בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

מֶלֶךְ הַכִּיתָה

לא קשֶה להָבין שֶאֶת העימות הבלתי רִשמי על המַלכוּת בַּכּיתה בין רוֹעִי לעוֹמֶר לא היה אפשר לִמנוע. וּמִתבּרֵר שלא היה חשוב עד כמה הֶעריצו היְלדים את רוֹעִי, בָּרגע שנִזדמֵן להם כוכב חדש, הם נָטשו אותו אחד־אחד והִצטָרפו לְמחנֵהו של המנצֵח. כולם חוץ ממני. אני נפלתי כמו תמיד לַצד של המַפסידָנים

2תגובות

מֵהרֶגע הרִאשון שבּו דרכָה כף רגלו של עוֹמֶר בַּכּיתה ידעתי שאֲני לא סובל אותו, שלא אֶסבּול אותו ושגם אילו הייתי מַכּיר אותו לפני כן לא הייתי סובל אותו. וַאני לא הייתי היְחידי. בַּחיים שלי לא נִתקלתי ביֶלד גַאַוְותָן, זַלזְלן, שְוִויצֶר, שַחצן, יָהיר, רַברְבן, יַחסן, מִתפּאֵר, מִתנַשֵׂא כמוהו. אֵלו הן רק כמה מֵהמילים שמצאתי בָּאֶגרון (מילון לְמילים נִרדפות) שבָּאִינטֶרנֶט לְתֵיאור טיפּוּס שאַפּו בשמַיִים וכל כולו מרוכּז בעצמו וּבכמה שהוא נעלֶה על כולם.

עד שעוֹמֶר הִצטרֵף לַכּיתה היִינו כיתה נורמָלית בהֶחלֵט. יש בה ילדים שמַכּירים עוד מִגן היְלדים, ואף על פי שבמֶשך השנים כמה מהם עָזבו וכמה בָּאו, היִינו חבורה דֵי מגובֶּשת, כלומר כיתה שבָּה היו כמה חבורות של מקוּבָּלים ושל דְחוּיִים. עד כיתה ד היינו מחולָקים בעיקר לפי בָּנים וּבָנות, אבל בְּכיתה ה הִתחילו הַסְדקים ועכשָיו, בְּכיתה ו, כבר יש אפילו כמה זוגות וגם הזוג המַלכוּתי, רוֹעִי ושִירָה.

עד שבא עוֹמֶר היה רוֹעִי מלך הכיתה הבִּלתי מעוּרעָר. אומנם הוא לא הִצטיֵין בַּלימודים, אבל היה אלוף השִכבה בְּאַתלֵטיקה, וּבִמיוחד הִצטיֵין בְּריצת שמונֶה מֵאות מטר ושָבַר את שׂיא בית הספר לְכיתות ו, שהֶחזיק מַעמָד יותר מֵעֶשׂרים שנה.

איור של נועה קלנר

רוֹעִי היה חבר שלי מֵהיום שבו הִתחלתי לִלמוד בַּכיתה. זה היה כשהיִיתי בְּכיתה ג אחרֵי שההורים שלי נִפרְדו. אימא שלי נסעה לְאמֵריקה לִבְנות לעצמה קַרְיֵירָה חדשה עִם הבַּעל הֶחָדש שֶלה, ואני נשאַרתי עִם אבא שלי. אבא עזב את מְקום העבודה המְרוחָק שלו ועָבר לעבוד במִשׂרָה נְחוּתה רק כדי שיוּכל לחַכּות לי בַּצוֹהריים ולָתת לי ארוחה חַמה. "אני לא רוצֶה שתִהיֶה ילד מַפתֵח כפי שאֲני היִיתי", הוא אמר. אומנם אני מעריך את הדְאָגה שלו, אבל, אִם לומר את האמת, לא היה רע אילו הייתי אוכל כל יום שָוַוארְמָה עם צִ'יפְּס ושותֶה מיץ ענָבים בִּמְקום לֶאכול את האוכל 'הבָּריא' שאבא היה מֵכין.

אני זוכר איך בַּיום הרִאשון עמדתי בַּכּיתה שְפַל רֹאש וּמהוּסָס, והמַבָּטים של היְלדים דקרו אותי כמו סיכּות; אני זוכר איך צעדתי בְּרגליים כּוֹשְלות לָשֶבת ליַד רוֹעִי. רוֹעִי היה נֶחמד אלַיי וּכבר בַּהפסקה הִזמין אותי להִצטרֵף למשְׂחק, וּמֵאז הייתי כָּרוּך אחרָיו והִתעלַמתי מִכל הלְשונות הרָעות שטָענו שאני שָפוּט שלו וּמֵאחורֵי גבִּי כִּינו אותי סַנְשוֹ פַּנְסָה, כִּשמו של נושֵׂא הכֵּלים של דוֹן קִישוֹט.

הכול היה טוב עד שהִצטרֵף אלֵינו עוֹמֶר בְּכיתה ו. כשהִציגה אותו המורָה לפנֵינו בַּפַּעם הרִאשונה הוא לא היה נָבוֹך או מבוּיָש. הוא עמד גֵאֶה וזָקוּף וסָקר אותנו בְּמבט של מפַקֵד שבּוחֵן את חיָילָיו הפשוטים מגוֹבַה של עשֶׂרת אלָפים קילומטר. הוא היה יְפֵה תוֹאַר ולא היה אפשר להִתעלֵם מִכָּך. אחַר כך הִתבּרֵר שהוא גם חכם וּמוּכשר ועד מהֵרה 'קָטף' את כֶּתר התלמיד המִצטיֵין בכל המִקצוֹעות. וחָשוּב לציֵין, הוא לא היה סְתם חְנוּן אלא גם כדוּרַגלָן ואַתלֵט מִצטיֵין. בְּקיצור, מין ילד בִּיוֹנִי שכזה שלא שוכח להַזכּיר לאחֵרים כמה הם נְחוּתים ממנוּ.

לא קשֶה להָבין שֶאֶת העימות הבלתי רִשמי על המַלכוּת בַּכּיתה בין רוֹעִי לעוֹמֶר לא היה אפשר לִמנוע. וּמִתבּרֵר שלא היה חשוב עד כמה הֶעריצו היְלדים את רוֹעִי, בָּרגע שנִזדמֵן להם כוכב חדש, הם נָטשו אותו אחד־אחד והִצטָרפו לְמחנֵהו של המנצֵח. כולם חוץ ממני. אני נפלתי כמו תמיד לַצד של המַפסידָנים. ראיתי איך רוֹעִי כָּבֶה מִיום לְיום לאחַר שעוד ועוד ילדים הִפנו לו עוֹרֶף. הצִיוּנים שלו הִתדַרדְרו (גם לפנֵי כן הם לא היו בַּשמַיִים). הוא נַעשָׂה עַצבָּני ותוֹקפָני, והשׂיא, או לְיֶתר דיוק השֵפֶל, היה כאשר שִירָה היָפָה נִפרְדה ממנוּ והייתה לחבֵרה של עוֹמֶר. בשביל רוֹעִי זאת היְיתה הפתָעה. הוא לא הִבחין בְּסימנֵי האַזהָרה. פתאום הייתה שִירָה עסוקה בכל פעם שהוא ניסה לִקבּוע איתה; בַּהפסָקות היא כבר לא יָשבה איתו על המַדרֵגות אלא הִצטָרפה לִשאַר הבָּנות שכִּרכְּרו מִסָביב לעוֹמֶר. ואז, לִמסיבּת הבַּת מִצוָוה של לִיהִי היא באה יָד ביָד עִם עוֹמֶר. רוֹעִי הִתפּוצֵץ מִבִּפְנים אבל ניסה להֵירָאות אָדיש, כאילו הדָבר לא נוגע לו, אבל אני ראיתי איך הוא ניגֵב מִדֵי פעם את עינָיו מִדמעות סורְרות.

וּכאִילו לא היה די בָּזה, למוחרת היום בְּטוּרְנִיר הכדוּרגל שִׂיחַקנו נגד כיתה ו3. רוֹעִי היה ה'סְקוֹרֵר' הגדול שלנו, המומחֶה ל'גולים', אבל הפעם כמעט כל מְסירה נִשלְחה לעבר עוֹמֶר. לַשָוְוא קרא רוֹעִי: "אֵלַיי! אליי!" כל הכדורים נִשלחו לְעוֹמֶר, ואכן הוא כָּבש שְלישִייָה והֶעלָה אותנו לַגמר נגד כיתה ז1. בִּזמן שכולנו רקדנו והִתחבַּקנו הלך רוֹעִי הצידה מצוּבְרָח וכועס. אילו לא היה עוֹמֶר איתנו בְּאותה קבוצה, אני בטוּח שרוֹעִי היה משַׂחק נֶגדו בְּשׂיא האַלימות.  

ואז נָחתה על רוֹעִי המַכָּה הקשָה מִכּול. אימו מֵתה במַפתיע מִדוֹם לֵב בִּשנתָהּ. פשוט כך. היא הלכה לִישון וּבַבוקר, כשֶאבא שלו ניסה להָעיר אותה, היא כבר לא הייתה.

אבא שלי הִרשָה לי באותו שבוע לִהיות עִם רוֹעִי בִּמְקום ללֶכֶת לְבית הסֵפר, ואני ישבתי בְּבֵיתו בְּמֶשך כל ימֵי ה'שִבְעָה'. בַּיום השלישי בָּאו ילדים מֵהכיתה. גם עוֹמֶר בא. לִזְכוּתו אפשר לומר שהוא היה רגיש מספִּיק שלא לָבוא עִם שִירָה. אחרֵי שעוֹמֶר הלך סיפרו היְלדים שעומדת להֵיערֵך אליפות בית הספר בְּריצת שמונֶה מֵאות ועוֹמֶר מִתכַּוֵון לִשבּור את השׂיא הבֵּית סִפרִי, וּבְמילים אחֵרות לקַחַת מֵרוֹעִי את התואַר האַחרון שהֶחזיק בו. רוֹעִי נָשך את שְׂפָתָיו ושָתק. אחרֵי שהֵם הלכו הוא אמר לי שזֶה יִקרֶה על גופתו המֵתה. היה מזַעזֵע קצת לִשמוע ביטוי כזה בִּזמן ה'שִבעָה'.

מִייד בְּתום ימֵי ה'שִבעָה' כָּפה רוֹעִי על עצמו מִשטַר אימונים מטוֹרָף. היינו הולכים יחד לְאִצטַדיוֹן האַתלֵטיקה. רוֹעִי היה רץ ואני הייתי מודֵד את הזמַן. בַּיום הרביעי הִבחין בָּנוּ מאַמֵן ריצה, רוּסי מבוּגר. הוא קרא לרוֹעִי ואמר לו שהוא מַגזים, ושהוא מושֵך את עצמו לִקְצֵה היְכולֶת שלו ושהדָבר עלול לִהיות מסוּכּן גם ליֶלד בְּגילו. "כבר היו מִקרים שיְלדים שהִתאמצו מֵעֵבֶר לִיכולתָם לָקוּ בְּדום לב וּמֵתו", הוא אמר. רוֹעִי הִקשיב בְּסבלָנות, הִנהֵן בְּרֹאשו, וּכשהמאַמֵן הרוסי הלך הוא אמר לי שלא אִכפַּת לו ושהוא חיָיב לנצֵח וִיהִי מָה.

איור של נועה קלנר

שמונָה תלמידים הִסתַדרו לִקרַאת מֵרוֹץ השמונֶה מֵאות היוּקרָתי. עוֹמֶר ורוֹעִי היו בַּמסלול הרביעי וּבַמסלול החמישי ששְמוּרים לָאַצָנים הטובים. בִּיצִיע העֵץ הקטן וצָמוד לַגדֵרות הִצטופְפו כל תלמידֵי שִכבת ו. לכולם היה בָּרור שעומד להִתרחֵש כאן רגע היסטורי. עוד לפנֵי שהִתחילה הריצה עודְדו כולם בְּקולֵי־קולות את עוֹמֶר. לא היה סָפֵק שהוא יִשבּור את השׂיא. כולם אמרתי? כולם חוץ מִשִירָה. היא עמדה דומֶמֶת כמו נְסיכה ששְנֵי אבּירים יוצאים לְדו־קְרָב כדי לִזכּות בּה, והיא אֵינה רוצָה לִשגוֹת ולִבְחור בָּ'אבּיר' הלא נכון.

המַזניק נתן את האות והחבורה פָּרצה בִּשְעָטה לְדרכּהּ. עד מהֵרה נוצר רֹאש חֵץ בָּרור. עוֹמֶר ורוֹעִי הִקדימו את כל השאָר. הקרָב היה צָמוד. בַּיְשוֹרֶת הרִאשונה הם היו כּתף לצד כּתף אך עִם ההִתקַדמות הֵחֵל להִיוָוצר פּער בּינֵיהם, פעם לטובת האֶחד וּפעם לטובת האחֵר. ואז, בַּיְשוֹרֶת האחרונה הֵחֵל עוֹמֶר להַגדיל את הפער והִתקרֵב בִּמְהירות לִקְצֵה המַסלול. השָעון האֵלֶקטְרוני הִתקדֵם במֵאִיות השְנִייָה וכל מי שהיה בָּקיא בַּזמנים הֵבין שהַשׂיא עומד להישָבר. מִמְקום מושָבי יָכולתי להַבחין בִּפניהם של הרצים. פניו של רוֹעִי היו אדומים מִמַאמץ, עיניו כמעט יָצאו מֵחורֵיהן, ואִילו על פניו של עוֹמֶר לא ניכּר כמעט המַאמץ. נותרו עוד כעֶשׂרים מטרים עד לַסִיוּם. רוֹעִי גִייֵס את כל כוחותיו לַ'סְפְִּרִינְט' של חיָיו. חמישה עָשָׂר מטרים והוא כבר מִתנשֵף בגַבּו של עוֹמֶר; עשָׂרה מטרים והוא בְּמֶרחק של חצי צעד. ואז, כִּשנֵי מטרים מִקַו הסִיוּם, ממש רגע לפנֵי שעמד להַשליך את חָזֵהו על סרט הסִיום, הִבִּיט עוֹמֶר לְאָחור בְּמבט של מנצֵח וּלפתע הִסתַבְּכו רגלָיו זו בָּזו והוא הִתמוטֵט ונפל. קריאות בֶּהָלה מְהוּלות בִּקריאות תַדהֵמה מילאו את חלל האִצְטַדְיוֹן. רוֹעִי לא עָצר. הוא הִפיל את עצמו על קַו הסִיוּם ועָצר את השעון הדיגיטָלי בְּשׂיא שִכבתי חדש.

מייד לאחַר מכֵּן הִקיפה חבורת ילדים את רוֹעִי. הם נָשְׂאו אותו על הכְּתֵפיים ורקדו מִסָביב לאלוף הֶחדש־ישָן. פתאום נִזכְּרו כולם שהוא היה תמיד מלך הכיתה ושָכחו שרַק רגע לפנֵי כן הם הֵריעו בטֵירוּף לעוֹמֶר. כולם אמרתי? כולם חוץ מִשִירָה. היא ניגשה לעוֹמֶר והוא קם אט־אט על רגליו. היא חיבקה אותו ולָחשה משהו בְּאוזנו. לא הֵבנתי מה קורֶה. הייתי בָּטוח שגם שִירָה תָרוּץ אל רוֹעִי. היא הרֵי חיכְּתה לִראות מי המנצֵח.

אבל רוֹעִי הֵבין.

"עשׂיתָ זאת! אתה האלוף!" אמרתי לו.

"לא. אני לא", אמר רוֹעִי בְּקול עיֵיף וּבלי לחיֵיך.  

"איך לא? ניצחתָ את עוֹמֶר! שָברתָ את השׂיא! הֶראֵיתָ לכולם שאתה מִספָּר אַחת!" הִתעקַשתי.

"לא, אני לא! הוא נתן לי. הוא הִפּיל את עצמו בכַוָונה. הוא לא רצה לבַיֵיש אותי.

עוֹמֶר הוא המנצֵח", אמר רוֹעִי. הוא הִתרחֵק ממני, ניגש לעוֹמֶר וּבלי לומר מילה לָחץ את ידו וחיבֵּק אותו. זה היה יכול לִהיות סוף טוב, אלא שמֵאז הם נִהיו החבֵרים הכי טובים על חֶשבּון החבֵרות שלי עִם רוֹעִי.

_____________________________

מתוך המגזין לילדים "עיניים", גיליון 207 בנושא "מלוכה". להזמנת מינוי וגיליונות קודמים - לחצו כאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו