בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

"מְלָכִים לֹא יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מָה שֶמִתְחַשֵק לָהֶם"

עַל הַסֵפֶר 'הַמֶלֶךְ מַתְיָא הָרִאשוֹן' מֵאֵת יָאנוּש קוֹרְצָ'אק

2תגובות

לוּ הייתם מתבַּקשים לצייר מלך, מה הייתם מציְירים? רבּים בוודאי היו מציירים אדם לבוש גְלימה, יושב על כֵּס מַלכוּת, כתר לרֹאשו וּביָדו שרביט מוּנף לְאוֹת פקודה: 'עשׂו כך! הָביאו! אני מְצַווה עליכם!' אחרים אולי היו מציירים פָּרָש רוכב על סוס לָבן בְּראש מצְעד, וּמסָביב קהל מֵריע: 'יְחי מַלְכֵּנו!'

אִם תקראו את הספר 'המלך מַתְיָא הראשון', תגלו תמונה אחרת לַחֲלוטין: ילד קטן יושב לבדו ליַד שולחן, לפניו מִתְגַבַּהַת עֲרֵימה עצומה של מכתבים שעוד עליו לקרוא, ועיניו הולכות ונֶעצָמות. "כל הילדים," חושב הילד, "יְשֵנים להם בְּשַלְווה, ורק אני ער על מִשְמרתי וּמוכרח לכתוב מכתבים בַּלַילה. כדי שלא תפרוץ מלחמה, כדי שתסתיים עבודת הבנייה, כדי שהילדים יוכלו לנסוע בקיץ לְקייטנה. כל ילד חושב רק על עיסוּקיו ועל צַעצוּעיו, ולי אין זמן אפילו ללמוד, מפני שאני חייב לדאוג לכל יַלְדֵי המדינה." (עמ' 170)

איור של מירה פרידמן

כיצד נעשָׂה מַתְיָא לְמלך? על כך מסופר כבר בַּפרק הראשון: המלך, אביו של מַתְיָא, היה חולה אנוּש, וּלאחַר מותו הוּמלך בְּנו בִּמקומו ונעשָׂה לְמלך צעיר עד כדי כך שאפילו לכתוב עדיין לא יָדע.

מַתְיָא הצעיר נָחוּש להיות מלך טוב לִבנֵי עַמו. לכן, כשהוא שומע בְּגינת המִשְׂחקים ילדה אומרת כי לוּ אָביהָ היה מלך הייתה דורשת ממנו "בובה עד התִקרה", הוא מחליט להעניק לַילדה בובה שכזאת, וּמבקש שֶיְיַצרו אותה בִּמיוחד לְמענָהּ בבית החרושת. הילדה שְׂמֵחה, וכולם מְדַבּרים על הבובה ועל המלך הטוב, אבל לא חולף זמן רב וּמַתְיָא לומד שֶאי אפשר להשׂביע את רְצון כל האזרחים באמצעות סיפוק גַחֲמוֹת פְּרטיות (גַחֲמה היא רצון פִּתאומי ולא הֶגיוני).

וזהו רק הדבר הראשון שמַתְיָא לומד בַּדֶרך הקשָה, היא דֶרך הלימוד הַמעמיק, הניסיון והכישלונות. כשהוא יוצא לְמלחמה (שלא כַּמקובל, שֶכֵּן מלכים לא נהגו להשתתף בִּקְרבות), הוא מֵבין את החשיבוּת שֶבְּלימוד גֵיאוגְרַפְיה, את החשיבות העצומה של ארגון חלוקת המזון והציוד, וּבִכלל, של תִכנון. הוא לומד גם את הדבר הֶחשוב מִכּול — את הפַּער שבֵּין ההכרזה 'איננו פוחדים' לבין הַהִתנסות בַּפַּחד וּבַמראות הקשים שֶבִּשְׂדות הקְרב. "כְּלל לא חשבתי," הוא מִתְוַודֶה בִּפני עצמו, "כמה אנשים יֵיהרגו." (עמ' 70)

וגם בְּעיתוֹת שלום, זאת מְגלה מַתְיָא, נדרש הַשַליט להתמודד עם אין־סְפור בְּעיות, בְּארצו וּמִחוצה לה. כשהוא מרגיש שהוא כּוֹרֵעַ תחת נֵטל השלטון, הוא פונה אל חבֵרו היחידי, פֶלֶק, לבקש עצה.

"שְמע, פֶלֶק, מה הייתָ עושׂה בִּמקומי?"

איור של מירה פרידמן

"אני בִּמְקום הוד מלכותו הייתי ממשיך לשׂחק בַּגן ולא הולך בכלל לַיְשיבות שלהם. אני הייתי עושׂה מה שֶמתחשק לי ושהם יעשׂו מה שהם רוצים." (עמ' 98). אך מַתְיָא מֵבין "שפֶלֶק הוא בכל זאת נער פשוט ואיננו מֵבין שֶחובת המלך לשלוט לְמעַן אושְרו של העם ולא רק לשׂחק בְּמחבואים ובתופשׂת." (עמ' 98)

כשהוא פוגש את אֶחד מִמַלכי המַמְלכות השְכנות, מלך עצוב הַמְנַגן בְּכינור, הוא לומד ממנו כי הדרך לִגרום אושר היא לתקן תיקונים בַּחוק, וכי מלך מֵיטיב הוא מלך מחוקֵק. מַתְיָא נעשֶׂה לְמלך מחוקֵק וּמְיַיסד בארצו שנֵי בָּתֵי נבחרים, אחד לִמבוגרים ואחד לִילדים. וּמה קורה כשהילדים מחליטים שהמבוגרים יֵלכו לבית הספר, ואִילו הם עצמם יֵצאו לעבודה? אשאיר לכם לגלות, ורק אֲצַיֵין שזהו פרק משַעשֵע ביותר.

מְשעשעים אף יותר הם הפרקים שבהם מסופר על ניסיונותיו המַרְשימים של מַתְיָא לִכרות בְּרית עם מלך אפריקני המכוּנֶה בַּספר 'מלך הכּוּשִים' או 'מלך ארץ אוכלֵי האדם'. מַתְיָא, שהוא מלך אמיץ בַּעל חזון וּמחשבה חופשית, מחליט לסכֵּן את עצמו ולצאת לְמסע אל ארץ אוכלי האדם. שם, לא זוֹ בִּלבד שהוא אינו נֶאכל, הוא זוכה לקבלת פָּנים חמה, שבְּשׂיאהּ המלך השחור מַציע לְאורחו את אות הכבוד הגדול ביותר הנהוג בארצו: שמַתְיָא יאכל אותו. את המלך! רגע מצחיק־מזעזע נוסף מִתרחש כְּשֶבְּביקור הגוֹמְלין של המִשְלחת מֵאֶרץ אוכלי האדם, כלומר כשהמִשְלחת באה לבקֵר בארצו של מַתְיָא, מִתבּרֵר שהמלך הֵביא עימו חבית וּבה "כּוּשים מוּמלָחים" שמִמֶנה הוא אוכל בַּסֵתר.

חשוב לציין: כיום לא מקובל להשתמש בַּמילה 'כּוּשי', והיא נחשבת מילת גְנַאי. גם מִקצת הדעות שמַבּיע המְסַפר על מִנהגי אנשי השבטים השחורים ועל מַרְאָם צורמות לְאוזן בת־זמנֵנו. הן נשמעות מעליבות, וּבְעיקר שַמְרניות מאוד. אלה דעות של אנשים שאינם רגילים למי שאינו נִראֶה ונוהג כְּמוהֶם. אבל אֵלו היו הדֵעות שרָוְוחו בַּימים שבהם נכתב הספר — בִּשנת 1923, לפני כמעט מאה שנה — ונֶגדָן יוצאים המלך מַתְיָא והסופר והמחנך יָאנוּש קוֹרְצָא'ק. אבל בְּאופן כללי, דְמויות בנֵי השבטים שבַּסיפור חיוביות מאוד. הנפלאה שבהן, דמות מעוררת הערצה ממש, היא הנסיכה השחורה קְלוּ־קְלוּ, המצטיֶינת בְּחוכמה, בְּתוּשִייָה, בְּאומץ, בַּאצילוּת נפש וּבְמָה לא. אֶת הגיבורה הזאת, מין בּילְבּי שְחורַת עור, קוֹרְצָא'ק רותֵם להצלת מַמְלכתו של מַתְיָא.

נִראֶה כי קוֹרְצָא'ק, באמצעות מַלכּו הצעיר והַנָאוֹר מַתְיָא, חותר לשַכנֵע את קוראיו כי עלֵינו, בני כל הָעמים, ללמוד אלה מֵאלה וּלשתף פעולה — ולִפני הכול, לא לאכול זה את זה.

ואומנם, מַתְיָא מצליח בכך. אך ההיסטוריה מלמדת אותנו כי הפְּראים המְתוּרְבָּתים, הגרמנים הנאצים, רוצחיו של יָאנוּש קוֹרְצָא'ק, לא לָמדו את אותו פרק חשוב בְּאהבת האדם וקבָּלת האדם בַּאשר הוא.

איור של מירה פרידמן

***

עַל הַסוֹפֵר וְהַמְחַנֵך יָאנוּש קוֹרְצָא'ק וְעַל הַזִיקָה בֵּין חַיָיו לַסֵפֶר 'הַמֶלֶךְ מַתְיָא הָרִאשוֹן'

יָאנוּש קוֹרְצָא'ק (1942-1878) הוא שֵם העֵט של הֶנְרִיק גוֹלְדְשְמִיט — רופא, סופר וּמחנך פּוֹלָני, בן לְמשפחה יהודית מִתְבּולֶלת. כמו המלך מַתְיָא, גם קוֹרְצָא'ק הִתְיַיתם מֵאביו בְּגיל צעיר ונשׂא בָּאחריוּת לפרנסת המשפחה. וּכמו מַתְיָא, אף הוא השתתף בְּמלחמות: הוא היה רופא קְרבי במלחֶמת פּוֹלִין־רוסיה וּבְמלחמת העולם הראשונה.
קוֹרְצָא'ק נודע כְּאיש חינוך מַהַפְּכני. הוא הֵקים בָּעיר וַרְשָה שְני בָּתֵי יתומים — אחד כללי ואחד יהודי. את בֵּית היתומים היהודי ניהל במשך כִּשלושים שנה כְּמוסד דֵמוֹקְרָטִי, וּבו בֵּית נבחרים של ילדים כמו בית הנבחרים שהֵקים מַתְיָא בַּספר. יַלדֵי בֵּית היתומים בְּניהולו של קוֹרְצָא'ק זכו לא רק לִמחנך דגול, אלא גם להיות ראשונֵי המאזינים לְסיפוריו, וּבהם 'קַאיְיטוּש הַמְכַשֵף', 'המלך מַתְיָא הראשון' וספר ההמשך שלו 'המלך מַתְיָא בְּאי בודד'.

מַעמדו הרם של קוֹרְצָא'ק בארצו אִפשֵר לו להימָלט מִגורל בנֵי עמו, אך הוא דחה את ההצעה להציל את חייו וּבחר ללכת עִם ילדי בית היתומים אל מוֹתם וּמוֹתו.

***

עַל מְתַרְגֵם הַסֵפֶר לְעִבְרִית, אוּרִי אוֹרְלֵב

אוּרִי אוֹרְלֵב, שתִרגֵם את הספר מִפּולָנית, הוא סופר חשוב בָּאָרץ וּּבָעולם. אוֹרְלֵב זכה בִּפְרָסי סִפרות רבּים, והוא הסופר הישְׂרְאלי היחידי שזכה בִּפְרס אַנְדֶרְסֶן שמַעניקה האגודה הבֵּין־לאומית לְסִפרות ילדים. כמו קוֹרְצָא'ק, גם אוֹרְלֵב נולד וגדַל בוַורְשָה (בִּשְנת 1931, בַּשֵם יוּרֵק אוֹרְלוֹבְסְקִי), והוא אף זכה לִפגוש את קוֹרְצָא'ק. הפגישה הוֹתירה בו חותָם עמוק, והוא מְסַפּר עליהָ בִּקצרה בַּהקדמה הַמְרגשת לַספר. אוֹרְלֵב ניצַל מִגורלם של קוֹרְצָא'ק וילדֵי בית היתומים: הוא ואחיו הִסתַתרו בַּגֵטוֹ, שָׂרְדו בְּמחנה הריכּוז בֶּרְגֶן בֶּלְזֶן, וּלְאחַר מִכּן עלו לָאָרץ וחיו בְּקיבוץ גִינֵיגָר שבְּעמק יִזְרְעֶאל. כיום הוא מִתגורֵר בִּירושלים.

_________________________

מתוך המגזין לילדים "עיניים", גיליון 207 בנושא "מלוכה". להזמנת מינוי וגיליונות קודמים - לחצו כאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו