בלוגים

רודן אופנה / הבלוג של ארז עמירן

הסתכלו עלינו, אנחנו מזוייפים!

אם זה לא מזויף, זה לא אמיתי - זו היא האמירה העכשווית ביותר של עולם הניתוחים הפלסטיים, האופנה, ואולי גם התחושה הפנימית. וכל המזייף יותר, הרי זה משובח

דלית זריהן, בוגרת סוגת העלית הוותיקה "היפה והחנון" ניתחה לא מזמן את החזה שלה. כשהרופא הטוב הבטיח לה שהרכש החדש נראה "ממש אמיתי", היא פרצה בבכי גדול. זה לא מה שהיא רצתה. מה הטעם לשלם בכל כך הרבה כסף ולסבול מכאבים, אם בסופו של דבר כולם חושבים שזה החזה הטבעי שלה? אם זה לא מזויף, כך מתברר, זה לא אמיתי.

בעידן הפוסט-אמת אנחנו לא מתנתחים כדי לשחזר את מה שהיינו, אלא כדי לשחזר את מה שרצינו להיות. ההבדל בין המטען אתו נולדנו לזה שרכשנו בכסף, מעולם לא היה מטושטש יותר, ובאותה נשימה גם נחשק יותר. בדיוק כמו עם החברים שלנו בפייסבוק - אנחנו נוטים לבלבל בין אלה שאכלו איתנו מאותו מסטינג לבין אלה שמשמשים לנו טפט קיר בצד שמאל של דף הפרופיל שלנו.  

פסל של שדיים. עבודה של האומן הסיני SHU YONG
רויטרס
להמשך הפוסט

אפור זה השחור החדש? רק אם את דוגמנית צעירה

טרנד השיער האפור מתקבל בתשואות כשהוא מתנוסס על ראשיהן של נערות רעננות, אבל מגונה כשהוא מככב אצל האמהות שלהן. מתברר שעדיין קשה לנו חברתית, להכיל את הסימנים הוויזואליים של תהליך ההזדקנות

המגזין "ווג" הכתיר את השיער האפור כאחד הטרנדים הבולטים של השנה הנסגרת, וגם הבטיח שהוא כאן לתמיד ("תמיד" במושגי וווג = חצי שנה לכל היותר). כמי שנושא על ראשו את כל הכסף הזה מגיל 16 בערך, מדובר בהכתרה משמחת, כמובן. אז אני שמח אבל גם סקפטי. הרשו לי להסביר –

האפור הזה עשה את דרכו לצמרת הטרנדים על גבן (ראשן) של דוגמניות בנות 20. בחורות צעירות שקנו את הצבע מהבקבוק, ולא מאמא-טבע. הן אפורות כי זה נראה להם מגניב ומיוחד, לא בגלל שההזדקנות וסימניה הפכו לפתע למשהו לחשוק בו. בעולם האמיתי , לפחות באופן בו הוא משתקף תקשורתית, ל-להיות זקנה, ובוודאי ל-להיראות זקנה, אין קונים.

אישה עם שיער לבן
להמשך הפוסט

לא רק בכנסת - בשבחי הדרס-קוד

כל עוד הגברים של הכנסת נראים כמו שמיכת פוך זוגית שנדחסה בכוח לציפית של כר, מיותר לעסוק בגובה המכפלת של העוזרות הפרלמנטריות. דרס-קוד עשוי להיטיב עם כולנו, כשהדגש הוא על טעם טוב

בואו נודה - המתחם הציבורי שלנו נראה ברובו כמו דברים שהחתול סחב מפח הזבל הציבורי. בתוך המתחם הזה, הסקטור הפוליטי הוא השאריות שבשקית המטפטפת. הגרוע שברע. נבחרינו  לא יודעים להתלבש, וגם לא להתאים את הבגדים שלהם – לא לגופם ולא לנסיבות. אז כן, אם כבר עלתה סוגיית הדרס-קוד, אני בעד. כבר הפסקנו לצפות מהם שיבריקו אינטלקטואלית, אז לפחות שלא יבעטו לנו בעיניים.

נכון, "כללי לבוש" הוא מושג מיובא שלא ממש מצליח להתאקלם בארצנו. חם פה ודביק, ומדינה בעלת תחושת רדיפה תמידית לא יכולה להרשות לעצמה לעסוק בענייני לבוש. אנחנו הרי עסוקים מדי בהפרחת השממה או בבלבול המטריד שנוצר כתוצאה מלבביותנו הידועה, יסודות החיזור, מחוזות השיימינג וכו'. בקוד החברתי שלנו, ההתעסקות ברוחב החפת או אורך הדש, מקוטלגת כשטויות-איומות, או רחמנא לצלן "הומואית". עדיף להטריד, להכחיש ולהתנצל.

חצאית מיני
dreamstime
להמשך הפוסט

מה רוצים מעצבי האופנה מבנות משפחת טראמפ?

המלחמה של עולם האופנה בלהקת הליווי של דונלד טראמפ קצת מזכירה קבוצת ווטסאפ מרושעת של בנות 12: "היי, שאף אחד לא ידבר עם איוונקה! תעבירו הלאה". דמוקרטים אמריקאים, זה הכי טוב שיש לכם?

במונחים אמריקאיים, אפשר לומר שהציבור באמריקה שאבל על בחירתו של טראמפ, "לא מתמודד היטב עם האובדן". מבחינתו מדובר בלא פחות מחורבן הבית (הלבן), צלם בהיכל, חזיר בקצביה השכונתית. זה לא חדש, אנחנו מכירים את הטרמינולוגיה מעצמנו - גנבו להם את המדינה מתחת לידיים ואולי, רק אולי, יחזירו להם אותה עוד ארבע שנים. בינתיים הם רוצים לבכות ולנקום. ומאחר שהתברר שהאיש הצהוב עשוי מחומרים טפלוניים, החליטו להכות בנשותיו. אולי לא יעיל, אבל קל.

זה התחיל עם הכרזת חרם פומבית על מלניה - האישה, האגדה, והבוטוקס (בחלקים שווים).

מלניה טראמפ בעצרת בחירות של בעלה בפנסילבניה, בתחילת החודש
Patrick Semansky/אי־פי
להמשך הפוסט

מלניה טראמפ והסיבה למפלתו של השמאל הישראלי

מלניה היא כנראה לא הסיבה לניצחון של דונלד, אבל אין ספק שהיא מנצחת בגזרת ה"לובשת את זה טוב יותר". לשמאל הישראלי שנוטה ללבוש אג'נדה וכפכפים, יש מה ללמוד

ה-אשתו-של הכי רותחת מכאן והלאה היא, ללא כל תחרות, מלניה טראמפ. דוגמנית לשעבר, שאוחזת בביוגרפיה שכוללת צילומי עירום, ומבטא מזרח אירופאי. לא בדיוק החומר ממנו עשויות נשות נשיאים. חיים קלים לא יעשו לה, זה בטוח. גם הבעל שכולם אוהבים לשנוא  (אבל מצביעים עבורו) לא ירפד לה בפוך את הבמה התקשורתית. אם יורשה לי להתנבא – מלניה טראמפ הולכת לחטוף. והרבה

אבל בינתיים, לפחות מבחינה אופנתית, היא מתנהלת ללא שגיאות. מנכסת לעצמה את הצבע הלבן ("הצבע של הפמיניסטיות") שבניגוד למה שסבתא שלי טוענת, עושה לה שירות מצוין, מלקטת את המעצבים הכי נכונים, ועושה שימוש מפואר בנתוניה הטבעיים ובאלה שפחות טבעיים (אומרים...)

מלניה טראמפ
CARLO ALLEGRI/רויטרס
להמשך הפוסט

שוב הדיסקו כאן (והוא מנצנץ עד עיוורון)

איך קרה שדווקא הדיסקו המושמץ זוכה להכי הרבה ציטוטים ומחוות בעולם האופנה?

הדיסקו, כסגנון מוזיקלי או כטעם אופנתי, לא נהנה מעולם מיותר מדי יחסי ציבור טובים. נחות, רדוד, פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, הדיסקו היה האורן חזן של הסטייל. זאת אומרת של האין-סטייל. מהסוג שמעלה בזיכרון הכרונולוגי בדי זבל ועיגולי זיעה בבתי השחי. אבל, בניגוד לאחיו הרציניים ועמוקי התוכן, לדיסקו היה מרכיב מנצח – הוא היה כיף.

לכן זה לא ממש מפתיע שדווקא הסגנון המושמץ הזה זוכה להכי הרבה ציטוטים ומחוות בעולם האופנה, ונולד מחדש יותר פעמים מישו הנוצרי. מכוער? אין להכחיש, אבל בעולם מלנכולי שעושה סימנים של קריסת מערכות, אנחנו מתנפלים בהתלהבות מיואשת על כל מה שהוא ALL ABOUT FUN.

הסרט שיגעון המוזיקה
להמשך הפוסט

שמתי לי פודרה

"הגבר החדש" שולף שחורים אצל הקוסמטיקאית ויודע להבדיל בין "סקיני" ל-"סלים". האם הוא בשל לליפסטיק ורימל?

ג'יימס צ'ארלס בן ה-17 הוא הפנים החדשות של  חברת  קאבר גירל. ג'יימס הוא מה שנהוג לכנות "אושיית רשת" שזה אומר שיש לו ברזומה "סרטון ויראלי" ביו-טיוב, שזה אומר, נו, טוב, זה לא אומר דבר. כך או כך הוא הפך ל"דמות שמכירים".

בצילומי הקמפיין של החברה הוא מופיע עם כל השבנג הנדרש – ריסים, צללית ואודם, וכמובן עם הגבות השמנות-מצוירות-מרובעות האלה שהפכו ל"מאסט אופנתי" על כל פקאצה בת 12. (ואם מישהו יתנדב להסביר לי על מה ולמה – אשמח).

איפור לגברים
להמשך הפוסט

לכל אחת, כמעט

במלחמות ההדרה של עולם האופנה, מסתבר, שמנופוביה מנצחת גילנות. את רשאית להחצין קמטים אם את רזה, ממש רזה

H&M פונים לכל אחת. כך הם אומרים.

ואכן, בקמפיין החדש מצולמות נשים במגוון גילאים, צבעים ושלל תחומי עיסוק. פמיניזם להמונים מעורבב עם הרחבת מנעד ייצוגי היופי – הכי מתקדם שיש בשוק. נכון, כל הנשים המגוונות האלה מסתדרות על קו התפר שבין "רזה" ל"נורא רזה", אבל, ברור, גם לליברליות האופנתית של המותג יש גבול. שמנות ממוקמות מעברו השני.

קמפיין H&M
הנס מוריץ
להמשך הפוסט

מיתון בצבע ורוד בזוקה

כדי לא להרגיש מסכנים-נורא, אנחנו מפצים בקניות קטנות ומבוקרות. גרביים במקום שמלה של גוצ'י. ליפסטיק במקום עגילי פנינה. לפעמים זה עובד

עניין ידוע הוא שאנחנו, הדוגמיות הכה-חינניות של החיה האנושית, מתנהלים בעולם באנרגיה של "פיצוי" – שתו לנו, אכלו לנו, אז עכשיו תפצו.

אנחנו מובלים על ידי תחושת "מגיע לי", כי מגיע, ברור, אין ויכוח.,רק שלפעמים היקום מסרב לשתף פעולה עם הציווי הזה. "מגיע לי" עולה כסף. וכרגע אין.

חמישה אודמים בגוונים שונים
בלומברג
להמשך הפוסט

בר רפאלי עושה אקזיט

התקף הבר-ברת הנוכחי לא מערב את המשטרה, או את הצבא, או את קומנדו מס הכנסה (עדיין), אבל הוא כן נגוע בספורט החביב עלינו - "חיטוט בכיסים של אנשים שהם לא אנחנו

'קסטרו' רכשו את רשת אופנת הבייסיק הודי'ס (וקרולינה לימקה, וטופ-טן). עסקה מאוד לא אופיינית לשוק האופנה הישראלי הנשחק ומצטמצם בעקביות, אבל קשה לוותר, מסתבר, על ההזדמנות להכניס ל'פוקס' ועל הדרך לקבל גם את בר רפאלי. הפרזנטורית (וגם אוחזת במניות) של המותג.

בעוד 'פוקס' מתגברת את שורותיה במותגי חו"ל ברמת אטרקטיביות משתנה, 'קסטרו' עושה את הקניות שלה בבית. מגמה מבורכת לטעמי, כי העם באמת לא נזקק לרשת נוספת של טרנינגים. גם ככה, כל ה-פוטר הזה הוא יותר ממה שבלוטות ההקאה שלנו יכולות להתמודד אתו.

בר רפאלי מחזיקה גיליון של הספורט אילוסטרייטד עם השער שלהעל רקע מטוס שעליו מפורסמת תמונתה בבגד ים
להמשך הפוסט

אל תגעו לנו במלאכיות

פוטושופ זה השטן, אבל אנחנו לא רוצים לדעת. השאירו לנו את המלאכיות כמו שאנחנו אוהבים לחלום אותן, מושלמות

המלאכיות של ויקטוריה סיקרט הן החומר שממנו עשויים החלומות שלנו. הן הליגה הלאומית שבה אנחנו, האנשים הרגילים, לא מורשים לשחק. הן המסיבה שאליה אנחנו לא מוזמנים. הן הגביע הקדוש שלא נקבל. בקיצור – הן סך כל הפעמים שבהן נתנו בנו מבט מבטל ואמרו, "זה לא בשבילך".

עכשיו מסתבר שלשמים דווקא יש גבול, ושגם מלאכיות הן בנות תמותה. כאלה שמסתכלות בראי וחושבות שהן לא נראות מספיק טוב, כי הן השמינו, כי הן רזו, כי היה להן יום-שיער-רע, כי הברכיים שלהן בולטות... וזה קצת מנחם וקצת מאכזב בעת ובעונה אחת. כמו לפגוש את אלוהים ולגלות שהוא סובל מאקנה.

ויקטוריה סיקרט
להמשך הפוסט

צייר לי כבשה (אופנתית)

סטודנטים בשנקר נרתמו להשבת כבודה האבוד של מלאכת היד ואיירו קטלוגים ברוחם של בתי אופנה נבחרים

קצת מרגיז הנתק הזה שנולד בין המעצב לאמצעי הייצור שלו. גם הדרישה "למחשב" את דרכי התקשורת כדי למנוע אי הבנות בין החזון להגשמתו מתסכלת.

בדרך-אל-הבגד, נדמה שהכל הפך להיות מפושט, מרוחק ומפוקסל.

דנה פדידה לדלפוזו
להמשך הפוסט

סטייל במבטא בריטי

עם פטיש נעליים לא מוסתר וחיבה למחשופים נדיבים ואביזרים מנומרים, ראשת הממשלה הבריטית מחזירה לאופנת הממלכה את כבודה האבוד

נוהגים להתלכלך על האנגליות שהן נטולות שיק ויש להן שיניים של סוס. בכלל, בכל השוואה בין השושנים האנגליות לגלדיולות הצרפתיות, הן תמיד יוצאות מופסדות. אין להן סטייל, אומרים. תראו, אפילו המלכה שלהן שמה עוגה על הראש וקוראת לה כובע.

זה כמובן לגמרי לא נכון (חוץ משיני הסוס, והמלכה). הרחוב הלונדוני נותן פייט מרשים לכל הפריזאיות שמתחזקות מידות שוות של ספריי לשיער, עקבים דקיקים וכניעה לאנורקסיה. אבל, חייבים להודות שמאז ימיה של נסיכת הסטייל, ליידי דיאנה, אנגליה לא השכילה לייצא אייקוני אופנה ראויים (לא, ויקטוריה בקהאם היא ממש לא דוגמה טובה).

תרזה מיי
להמשך הפוסט

פחד גוף: מה יש לכם מבגדים אובר-סייז?

מה שהתחיל בקריאה מרעננת לחזור אל מושג ה"נעים ונוח" הפך למפלצת שטורפת את מיטב גופנו. ממה אנחנו מפחדים?

טרנד האובר-סייז לא עושה סימנים של ללכת. להפך. לפעמים נדמה לי שמדובר בגרסה הטקסטילית של ביבי. פעם אחת פתחנו את הדלת ומאז הוא כאן לעד ולנצח.

אם נמשיך לרגע באותה אנלוגיה (מאולצת משהו, אני יודע) גם האובר-סייז-יות שהשתלטה על חיינו האופנתיים היא תולדה של פחד. פחד גוף.

אלינה ינובר לשנקר
להמשך הפוסט

פורנוגרפיה היא עניין של תאורה (ותקציב)

ושוב השמרנות האמריקאית עושה למעצבים את העבודה. קלווין קליין יוצר קמפיין קיץ סופר-פרובוקטיבי וסומך על "הציבור שעומד להצביע דונלד טראמפ" שיבנה בשבילו את הבאזזזז הנדרש

תמונות ראשונות מקמפיין הקיץ של קלווין קליין מסמנות וי על כל מה שצריך – ידיים בתחתונים, ישבן מרוכסן, שדיים בטעם אשכוליות וצילום מתחת לשמלה שנראה כמו הומאז' לנתן אשל. במלים אחרות, הטרדה מינית – הגרסה האופנתית.

תקראו לזה "השקפה חתרנית" , תקראו לזה "פרובוקציה בשקל" (זאת אומרת, בדולר). כך או כך, זה מייצר רעש. כך או כך, זה מוכר.

קלווין קליין קולקציה חדשה
להמשך הפוסט

השרה, השמלה ותעשיית האופנה

יש שיאמרו, "אם היה מדובר בשר ולא בשרה, איש לא היה מתעסק בלבושו". אני מניח שזה נכון, אבל אני דווקא שמח מאוד שאנחנו מתעסקים בשמלה של מירי רגב. לא מספיק

עכשיו, אחרי שגמרנו לעסוק בנראות המשתדרגת־או־לא של אשת ראש הממשלה ובמסע שלה "בדרך להיות התאומה האבודה של סנדרה רינגלר", יש לנו פנאי (פלוס) להכתיר אייקון אופנה פוליטי חדש.

מסתבר שהצילום של השרה מירי רגב מפסטיבל קאן, כמו גם השער הזוהר שהיא קיבלה ב"פנאי פלוס", הפכו אותה לשרת האופנה הראשונה בישראל. אייקון אופנה עם אג'נדה ותקציב. כזה עוד לא היה לנו.

מירי רגב
רונן אקרמן
להמשך הפוסט

המהפכה הלבנה

האומנם מהפכה? הייצוגים האופנתיים של הנשים-עם-השיער הלבן לא מייצגים את בנות הגיל שלהן יותר משעושה זאת דוגמנית זעירונת בת 16

הסתכלו רגע סביבכם – השיער הלבן הזה, שאנחנו משתדלים להעלים ולהכחיש מהרגע שבו הוא מתחיל לנבוט על ראשינו, הפך להיות מאסט אופנתי. לבן שהוא השחור החדש, אם להשתמש בקלישאה החבוטה. כולם מלבינים – חטאים, כביסה ושיער.

העולם שלנו, אתם יודעים, מתקשה לסלוח לאנשים שמזדקנים. וזה מוזר, כי הוא סולח לכל השאר, כמעט. לאכלנים כפייתיים, למקיאים סדרתיים, אפילו לאנשים שנועלים מוקסינים בלי גרביים בקיץ. אבל זקנים – אלה נתפסים בתרבות הנוכחית כמשהו שראוי להעלים מהנוף המתוקשר, להרחיק ככל האפשר, נגיד לגלות על קרחון באלסקה.

ג'קי אושנסי
להמשך הפוסט

מעתה אמור: בר רפאלי, מעצבת אופנה

באופן אישי קצת נמאס לי שכל אחד שאחז לרגע בזוג מספריים, או לחלופין השתרע בחזייה ובטן שטוחה על שער של מגזין, מרגיש בשל להציג קולקציית אופנה בעיצובו

מסתבר שההריון המדובר טען את בר רפאלי באנרגיות יצירתיות וכבמטה קסם היא הפכה להיות מעצבת בגדי ים של הודיס. בר רפאלי היא מולטי-טאלנט עם קבלות (נו טוב, אולי "עם קבלות" אינו  הביטוי המתאים בהקשר שלה...) ועכשיו גם מעצבת בגדי ים. קטן עליה, בלי קשר להריון.

אז שימותו הקנאים שמעזים לטעון שאחד מבגדי הים שהיא עיצבה דומה באופן מחשיד לאחד אחר שנמכר ב-ebay.

בר רפאלי בפרסומת ל"הודיס"
פייסבוק
להמשך הפוסט

מחוברים – שמישהו ילביש אותם

אז – שאריות הצמר מפלורנטין, הגרושה-הסדרתית-עאלק, אשתו-של, אשתה של, ואפילו הרוקיסט שהתבגר בחן ...משהו שם לא עובד. הגיע הזמן להיפרד, זה לא אני, זה אתם

עוד עונה של מחוברים (פלוס) נמצאת כבר איתנו (=בעלי ממירי 'הוט')  כולם שם מחוברים ויפים ורהוטים ונרקיסיסטים כמתבקש. ודי משעממים.

מסביב אומרים לי, חכה, זה תהליך, תן להם זמן. אבל - או שאתה נדלק או שלא. כמו בחיים האמיתיים, אם עד לדייט השלישי אפילו לא התנשקתם, כנראה שזה לא זה.

משתתפי מחוברים פלוס עונה חדשה
אוהד רומנו
להמשך הפוסט

קרין גורן, למה לא לבשת רזון?

קרין גורן העזה להיות שמנה בפריים-טיים. עכשיו נראה לה מה זה...

צקצקת הרשת מצאה לה מטרה חדשה – קרין גורן, השופטת בפורמט-המועתק-החדש מבית היוצר של 'קשת' "בייק אוף ישראל", שהעזה להופיע בפריים טיים גם שמנה (אבוי) וגם לבושה במה שהוא לא המדים הרשמיים של השמנות, קרי – טוניקה וטייץ (אבוי2) ועל חטא כפול ומכופל זה היא זוכה לשיימינג מהסוג השמור לאנסים סדרתיים או ליולדות אשכנזיות שדורשות הפרדה בבתי חולים.

למה – כי אסור. זאת אומרת מותר לך לזהם את הפריים-טיים שלנו בשומן רק אם את משתתפת בסדרה על תקן החברה הנלעגת של הגיבורה הכוסית, או בתחקיר על הסכנות האפשריות בניתוח לקיצור קיבה. או אם את גבר. בכל מקרה אחר, תתחבאי, אנחנו לא מעוניינים, תרמנו במשרד, וסגרי בבקשה את הדלת מאחורי גבך העבה.

קרין גורן
פיני סולוק
להמשך הפוסט

הצ'ינצ'ילות נובחות והשיירה עוברת

להיות סקסיים וזוהרים על חשבון חיות קטנות מתות, זה לא באמת סקסי. אבל להיות אלים נגד אלימות, גם לא

הרשת גועשת לאחרונה, בעקבות טור ב"הארץ" המתייחס לקורס עיצוב פרוות במכללת שנקר. מכאן והלאה כולם עסוקים בלאחל לסטודנטים ולמרצים  גם יחד להתפשט מעורם שלהם, ושולחים אותם למחנות חינוך מחדש  או לפחות להתבייש בפינה, ולמות.

מאחר שיש לי נגיעה למוסד, וגם עורי יקר לי, אני רק רוצה לציין שהקורס המדובר אינו חובה אקדמית אלא קורס בחירה, וכל סטודנט רשאי להתייעץ עם מצפונו ולהחליט בהתאם.

קולקציית הפרוות של דניאל כוכבי משנקר
לאה פרץ
להמשך הפוסט

יפה להפליא ורע לתפארת

עולם האופנה נמצא בעיצומו של קראש על היפים-והרעים. מג'יימס דין ועד שי חי – למה אנחנו אוהבים לאהוב את מי שעושה לנו רע (אבל מצטלם טוב)?

בואו נודה – אנחנו אוהבים לאהוב את מי שלא ראוי לאהבתנו. זו הכמעט-אקסיומה שעליה אנחנו מבססים את הטרגדיות הרומנטיות של החיים שאנחנו ממציאים לנו תוך כדי תנועה. הגיבור של התסביך שלנו צריך להיות יפה, וצריך להיות רע בשבילנו (נגיד, הגרסה האנושית של פחמימות ורודות). הצירוף של השניים מבטיח סבל של אושר צרוף. כמה אנחנו אוהבים.

לאנשים יפים אנחנו נוטים לייחס תכונות נאצלות נוספות ש, מבחינתנו, באות עם הטריטוריה. אם מלבד שרירים ועיניים כחולות, למשל, הם גם מה שאנחנו מגדירים "ילדים רעים", אז זהו, מדובר באישור לקחת לנו את הלב ולהשתמש בו כמחצלת בכניסה לבית.

ג'רמי מיקס
להמשך הפוסט

אופנה, זה לא

קסטרו וגולף היקרים – "סתם בגדים" יש לי בארון בבית. בתצוגת אופנה, עם דוגמנים שממילא לא נראים כמוני, תנו לי בבקשה משהו שירחיב לי את הלב

הקיץ הקרוב בבתי האופנה על רחבי הגלובוס נותן ייצוג מרשים למהפכה-של-הביוקר. שמלות שנראות כמו שנדליירים על רגליים וג'קטים מצופים יהלומים. הצגת תכלית שמעלה מן האוב את הבארוק והרוקוקו, תקופות היסטוריות שמסמנות עושר ללא קץ. אפשר לשאול את השאלה המעצבנת "מי לעזאזל ילבש את זה?" ואפשר לצפות בהשתאות ולהרגיש איך הלב קצת מתרחב.

אצלנו במולדת, לעומת זאת – שממה. דלות החומר חוזרת לביקור ושתי השחקניות החזקות במגרש המקומי, קסטרו וגולף, מעלות על הבמה "סתם בגדים" ב"סתם תצוגות". לראות ולבכות. איבדנו כל קשר למה שקורה ביקום המקביל בחו"ל, אפילו על מראית עין ויתרנו. העולב שולט.

תצוגת אופנה גולף
קוקו
להמשך הפוסט

איחוד ארונות

קבלו את ה'בקרוב' האופנתי – קולקטיבים במקום מעצבי-על, ארונות משותפים, ומותה בטרם עת של שמלת האוסקר

Hood By Air הוא מותג ניו-יורקי צעיר (יחסית) ולוהט, שכמו מותגים אחרים עשה את המעבר מאופנת גברים לאופנת נשים. אלא שהוא לא משנה את הבגדים שהוא מציע, רק מכפיל את קהל היעד.

את קולקציית הקיץ האחרונה הציג המותג  על דוגמנים ודוגמניות במספר שווה. התשובה לשאלה "מה מיועד למי" היא בפשטות – "למי לעזאזל אכפת" או כמו שהגדיר זאת שיין אוליבר המעצב הראשי של המותג - "הכל נשאר במשפחה".

דוגמנית מימין ודוגמן משמאל מדגימים את אופנה HOOD BY AIR
להמשך הפוסט

הנה מידות גדולות עומדות בשער

השער של הדומנית אשלי גראהם בספורטס-אילוסטרייטד הוא ניצחון לכל מי שחושב שעולם האופנה לא יכול לעלות מידה או שתיים בלי שקרל לגרפלד יעבור אירוע מוחי

זו אשלי גרהאם, דוגמנית הפלאס-סייז המופיעה על שער מגזין הספורט-אילוסטרייטד בגיליון בגדי הים. פעם בשנה הופך המגזין המכובד מסתם-ירחון-ספורט לבנק האוננות הרשמי של הגברים האמריקאים. מיליון עותקים בממוצע מוכר הגיליון שמוקדש לבגדי ים ונחשב לגביע הקדוש של כל דוגמנית (כולל ה-בר הפרטית שלנו). כמו כן, אומרות השמועות, הוא גם משמש כאתר הג'יי-דייט הפרטי של לאונרדו די קפריו.

באופן מסורתי מופיע בשער הנכסף מיטב החלום האמריקאי כפי שהוא נפרט למשתניו הפיזיים – בקצת-יותר-מילים – דוגמנית בלונדינית, רזה מאוד, עם חזה גדול.

אשלי גראהם
להמשך הפוסט

איילת זורר ומלחמתה ברודני הגיל

רשת 'גולברי' מחליפה פרזנטורית בגלל "שינוי לרעה במראה החיצוני". שזה אומר - הזדקנה, או השמינה, או גם-וגם. כשר אבל מכוער.

רשת האופנה 'גולברי' החליטה להחליף פרזנטורית. אסתי גינזבורג (25) תתפוס את מקומה של איילת זורר (46), וזאת בעקבות "שינוי לרעה במראה החיצוני". שבאופנתית מדוברת זו המקבילה ל-"הזדקנה" או "השמינה" או, החטא הכפול של גם-וגם. איילת תובעת, גולברי מתגוננת, והרשת גועשת.

אז אכן מדובר בהלם תקדימי – הסתמכות על מראה חיצוני באיוש דוגמניות – הנה הלסת שלי נשמטה אל הארץ – הייתכן? שהרי למקצוע הזה אין כל זיקה למראה חיצוני. את הדוגמניות שלנו אנחנו בוחרים על בסיס ציוני הפסיכומטרי משוקללים עם פעילות בארגונים התנדבותיים. הרי.

דודי חסון / גולברי
להמשך הפוסט

שמלות שמנות ומכנסיים שקרנים

מה שאנחנו מכנים אקסיומות אופנה, הם תירוצים להמשיך להתמכר לפחמימות ריקות טבולות בשומן טראנס, וזה בסדר גמור, כי כפעולת מנע אנחנו יכולים ללבוש 'שחור מרזה'

בגדים הם שקרנים ידועים, אבל הכי שקרנים – אנחנו עצמנו. שעושים שימוש באופנה כדי לגדל לנו ערוגות של הונאה עצמית. למה אני מתכוון? ובכן, יש כל מיני "אקסיומות" אופנה שקיימות מאז-ומתמיד וקיבלו אשרור-מחדש על ידי אפיפיורים-של-אופנה. למשל סנדרה רינגלר, למשל דורין אטיאס. רוב האקסיומות האלה הן תירוצים להמשיך להתמכר לפחמימות ריקות טבולות בשומן טראנס, וזה בסדר גמור, כי כפעולת מנע אנחנו יכולים ללבוש "שחור מרזה". איזה יופי – כמה פשוט.

חוץ מ"שחור מרזה", יש לנו גם את "פסים מאריכים". ביחד הם מאפשרים לנו לשכשך בתוך צנצנת נוטלה על בסיס יומי. מסתבר.

1
להמשך הפוסט

בלי לצאת מהמיטה

אחרי שנאלצנו, בשם העדכניות המגניבה שלנו, להידחס לסקיני ולהתחמש בסטילטו, סוף סוף נמצא לנו טרנד שבנוי בצלמנו ודמותנו. פיג'מות. הידד

בואו נודה באמת הבלתי זוהרת - בכל יום נתון, אנחנו הרבה יותר פיג'מות משמלות ערב.

אנחנו אפילו לא שומרים אותן לאינטימיות שבינינו לבין המיטה, אנחנו חורשים על הפיג'מה שלנו כאילו הייתה סוס עבודה בימי העלייה הראשונה – מזריחת החמה ועד שימות היום. בבית, למכולת, בעבודה, אפילו בשביל סרט בסינמטק אנחנו מסרבים לעלות על אאוט-פיט אלגנטי יותר. למה מה?!

ללבוש את מצעי המיטה - אלכסנדר מקווין
להמשך הפוסט

אין פרטנר

כשמי שאמור לתמוך ולעזור 'לא סופר אותך' קצת קשה לגדל עצמאות בוגרת, לעמוד על זכויותיך, להרגיש ראוי, לצעוק. אז, מעצבי אופנה ישראלים, נראה לי שהגיע הזמן

"אין פרטנר" - המנטרה המוכרת מבית היוצר הביבאי מרחיבה את תחומה. ביבי לא לבד ב-לבד. גם למעצבים הישראליים, מסתבר, אין פרטנר.

יחידת מעצבי האופנה הישראליים באיגוד הטקסטיל (יש דבר כזה) נסגרה. בת שנתיים הייתה במותה. הודעה לא נמסרה למשפחות, לא יושבים שבעה והציבור מתבקש להימנע מביקורי ניחומים.

1
אבי כהן
להמשך הפוסט

מתלבשנים- המדריך המצולם

מדגם לא-לגמרי מייצג של סטודנטים לאופנה ב'שנקר' שצילמתי באקראי בהפסקה. ככה מתלבשים היום מי שילבישו אותנו מחר

לאופנה, בשנים האחרונות, יש מסלול ידוע – נולדת ברחוב, עוברת "אימוץ משדרג" אצל מעצבי העל, עולה על עקבים ופאייטים ושערי ירחונים, ומשם מועתקת על ידי רשתות האופנה וחוזרת אל הרחוב.

בסיבוב הזה היא, האופנה, מאבדת את המקוריות, הנועזות, והכנות איתם הגיעה לעולם. כך שזה לא לגמרי מפתיע שהדברים המעניינים באמת לא קורים על המסלול, אלא ב"בחוץ" – במועדונים, בשווקים, או במסדרונות בתי הספר לעיצוב.

1
להמשך הפוסט

דבר אלי בבגדים

פעם, לצרכי אינטראקציה חברתית, היית צריך לפתוח את הפה ולדבר על עצמך. היום מספיק שתיכנס לחדר ותיתן ל'איך-שאתה-נראה' לדבר

כל בוקר, מול הארון, אנחנו מחליטים מי נהיה היום.

הבחירות האופנתיות שלנו מתקשרות אותנו לעולם באופן כל כך יעיל, שאני לא מצליח להבין למה לא לשלוח את הבגדים במקומי להתמודד עם העולם, ולחזור לישון.

1
להמשך הפוסט

ללבוש את שמלת הפרופורציות

אם עד לא מזמן טעיתי לחשוב שהקורבנות של תעשיית האופנה הם אלפי הילדים הסינים שמועסקים בתנאי עבדות בסווט-שופס. אז לא. המסכנים האמיתיים הם מעצבי העל. מסתבר.

ראף סימונס עזב את משרת המעצב הראשי בבית דיור, וקצת אחריו עשה את אותו דבר אלבר אלבז (שלנו!) בבית לאנוון. לא עמדו בלחץ. מסתבר.

במקביל לעזיבה המתוקשרת נחשפנו, שוב, למסכת הצרות והייסורים של מעצבי העל – הצורך להציג ארבע קולקציות בשנה, המכבש הכלכלי, התחרות, התאגידים הדורסניים, העייפות, התשישות, מות החזון וגסיסת היצירתיות... לקרוא ולבכות.

1
להמשך הפוסט

ככלות הכל והתמונה

בשולי שבוע האופנה הישראלי שחלף. הרהור מדכדך על מה שקורה אחרי שמטאטאים את אחרון הפאייטים ממסלול התצוגה

 

היה ונגמר שבוע האופנה הישראלי. וכן, היה יפה ונוצץ ומפוצץ בכישרונות מקומיים שראויים לכל הכבוד שאנחנו יכולים לקושש ממחסני הציניות המובנת שלנו מול "בועת עולם האופנה".

תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

נפלו על הראש

כשמעצבי העל, אותם בעלי חזון אליהם אנחנו נושאים עיניים מעריצות (ומעתיקות), מרפדים את התצוגות שלהם בבדיחות-על-תקן-בגד, לא נותר אלא לתהות – מה זה זה? נפלתם על הראש?

אושיות אופנה נחשבות (תהרגו אותי אם אני יודע מה זה אומר...) התגייסו השנה כדי להוכיח לכל מי שמפקפק, שהאופנה מתה.

טוב, "מתה" זה קצת מוגזם, ואפשר  להירגע עם הבישולים לכבוד השבעה (אבל כן לרכוש שמלה-שחורה-קטנה, שיהיה...) אבל אם מקשיבים היטב ניתן לשמוע חרחורי גסיסה. בעיקר מכיוון אלה שמוכרים לנו גימיקים במקום בגדים.

להמשך הפוסט

זבנים יקרים, תעזבו אותי, באמ'שכם

אחרי שגמרנו למחות נגד השמנופוביה של קסטרו, והמיזוגיניה של גולדסטאר, הצטרפו אלי למחאה החדשה - אזרחים נגד זבנים ברשתות האופנה

בזמן האחרון, בגלל החום כנראה, כולם מוחים. לא זיעת מצח, מחאה. ורצוי על נושאים לגמרי מטופשים, כאלה שהאנרגיה המתבזבזת עליהם הייתה יכול למזגן אותנו עד אוקטובר.

אז מוחים נגד השמנופוביה של קסטרו, ונגד המיזוגיניה של גולדסטר, ונגד דוגמנית בת 14 מחולון שצועדת בתצוגה של 'דיור' ורואים לה את הציצי, אבוי.

להמשך הפוסט

חייב. ג'ינס. חדש.

חדש, ברור שחדש, כי הג'ינס שבארון הוא הכי-שנה-שעברה ואיך נראה הג'ינס החדש? ובכן, ממש כמו הישן, אבל קצת אחר

הג'ינס החדש-שאני-חייב הוא לא סתם ג'ינס, כמובן, שאילולא כך הייתי מסתפק ב"זה-שיש-לי-בארון" ואלפי ילדים סיניים בני שמונה היו זוכים למנוחת צהריים.

הג'ינס שאנחנו, החיילים הממושמעים של צבא הצריכה, קונים היום, דומה מאוד לג'ינס שקנינו אתמול, אבל לא בדיוק. קצת אחר. מספיק אחר כדי שנשתכנע שפשע האופנה אותו אנחנו לא רוצים לבצע, יהיה לשלוף את הזוג של השנה שעברה מהארון. (הו האימה).

להמשך הפוסט

אוגוסט מהגיהינום וקניונים שמדברים בשפה זרה

כל כך הרבה בגדים ברשתות האופנה הזרות נראים כאילו נקלעו לקיץ שלנו בטעות. מה לכם ולמאתיים אחוזי הלחות שלנו? מי לעזאזל ילבש אתכם?

אוגוסט-של-הגיהנום והצורך להוביל את המתבגרת לסיורים ממומנים בחנויות בגדים, שלחו אותי לבלות באותם מבצרים ממוזגים ושואבי כסף הידועים בכינויים "קניונים"

ככה קרה שביומיים דגמתי שתיים מהמלכודות הידועות – קניון עזריאלי וקניון איילון (על קומתו החדשה והממותגת, שם, על פי פרסומים, נמצא ה-אושר עצמו) .

להמשך הפוסט

קשיש זה המגניב החדש

מישהו פתאום שם לב שלזקנים יש (הרבה) מה להציע לעולם האופנה. זאת אומרת שחוץ מקמטים הם לוקחים בעלות גם על טעם טוב שטופח לאורך חיים ארוכים. כן, פתאום מגלים שלסטייל אין תאריך תפוגה

אחרי שנים שבהן  מי שהעז לאוורר את עורו המתדלדל בפומביות של המרחב התקשורתי, סומן וחוסל, הגיל המתקדם הופך ליתרון אופנתי. מסתבר שלניסיון יש אסתטיקה, ושהגיל הוא לא "סתם מספר", הוא ה-מספר.

אז כל הזחוחים וחסרי המנוח שחושבים שמי שעבר את גיל הנעורים רשאי להניח את הראש על איזה קרחון ולנדוד איתו אל האין-כלום, מוזמנים לאכול את הכובע, ואת הזקן-נוסח-הרצל, ואת ההרחבות באוזניים, ולקחת כמה שיעורים בסטייל מהסבא הפרטי שלהם.

להמשך הפוסט

מה זה "יאקי" ואיך הוא מתלבש

יאקים הם ההיפסטרים החדשים. היפסטרים שהתבגרו והחליטו שהם רוצים לעשות כסף. כמו אבא, אבל בסטייל. וככה הם נראים...

היאקים פשטו ביוני. רגע לפני זה הם נולדו באתר mashable  לאבא אחד בשם דיוויד אינפנט, טרנדולוג בן 26 . "ההיפסטרים מתו..." פתח אינפנט, (פחחחח. אנחנו כבר רקדנו על קברם לפני שלוש שנים...) אבל ההמשך של המשפט היה המקבילה הסמנטית של קים קרדאשיין שוברת את האינטרנט – "קבלו במקומם את היאקים"

"יאקים" הם בעצם ההיפסטרים החדשים. היפסטרים שהתבגרו והחליטו שהם רוצים לעשות כסף. אבל בסטייל.

להמשך הפוסט

לא הגזמתם בכלל!!

יותר ויותר מעצבים החליטו לתת קונטרה למצב ולבקר במחוזות של המוגזם – יותר גדול, יותר צבעוני, יותר פסיכי.

כולם (נו טוב, אני ועוד שניים...) מדברים על הקולקציה של וולטר ואן בירנדונק,  שהלביש את הגברים שלו במה שנראה כמו היבריד של פיג'מות ילדים וחליפות של ליצני קרקס.

ואן בירנדונק הוא אחד החברים המקוריים מהקבוצה שנקראה "שישיית אנטוורפן" ששינו את מפת האופנה לנצח אי אז בשנות ה-80. גם בתוך הקבוצה ההיא, היה ואן בירנדונק העוף-העוד-יותר-מוזר עם התייחסות הומוריסטית במיוחד לבגדים וגם, כן, לעולם כולו.

להמשך הפוסט

IT'S COMPLICATED

מדובר במערכת היחסים המסובכת ביותר שקיימת - זו שבינינו לבין שיער ראשינו. הסטודנטיות של 'שנקר' מצאו פתרון. קוראים לו אסוף-מרושל, וזה נראה ככה -

אני לא חושב שקיימת מערכת יחסים יותר סבוכה ומסובכת מאשר זו שיש לנו עם השיער שעל ראשנו.

האופן שבו אנחנו מתייחסים לשיער הוא המקבילה האולטימטיבית לפולניה שמבקרת בבית של כלתה – אנחנו לא מרוצים. בכלל. אם הוא מתולתל אנחנו רוצים אותו חלק, אם שחור, אז אנחנו מעדיפים בלונדיני, אם אין, אנחנו רוצים שיהיה, אבל אחרת.

להמשך הפוסט

יותר משהעגל רוצה...

דוגמניות על מניקות את ילדיהן על שערי הירחונים עוררו, מחדש, את הדיון העתיק על הנקה פומבית. נמאס

במגזין Elle אוסטרליה פרסמו, באופן תקדימי, (לטענתם) תמונה של דוגמנית מניקה את בנה.

מדובר בדוגמנית ניקול טרונפין שהביאה לסט הצילומים את בנה בן ה-4 חודשים. בין טייק אחד למשנהו  היא יצאה להפסקות יזומות לצרכי האכלה. על הסט עצמו.

להמשך הפוסט

נא להתאבזר בסבלנות

הגיע הזמן לאביזרים של הקיץ. אז נכון שקרטיב לימון הוא האביזר היחידי שבאמת נחשב, אבל משטרת האופנה לא מסתפקת בליקוק

הגיע הזמן לאביזרים של הקיץ. אז נכון שהאביזר היחידי שנחשב הוא קרטיב לימון, אבל עולם האופנה הוא רודן אכזר, וחוץ מהקרטיב, צריך גם את ה-"מה שמסביב".

בדיוק כמו שקדי מרק, לפעמים השמלה היא רק תירוץ. האביזרים, בשיחוק הנכון, הם אלה שמפרידים בין פאשניסטה לקורבניסטה.

להמשך הפוסט

היי אח שלי, יש לך גומייה?

הרצל, אחמניג'אד והרבי מלובביץ חדלו להיות אייקוני אופנה - הזקן הגברי והסמי היפסטרי - אאוט. עודף השיער הגברי הנוכחי - הקוקו

העולם משמיע צפירת ארגעה מעודדת -  "הטרנד מת, אפשר להתגלח". זאת אומרת שהזקן הגברי אאוט, והרצל, אחמניג'אד והרבי מלובביץ חדלו להיות אייקוני אופנה פעילים. מה שהפך לטרנד התחליפי, מבחינת עודפי שיער גבריים, הוא הקוקו.

אז כן, גברים בקוקו הם המזוקנים החדשים וכל המרבה בצניפת שיער במעלה הפדחת, הרי זה משובח ועוד. כל הקרחים ששכנעו את נשות העולם ואת עצמם שכדור הביליארד הבוהק הזה הוא אביזר סקסי, ולא סתם תוצר של גנטיקה מצערת, מוזמנים לאכול את הכובע, או, בכל מקרה, לחבוש אותו לראשם.

להמשך הפוסט

והתחזית לקיץ: התנועה לשחרור הפטמה

יותר ויותר מעצבים החליטו ליישר קו עם מגמת החיסכון בבד ויצאו אל הקיץ עם נוסחה מנצחת - מינימום בד, מקסימום עור. הפעם הפמיניסטיות נותנות רוח גבית

הקיץ הבא הולך להיות מאוד חשוף. ומה שלא חשוף – שקוף.

יותר ויותר מעצבים החליטו ליישר קו עם מגמת החיסכון בבד ויצאו אל הבמות לנפנף בפטמות. לא שלהם, כמובן, של הדוגמניות.

להמשך הפוסט

אפשר גם בלי מגדר

בין כל הקשקושים וההמצאות השיווקיות שמוכרזים כ- "טרנדים", זה שעוסק באופנה בין מגדרית הוא, כנראה, הדבר-הבא היחידי שהגיע כדי להישאר

הטרנד ה-א מיני הוא הבשורה הלוהטת לקיץ 2015 . נשמע מופרך כי הזליגה האינסופית בין ארון הבגדים הגברי לנשי ולהיפך, מלווה אותנו כבר הרבה שנים. דיויד בואי היה שם הרבה קודם. ואחריו, בשנות השמונים, נפל עלינו ה"יוניסקס" שדגל בדמוקרטיה שוויונית בין גברים לנשים בעניין הזכות ללבוש בגדים מכוערים-נורא.

ועדיין, האופן שבו התעתוע המגדרי הזה מתורגם לאופנה השנה, הוא מבחינת בשורה חדשה.

מתוך פרסומת טופר
להמשך הפוסט