הֲדַסָה הִבטיחה שאחרֵי ההפסקה הגדולה נִפגוש אֶת אֲבִיחַי ואֶת אימו ונוּכל, בְּנימוס וְאֶחד אחד, לִשאול אותם אֶת כל השאלות. "אבָל הליקוּי שלו לא מפחיד בִּכלל", הִרגיעה אֶת מֵרַב. "להֶפך. הוא יַראה לכולנו שאנחנו מסוגלים להרבה יותר מִכּפי שחָשבנו".

הוצאתי אֶת מַחבֶּרת הקִשקושים שלי מֵהַתיק וצִיירתי פרחים. "אני רק רוצָה לומר לכם", סִיכּמה הֲדַסָה אֶת דְבָרֶיה, "שבָּחרנו לצָרֵף אֶת אֲבִיחַי דווקא לַכּיתה שלכם, כי נִדמֶה לי שזוֹהי כיתה טובה בִּמיוחד. אני מאמינה בכם מאוד. אני בטוחה שאתם מְבינים כמה חשוּב לסייע לאֲבִיחַי להִשתַלֵב בְּבית הספר."

איור לסיפור

ציירתי עוד ועוד פרחים בְּמַחבּרת הקשקושים שלי, ואחַר כך ציירתי יְלָדות עִם צמות וּשְׂמלות מְנוּקָדוֹת, ואחַר כך סְתם מַלְבְּנים, והפכתי אותם לְתֵיבות אוצָר סודיות. הייתה לי הרגשה מיוחדת, הִתרַגשוּת כזאת שאני מרגישה כְּשֶמַאמינים בי; התרגשות כזאת שגוֹרֶמת לי להרגיש חשובה.

כְּשֶנִכנסו אֲבִיחַי ואימו לַכּיתה בַּשִיעור הרביעי לא רִיחַמתי עליו בִּכלל. אמנם הוא נֶעזַר בהֲלִיכוֹן, וַאני חשבתי פתאום שמַזל שאני יכולה ללכת בעצמי, ונכון שמֵרַב הוֹדְתה שמֵעולם לא ראתה מִקָרוב ילד שֶיש לו שיתוק מוֹחִי, אבָל הדיבור שלו היה דֵי בָּרור, והיו לו עיניים חומות וּנבוֹנות, עיניים של ילד שמֵבין דברים שאנחנו אפילו לא חושבים עליהם. הוא סיפר קצת על סֵדר היום שלו, על השְׂחִייה היוֹמית בַּבּריכה, על תרגילֵי הפִיזְיוֹתֵרַפְּיָה שהוא עושֶׂה מִדֵי יום ביומו, על סִפרֵי ההַרפָּתקאות והפַנְטַזְיָה שהוא אוהב לִקרוא ועל התַשבּצים שהוא אוהב לִפתור, אף על פי שלִפְעמים האותיות שהוא כותב יוצאות מהמשבצת, כי הכְּתב שלו לא לגמרי אָחִיד. אימא שלו כמעט לא הִשתַתפה בַּשׂיחה, אבָל אפשר היה לִראות שהיא גֵאָה בו.

אחַר כך, כשהמורָה שָאלה מי רוצֶה לשֶבת ליד אֲבִיחַי, הֵרַמנו כולנו אצבע. חַנָה, המחנכת שלנו, חייכה וסָקְרה אֶת יַער האצבעות המוּרָמוֹת. כַּנִראֶה היא הִבחינה שהאצבע שלי מִתכַּוֶונת מאוד, יותר מהאצבעות של הילדים האחרים. "בַּשבוע הראשון, אֲבִיחַי", היא חִייְכה אליו, "תֵשב ליד מִימִי. מִימִי היא המוּמְחִית של הכיתה בְּתַשבּצים." חִייַכנו זוֹ לָזוֹ, ושוב הִרגשתי שמְצִיפה אותי ההִתרַגשות המיוחדת הזאת, ההתרגשות שאני מרגישה כְּשֶמַאמינים בי, ההתרגשות שגוֹרֶמת לי להרגיש חשובה.

סִיפּוּרוֹ שֶל אֲבִיחַי - אֲבִיחַי מְסַפֵּר עַל הַיוֹם שֶבּוֹ הִצְטָרֵף לְכִיתָתָה שֶל מִימִי

הַשְנִיצֵל של אימא כל כך טעים! אני חושב שזה אחד השניצלים הטובים ביוֹתֵר שאכלתי. אימא צוחקת, היא אומרת שהיא לא הוֹסיפה שום דבר מיוחד, שזה בְּדִיוק אותו שניצל רגיל שאני אוכל תמיד בארוחת הצוהריים, וְלִפעמים אפילו מִתלוֹנֵן שהוא בִּכלל לא טעים וּמְבַקֵש משהו אחֵר בִּמקוֹמו. כַּנִראֶה הפַּעם הוא טעים כל כך מִפּנֵי שלא אכלתי הרבה מאוד זמן. בעצם מאתמול. בארוחת העֶרב לא הִתחַשֵק לי לֶאכול שום דבר. הייתי נִרגָש מִכּדֵי לֶאכול. אימא אמרה שאני מָתוּח ושזה לגמרי טִבעי, ולא הִכריחה אותי לִגמור אפילו אֶת החביתה והסלט. היא פשוט עזרה לי להתקלח והִציעה שאֲנַסֶה להֵירָדם.

מוּבָן שלא הִצלחתי להֵירָדם כּל הלילה. תִכנַנתי וְתִכננתי מה להגיד וּמה לִלבּוש, והיה לי קשֶה להחליט אִם כדאי שאימא תיכנס איתי לַכּיתה, או אולי זה יֵירָאֶה אִידְיוֹטי שֶילד בכיתה ד נכנס לַכּיתה החדשה שלו עִם אימא... גם אִם זה היום הראשון, גם אִם הוא ילד כמוני, כלומר ילד שֶיש לו שיתוק מוחי.

איור לסיפור

חשבתי שאני יכול פָּשוט לומר: "שלום, אני אֲבִיחַי, יש לי שיתוק מוחי." אחַר כך חשבתי שֶאֵין טעם לומר שֶיש לי שיתוק מוחי, כי אֶת זה רואים מִמֵילָא, ולכן אולי אני אגיד: "שלום, אני אֲבִיחַי. אל תִדאגו לי, אני אסתדר. אני כבר רגיל לזה", אבָל לא הייתי בטוח שילדים שלא מַכּירים אותי יצחקו, כי ילדים רגילים לא תמיד מְבינים אֶת הבדיחות שלי. אני מִתלוצץ כדי שלא אֲרַחֵם על עצמי וגם כדי שאחרים לא ירחמו עליי, כי אני שׂונא רחמים. אבָל לא שכחתי שהילדים בַּכּיתה הם בסך הכול ילדים רגילים, לכן אולי הכי נכון יהיה אִם אציג אֶת עצמי ואֶענה על השאלות שלהם. אסור לי להיות גַאַוְותָן. יש לי סיבות טובות להיות גֵאֶה בעצמי, אבָל יש הֶבדל גדול בין גַאוָוה לגַאַוְותָנוּת.

ניסיתי לא להתרגש. אמרתי לעצמי בְּשֶקט: אסור לי להתרגש. אסור לי להתרגש! אסור לי להתרגש! כשאני מתרגש המילים שלי נִשמעות נִרגָשוֹת, כלומר לא בְּרוּרוֹת, אף על פי שהמוח שלי חושב אותן בִּבְהִירוּת מוּשלֶמת. אסור לי להתרגש!

כַּנִראֶה בכל זאת נרדמתי. עובדה, אימא הֵעירה אותי בַּבּוקר, והפַּעם הִתעוררתי מיד. מִכְנְסֵי הגִ'ינְס החדשים שלי וגם חולצת בית הספר החדשה היו מונחים על הכיסא. בשעה שאימא עזרה לי קצת להתלבש שאלתי אותה מה יהיה אִם יָצוּצוֹ פתאום מדרגות בְּבֵית הספר, ועניתי בִּמקומה: "גם אִם יצוצו פתאום מדרגות אסור לי להֵיעָלֵב, אסור לי להיעלב, אסור לי להיעלב. המדרגות לא נמצאות שָם כדי 'לַעשׂות לי דווקא', הן רק שְאֵרְיוֹת של חוסר תשׂוּמֶת לב. אסור לי להתרגש ואסור לי להיעלב." אימא חייכה. הִרגשתי שגם היא מתרגשת מאוד, וְכַנִראֶה כדי להרגיע אֶת עצמה, היא ליטפה אֶת רֹאשי ואמרה: "יהיה בסדר, אֲבִיחַי, הכול יהיה בסדר עד כדי כך שיהיה לך ממש כֵּיף." לא הייתי בטוח בזה, ולא רציתי לֶאכול שום דבר בַּבּוקר. שתי כפות של דִגְנֵי בוקר הִספּיקו לי. ההִתרַגשוּת מילאה אֶת הבטן שלי כאילו אכלתי חמישה סנדוויצ'ים זה אחַר זה.

בַּכּניסה לְבית הספר היו שלוש מדרגות, אבָל הן לא היו גבוהות, שלוש מדרגות 'יְדִידוּתִיוֹת'. הִתגַבַּרתי עליהן בקלוּת, ואימא אמרה לי: "אתה רואֶה?" "רואֶה מה?" שאלתי. "לא חשוב. יהיה בסדר", היא אמרה.

אימא נָשׂאה אֶת התרמיל שלי. אף על פי שאסור היה לי להתרגש, התרגשתי. המסדרון נִראָה אין סופי. המון ילדים הִתרוצצו, כאילו כל מי שנולד יכול להתרוצץ. בַּסוף הִגענו לַכּיתה, ד3. הִסתכלתי בַּילדים שיָשבו מולי. הם היו עסוקים בָּעִניָינים שלהם אבָל הִשתַתקו פתאום. המורָה חַנָה חִייְכה אליי, וּמִבַּעד לַחיוך הַנעים שלה אמרה: "אני חַנָה, מְחַנֶכת הכיתה. ילדים, תכירו: זה אֲבִיחַי, תלמיד חדש בְּכִיתתנו", אחַר כך סקרה אֶת הכיתה בְּמבט ארוך, ואז כאילו עלָה על דעתה רעיון מצוין: "אֲבִיחַי, אתה תֵשב ליד מִימִי, נִדמֶה לי ששניכם מוּמְחים גדולים בתשבצים." חמודה מִימִי. בָּלָגָנִיסְטִית. שניצל טעים כל כך לא אכלתי בַּחיים שלי.

________________________

מתוך המגזין לילדים 'עיניים', גיליון 106 בנושא 'חדש'. להזמנת מינוי וגיליונות קודמים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו