בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

"שֶאֲנִי אֲבַקֵש סְלִיחָה?!"

מדוּעַ קָשֶה לְבַקֵש סְלִיחָה וּמַדוּעַ קָשֶה לִסְלוֹחַ

תגובות
איור לסיפור


כְּשֶהייתי בכיתה ד הלכתי עִם כל יַלדֵי הכיתה לִמְסיבּה אצל חברִי הטוב שְלוֹמִי. אני זוכר היטב דווקא את המסיבה הזאת, כי הרבֵּה חברים טובים רָבוּ ביניהם באותה מְסיבה, ולא סלחו זה לזה גם לאחר שנים ארוכות. חֶלקם עדיין 'ברוגז' עד היום.
בִּתְחילת המסיבה התיַישבנו כולנו בְּסלוֹן הבית של שלומי. שלומי הִתרגש מאוד וניסה להגיד משהו, אבל עָמִית, שהיה לֵיצן הכיתה שלנו, סיפר עוד אחת מהבדיחות המצחיקות שלו וכולנו הִתגלגלנו מצחוק. תְהִילָה אפילו הִזילה דמָעות מֵרוב צחוק. שלומי הֶאדים ומִלמֵל משהו לעצמו, אבל איש לא שמע אותו. פתאום הוא נֶעמד מול עמית וצעק: "ממש בדיחה מצחיקה! אתה סְתם מנסֶה להצחיק כי אתה לא יודע כלום! אתה סְתם ילד שלא יודע כלום!"

הִשתתקנו. לרגע אחד היה שֶקֶט כזה, שכָּל אחד היה יכול לשמוע את נשימותיו שֶלוֹ. עמית עיקם את פרצופו, ולרגע נראָה כאילו הוא עומד לפרוץ בִּבְכי. ואז הוא קם ויָצא החוצה. אביָתר, שהָיה 'מלך הכיתה', יָצא אחריו. אחרֵי כמה דקות הוא חזר ואמר: "לא נורא, תעזבו אותו. זה יעבור."

כולנו הרגשנו לא נוח, אבל בְּהמשך המסיבה שכחנו את מה שֶקָרה. דיברנו, צחקנו, אכלנו, ולא זכרנו את הריב בין שלומי לעמית. תהילה ניסתה ללַמד אותנו מִשׂחק חדש שלָמדה מבן הדוֹד שלה באנגליה. לא הִצלחנו להבין דָבר, כי עֲנָת, היַלדה שקיבלה תמיד אֶת הציונים הכי טובים בכיתה, קָטעה אותה כל הזמן ואמרה: "זה בִּכלל לא ככה. אַתְ צריכה להסביר אַחֶרת." תהילה איבּדה לְאִטָה את הסבלנות, עד שלבסוף התפרצה ואמרה לענת: "אַתְ סְתם חְננה שלא יודעת לשׂחק! רק בכיתה אַתְ כזאת חכָמה."
שוב השתתקנו. ענת אמרה: "ומי בִּכלל רוצֶה לשׂחק איתָך..." והלכה. הִרגשנו חַסרֵי אוֹנים ולא ידענו מה לעשׂות. שלומי עודד אותנו וביקש שנמשיך, כי זה יום ההולדת שֶלוֹ, וכך עשׂינו. כשיצאנו החוצה לשׂחק כדורגל, יונתן, שבדרך כְּלל ישב בצד ולא הצטרף אלינו למִשְׂחק, גילה פתאום התעניְינות וביקש מאֶבְיָתָר להצטרף. אביָתר לא ענה לוֹ, ויונתן הִמשיך להפציר בו שיְצרֵף אותו לקבוצה שֶלוֹ. לאֶביתר נמאס, הוא הסתובב ליונתן ואמר לו: "די כבר, אני לא רוצֶה לשׂחק איתְךָ! מי בִּכלל רוצֶה לשׂחק איתְךָ? בִּכלל אין לְךָ חברים, ואף אחד לא רוצֶה לשׂחק איתְךָ!" יונתן נעלב והלך, וכולנו חזרנו הביתה בהרגשה קשָה. ידענו שעמית, ענת ויונתן נפגעו ונעלבו.

לַמָחֳרת ניסיתי לשַכנֵע את עמית שיִסלח לשלומי. אבל עמית לא הִסכים. עמית נפגע משלומי משום ששלומי גילה לכולם נקודה רגישה שֶלוֹ, משהו שעמית ידע על עצמו אבָל הֶעֱדיף להסתיר מאחרים, משהו שעמית לא רצה להודות בקיומו אפילו בפנֵי עצמו. עכשיו, בגלל שלומי, כולם יודעים שעמית מנסֶה להצחיק משום שזאת הדרך שֶלוֹ לכסות על חוסר הכּישרון שֶלוֹ בִּתְחוּמים אחֵרים. עמית אמר שגם אם שלומי יבקש ממנו סליחה הוא לא יסלח לו, כי אי אֶפשר להשיב את הגלגל אחורנית: אי אֶפשר למחוק את מה שכולם שמעו ואת מה שכולם יודעים עליו.

גם יונתן לא הִסכים לסלוח לאביָתר. אביָתר אמר בקול רם ובאוזנֵי כול אֶת מה שיונתן יָדע, וגם אחרים ידעו אבָל אף פעם לא אמרו לוֹ: ליונתן לא היו הרבֵּה חברים, והוא התביֵיש בכך. הוא לא רצה שאחרים יֵדעו זאת, וגם לא רצה להודות בכך בפנֵי עצמו, כי זה הֶעציב אותו. הוא לא יָדע מדוע אין לו חברים, וחשב שאם לא יוֹדֶה בכך אולי המצב יִשתנֶה. לכן הוא שָמר את הדברים בסוד. כֵּיוָון שאביָתר חשׂף את הסוד הזה, יונתן נפגע ולא היה מוכן לסלוח לו בשום אופֶן.

איור לסיפור

כל בְּנות הכיתה הִמשיכו לדבֵּר במשך השנה על כך שגם ענת נעלבה מתהילה ולא הייתה מוכנה לסלוח לה. כאשר תהילה קראה לענת 'חְננה' היא חשׂפה את דעתה על ענת. העֶלבּוֹן היה צורֵב במיוחד משום שתהילה וענת היו חברוֹת טובות, ותהילה מעולם לא אמרה לענת שהיא לא יודעת לשׂחק או שהיא לא חכָמה. גם אם תהילה באמת חשבה כך, ענת ציפתה שחבֶרתה הטובה תאמר את זה קודם כול לה, ולא תביֵיש אותה בפני כולם. חוץ מזה, ענת דווקא חשבה שהיא ילדה חכָמה באופֶן כללי ולא רק בכיתה, וכָאַב לה לגלות שחבֶרתה הטובה חושבת אחֶרת.

תהילה ביקשה סליחה מענת, אבל ענת לא הִסכימה לסלוח לה. ענת הִרגישה שתהילה מבקשת סליחה רק מֵהַשָׂפָה וְלַחוּץ ולא מבטֵאת צַעַר אמיתי על שפגעה בה. היא הֶאמינה שתהילה מבקשת סליחה רק כדי להתחמק מעונש על הדברים הקשים שהֵטיחה בה, ולכן לא הייתה מוכנה לסלוח.
עמית הִמשיך להיות ליצן הכיתה שלנו, אבָל מאז המסיבה ועד היום הוא 'ברוגז' עם שלומי. באמצעות ה'ברוגז' הוא ניסה להסתיר שוב את המקום הפגוע שנֶחשׂף. אולי הוא חשב שהתרחקות משלומי, שראה את נקודת החולשה שלו, תאפשר לו להתעלם ממנה ולהימנע מלהרגיש חלש ופגיע.

איור לסיפור

גם יונתן לא רצה להרגיש שאין לו חברים, ולכן הִמשיך להיות 'ברוגז' עם אביָתר מאז המסיבה ההיא. הוא לא רצה לראות יותר את אביָתר, כדי שלא יצטרך להיות בקשר עם הכְּאֵב שבנַפשו, עם תחושת הבדידוּת ועם הידיעה שאין לו הרבֵּה חברים. אולי דֶרך ה'ברוגז' הוא רצה גם לנקום באביתר: כל ילדֵי הכיתה היו חברים של אביָתר, ובאמצעות ה'ברוגז' ניסה יונתן להגיד לו: זה לא קורֶה רק לי. גם אתה לא רצוי, ויש אנשים שלא רוצים להיות חברים שלךָ.

ואני, שתמיד הייתי המְפַשֵר במקרה של ריב, ניסיתי לשכנע את שלומי ואת אביתר לבקש סליחה, אבל שניהם לא הסכימו.
 "סליחה?!" אמר לי שלומי, "שאני אבקש סליחה?! למה? איזה דבר רַע עשׂיתי?" שלומי לא רצה לבקש סליחה מעמית משום שראה בבקשת סליחה הוֹדאה בכך שפָּגע בו, והוא לא רצה להודות שעשׂה זאת. כפי שלעמית היה קשֶה להודות ששלומי אמר לו דבר נכון, גם לשלומי היה קשֶה להודות בדבר שנכון לגביו: שיש בו גם צדדים פוגעים ומעליבים, שהוא העליב את עמית ופגע בו.

איור לסיפור

אביָתר היה מוכן להודות שטעה, אבל הוא לא היה מוכן לבקש סליחה משום שהִרגיש שבַּקָשַת הסליחה מעבירה את ההחלטה על 'עונשו' לידֵי יונתן: אם יונתן יסלח, מה טוב. אבל אם יונתן לא יסלח, אביָתר יישאר עם ההרגשה הרעה שהוא הודָה באשמתו לַשָוְוא.
לא תמיד קל לבקש סליחה, ולא תמיד קל לסלוח. כשאנחנו מרגישים שלא עשׂינו שום דבר רַע קשֶה לנו לבקש סליחה; כשאנחנו מרגישים שפגעו בָּנוּ, קשֶה לנו לסלוח. ניסיתי לפַיֵיס בין כולם כי חשבתי שהסליחה יכולה לחבֵּר ביניהם. חשבתי שאם שלומי ואביָתר יבקשו סליחה, הם למעשׂה יאמרו "עשׂיתי משהו שפגע בְּךָ", ובכך ישחררו החוצה את מה שהם מנסים להסתיר — שהם עשׂו דבר שפגע במישהו אחֵר. חשבתי שאם עמית ויונתן יסלחו, הם יוותרו על הפגיעה ועל הסֵבל שלהם, שבִּמְקום לשמור על הסֵבל ולהעצים אותו הם יַרפּו ממנו. האמנתי שאם הם יַחשׂפו לעינֵי העולם משהו שתמיד רצו להסתיר, זה יגרום להם להרגיש טוב יותר.

ובכל זאת, לפעמים מצליחים לסלוח גם אם נפגעים מאוד. כך קרה לענת ולתהילה. בתחילת כיתה ה בְּנות הכיתה הִצליחו לשכנע אותן לסלוח זוֹ לזוֹ. ענת הֵבינה שתהילה העריכה את חכְמתה בגלל הציונים הטובים שקיבלה, ותהילה הֵבינה שפגעה בענת. לְיָמים גילו שתיהן שֶענת חכָמָה בתחומים רבּים נוספים, והן חבֵרוֹת טובות עד עצם היום הזה.

מתוך המגזין לילדים 'עיניים', גיליון 99 בנושא 'סליחה'. להזמנת מינוי וגיליונות קודמים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו