בלוגים

ילידת 1950, יומן אינטימי / הבלוג של אסתי אשכול

אכול ושגול כי מחר תיפול

היום נדבר על אבולוציה, חמורים, מוהלים, קריסת הגבר הישראלי, התאמה מינית והרבה בושה. אגב, האם ידעתם שלארנבת ולאדם יש את אותו מספר כרומוזומים?

את המשפט המפוקפק שבכותרת, שבתחילת דרכו עוד היה נקי מחלטורות, מצאתי לפני משהו כמו 50 שנה מרוח על קיר באחת הרפתות בעמק. מי שמחפש את כוונת המשורר של אותם ימים שירד בבקשה מעץ הסטיות הפנטזיונריות שלו ויקח בחשבון את שני פרי ההרבעה שעשו חיים משוגעים ברפת ההיא בין 800 פרות דורשות, אבל היום אני רוצה לדבר על הנמשל: חוק המספרים הגדולים. ונדייק: חוק המספרים הגדולים והקשר שלו ל"חטוף ככל יכולתך", "הכל כלול", "אכול ושגול כי מחר תיפול" ועוד כאלה הרגלים בהמיים שהחברה הישראלית ניכסה לעצמה עם השנים.

דג הזהב כמשל

פר ופרה מזדווגים
ymgerman / Getty Images/iStockph
להמשך הפוסט

מלון פלורנטין

בשתיים בלילה הגעתי הביתה ונחרדתי למצוא בחדר המדרגות מישהו ישן. מכווץ כולו, מקופל ככה על הרצפה, מתחת לתיבות הדואר

את לואיס פגשתי לא פעם ולא פעמיים ברחוב בני ברק בתחנה המרכזית הישנה. מדי שבוע אני עוברת שם בדרכי למשרדי ההוצאה לאור איתה אני עובדת. בזמנו חיפשתי ב-Waze את המסלול הרגלי הקצר ביותר מנקודה A לנקודה B והלוויין שלח אותי דרך שם.

ביום-יום מסתובב לואיס עם עגלת סופר ואוסף פחיות משקה ריקות מפחי האשפה. העברית שלו לא כל-כך רעה, הוא שחור כלילה ללא כוכבים ואם הבנתי נכון הוא בכלל בדואי שהגיע אלינו מהפזורה. אני יש לי כמה שריטות באישיות, בהן נטייה להחזיר באותו מטבע למי שמברך אותי לשלום. לפעמים זה אחלה ולפעמים מוקש רציני, ולראיה, היא זו שהביאה את לואיס לחדר המדרגות שלי. מוקש ללא כל ספק.

על מדרגות בניין ברחוב אלנבי בתל אביב. מועד הצילום אינו ידוע
אלכס ליבק
להמשך הפוסט

תשחציישן, תשבציישן ומכת מכשפה

היום אחרטט על ההבדלים בין תשבץ לתשחץ ולחידות (חסרות) היגיון, על אלה שיודעים את כל הפתרונות (הלך עליך אם תשתף אותם) וגם על אלה שפשוט שוכחים ונזכרים כל פעם מחדש

תשחצים. זה הדבר. כמעט בכל עיתון יומי יש תשחץ או שניים או שלושה. פעם קראו לזה תשבץ הוא זכה לעדנה כריזמטית. לצערם של חסידי התשבצים, קצב הטיפול בהם בימינו אלה לא מסתדר עם המרדף האנושי אחר מהירות החלקיקים. כל הלהרים את הראש, להוריד אותו, להרים, להוריד, להרים - רק מלחשוב על זה אני חוטפת סחרחורת ואקסנשוס (מכת מכשפה). הצוואר תקוע והדוקטור שם לך צווארון עבה כזה באמצע הקיץ. לנסות ולפתור תשבץ (להבדיל מתשחץ) זה עניין טרחני מכל זווית אפשרית, אלא אם כן זה הז׳אנר שלך או הפרקינסון האישי. 

לניסיון להתמודד עם נתוני התשבץ (להבדיל מתשחץ), ועוד כשאתה בפנסיה וחצי עיוור, יש סדר עניינים:

איור תשבץ וסודוקו
איור : ערן וולקובס
להמשך הפוסט

עוגת גבינה

הנה לכם אגדה שקרתה במציאות, תחילתה ב-1982 במלחמת לבנון וסופה ב-2016 בפלורנטין. בחיי שלא יכולתי להמציא את זה בעצמי

1982, הימים ימי מלחמת לבנון. טיסת אל-על 338 מלונדון נוחתת בנמל התעופה לוד. כבש המדרגות מתגלגל ומוצמד לגוף המטוס, הדלת הכבדה נפתחת ושניים-שלושה נוסעים ממהרים לרדת.

הנה היא! לבושה שמלה שחורה המכסה ברך, לרגליה גרבי ניילון שחורים, נעלי עקב שחורות, בידה האחת תיק קטן שחור ובשנייה שקית נייר גדולה ומהודרת. הנה היא עומדה בראש הכבש, מרסנת באצבעותיה הלא פנויות קבוצת שיער שחורה, סוררת, שהרוח בילבלה ומסדרת במקומו את צעיף התחרה העדין והשחור שלצווארה. זקופה, רשמית, עייפה, היא סורקת בעיניה את קבוצת מקבלי הפנים הקטנה שלמטה. נראה שמצאה מה שחיפשה כי הנה היא מתארגנת לירידה. וכך, מאחורי משקפי שמש גדולים ושחורים היא יורדת לאטה מדרגה מדרגה, בוחנת את צעדיה, נזהרת עם העקבים. ומאחוריה, צמודים, שני גברים בחליפות שחורות ומשקפי שמש.

19 באפריל 1955 - המלך חוסיין והמלכה דינה בינת עבד אל-חמיד בחתונתם (עם עוגה אחרת)
ויקיפדיה
להמשך הפוסט

שובה של הג׳דה

ערב חג והבית שלי כמו אחרי סופת ציקלון. לא יאה לי ואף לא נאה להמשיך בהשפלה המזוכיסטית הזאת. אז זימנתי שתיים לאודישן

ערב חג והבית שלי כמו אחרי סופת ציקלון. שולחן האוכל עמוס שטויות שיצאו מהתיק הירוק ואמורות היו לעבור לתיק הכחול ולא עברו. משהו השתנה בי: מהבוקר אני חלק מתא מיון-מיחזור. גף תחזוקה. מחלקת אבדות ומציאות. מדור לאיתור נעלמים. היחידה לחילוץ והצלה. אני עושה את זה בקטנה כי הרי ברחוב בו אני מתגוררת אין צפרדעים כחולות, צהובות, כתומות. יש רק אחת, ירוקה מטונפת בלי גלגלים וכתוב עליה במברשת גסה ובכתב של עולה חדש "אחד העם 12" (ואני מנחלת בנימין), אז רכשתי לי בכמה פונטים סלסלות בגוני המיחזור ועכשיו כל מה שנעמס על שולחן האוכל אמור להתמיין. אמור.

חדר השינה

אילוסטרציה שולחן החג
ליאו אטלמן
להמשך הפוסט

שטויות במיץ עגבניות

פרץ הקצרצרים שהחל בשבוע שעבר לא מניח. אין מה לעשות, זה חייב לצאת. וכך מעלה על המסך מחשבות שעוברות ולא שבות. ואתם, רק אל תסבלו לי

אחרי מספר אחת נאנחים

אחרי מספר שתיים נאנחים ונושמים

"תשע מאות חמישים וחמישה שקל חשבון חשמל"
ערן וולקובסקי
להמשך הפוסט

ארבע על ארבע בריבוע

בשש בבוקר שורה ארבע התחרזה לה עם שתיים ושורה שלוש עם אחת, מה שאומר שהתעוררת על העוקם. וכך במיטה, בין יקיצה לקימה, עלו לאוויר ההגיגים הבאים. מקווה שזה חולף...

אחרי חומוס הבטן כואבת

אחרי אבטיח רצים להשתין

"גברים מזיעים בשחי ובחריץ של התחת / זה בדוק ותגידי מה שתגידי"
עמוס בידרמן
להמשך הפוסט

סנוב, בסהרה כבר היית?

קצב הלמות הפרסות נשמע בדממת הבוקר המדברית והוא מהיר, קבוע, דוהר, רחוק מאוד. בבוקר האינסופי אליו התעוררתי, עדיין בצלה של הדיונה, לא הצלחתי להתביית על האזימוט המדויק. נדרכתי

כל הלילה הייתי דרוכה. זה הבוקר החמישי שאני מתעוררת באמצע שום מקום והוא כל כך אדיר ונורא הוד! למטה הכל חול, למעלה הכל כחול, אין לו לא סוף ולא התחלה ואני, ממש כמו שביקשתי לי לא פעם, הצטמצמתי לגרגר. מכאן אני מתכוונת, אם זה בכלל ייתכן, לחלק את עצמי כרצוני ולצמוח מחדש. שלוש שנים אני מתכננת את המסע הזה למדבר הכי גדול והכי חם והכי קר בעולם ומה שיהיה יהיה. רוב חיי חלמתי חלומות, בניתי מגדלים באוויר ושום דבר לא יצא מזה. פעם העזתי ועזבתי את המקום הבטוח, את הבית בו נולדתי ויצאתי החוצה כדי לבדוק עד לאן אני יכולה להגיע בכוחות עצמי. והיום, ארבעים שנה אחרי, שוב אספתי את עצמי ואת שארית חיי ויצאתי לבדוק, בנקודת זמן חדשה, אנה אני באה. למה דווקא סהרה? אולי כי כל מי שהיה כאן אמר שאין דבר כזה.

הבוקר החמישי

דיונות מדבר סהרה
Raquel Maria Carbonell Pagola / LightRocket via Getty Images
להמשך הפוסט

זוכרים את אריק התותחן מששת הימים?

כמה חיבורים במוח הרטוב שלי שעדיין עובדים צעקו "קחי את הרגליים שלך ועופי מפה", אבל ננעלתי במקומי. מה אני עושה כאן בגשם? רטובה עד לשד עצמותיי? ומי זה המעיל הזה שזרוק פה?

ואז הוא התחיל לצעוק ולקלל וקצת נבהלתי. ברחה לי צרחה קטנה. בכלל לא שמתי לב למעיל האפור הגדול שזרוק שם בין העמודים כמו שק. חיפשתי מסתור מהגשם אבל נראה שפלשתי למרחב אישי של מישהו. המעיל היה מונח שם ובשעת בין הערביים הקרה והרטובה ההיא לא ברור היה מי זה או מה זה. הדיבור שעלה משם היה כמו של אחד שהלכו לו השיניים, נמוך ומחוספס מלווה בשרשרת גרעפצעלך, צחוק פרוע, גס, שהתחלף בשיעול כבד. המעיל האפור התיישב, נאנח, חצי מתחת לגג וחצי בגשם.

קחי את הרגליים שלך ועופי מפה צעקו החיבורים שלי במוח ועלתה מהם חריקת חרדה. לא תמיד אני מקשיבה להם, לחיבורים. אולי הפעם הייתי צריכה. מה בכלל אני עושה כאן בגשם, כשהמוזיאון סגור, רטובה עד לשד עצמותיי, קפואה, רועדת.

הומלס
Thinkstock
להמשך הפוסט

אשתו השנייה של בעלה השלישי

זוכרים את ההוא שהיה סבא של עצמו? ובכן, כשהייתי קטנה יכולתי איכשהו לפצח את החידה הטריקית הזאת, אבל הפעם אשתף אתכם בחידה הזויה לא פחות ואני חותמת בדם לבי שכל מלה שכתבתי בסלע. מי שמפצח מוזמן לטקבק

אמא שלי היתה אשתו הראשונה של בעלה הראשון

אמא שלי נולדה בקיבוץ, הכירה את אבא שלי בפלוגות המחץ, נכנסה ממנו להריון על הגורן בליל לבנה והיתה אשתו הראשונה של בעלה הראשון שעזב אותנו קצת אחרי שנולדתי, נישא לאשתו השנייה, היה בעלה הראשון ואביהן של שלוש אחיותיי מצד אבא. בהמשך, כשהבנות גדלו עבר בעלה הראשון של אמא שלי שהיה גם בעלה הראשון של אשתו השנייה ואביהן של שלוש אחיותיי לחיות עם אשה אחרת שהיו לה שלושה או ארבעה ילדים גדולים מבעלה הקודם, בהמשך התחרפן ועבר לבית יתומים סיעודי עד שכבר לא ידע איך קוראים לו וביקש נפשו למות. אבא מת בשנתו בדיוק ביום ההולדת שלי.

אילוסטרציה פוליאמוריה
Getty Images IL
להמשך הפוסט

הסיפור שלא נגמר

אם החלטתם להיכנס לסיפור הבא, אל תבואו אחר כך לבכות לי שזה ארוך מדי, מייגע, "סיפורי סבתא" וכהנה. קחו אוויר, קחו את הזמן, תחזרו אחורה 25 שנה ותקשיבו לאגדה שקרתה במציאות

להוציא מקרים מיוחדים, כל שישי בערב היה הרמן פותח שולחן אצלו בסלון ומארח סביבו שישה-שבעה חברים קבועים, כולם על גבול הגריאטריה ממועדון הלב הבודד, יתומים של סופי שבוע. בשש לפנות ערב אמרנו לעצמנו ׳אוף, שוב המלנכוליה האינטלקטואלית הזאת׳ וברבע לשמונה היינו מזמינים מונית. כל מי שהיה שם כבר איננו איתנו ורק אני נשארתי לספר לכם מה באמת התרחש. סבל מענג.

הרעות ביני לבין הרמן היתה המשכה הטבעי של הרעות ביני לבין אדריאנה, בת זוגו שהלכה מאיתנו כמה שנים קודם לכן, אחרי 40 שנות עישון אינטנסיביות ו-292,000  סיגריות. וככה, לזכר זכרה המתוק צירף אותי הרמן לאבירי השולחן. כבוד גדול.

"ובבית פנימה וגנר בפול ווליום. זה מה שקיבלו המקדימים ולפעמים היה זה שוסטקוביץ"
DisobeyArt / Getty Images / iSto
להמשך הפוסט

היפים, האמיצים והמשוויצים

לאגו, להוציא מקרים שלא ידועים לי, יש אישיות דומיננטית, הוא תמיד רוצה, בדרך כלל עוד והרבה. אגו לא מסופק הוא מתכון לצרות. ארחיק ואומר שאם לא נזהרים בסיבובים אפשר ללכת לאיבוד

אגו הוא אני. גוף ראשון יחיד, ראש לשאר הגופים. הוא פה לא בשבילנו אלא בשביל עצמו. להבדיל, גוף שני יחיד כבר מתיחס אליך וגוף שלישי מרחיק לכת עד ההוא שם בפינה. האגו דואג לעצמו, שומר על עצמו, מטפח את עצמו ובהרבה מקרים גם נערץ על עצמו. למחייתו הוא זקוק נואשות לקהל שיודע להעריך אותו וכאן אנחנו נכנסים לתמונה. ככל שאנחנו רבים יותר ולשונותינו ארוכות יותר כך האגו ילך ויגדל, יתפח מרוב הכרה ומי כמונו יודעים שבסוף זה עלול להתפוצץ. ההכרה בחשיבותו של גוף ראשון יחיד כמוה כסם חיים היא בשבילו ובלעדיה אנה יבוא, אנה ילך.

כמו שביאליק וז׳בוטינסקי הם לא רק שמות של רחובות כך הישרדות היא לא רק משחק טלוויזיה, אליו מלוהקים היפים והאמיצים, הקומבינטורים הגדולים, אלה שימכרו את אמא שלהם בשביל חופן דולרים. אגו והישרדות הם מבחינתי שמות נרדפים והרי מדובר ביצר היצרים, זה ששמר עלינו מאז הגירוש הגדול (גן עדן, זוכרים?) והביא אותנו עד הלום. ובשביל זה הבנאדם צריך אגו.

ביאליק
אברהם סוסקין / לע"�
להמשך הפוסט

יומני היקר

יש לי משהו לספר לך, בעצם שניים. אחד על יהירות שבא לי להקיא ממנה, אבל תחילה על אהבה מאוחרת שהלוואי על כולנו ואולי גם מקנה לישבני כמה צנטימטרים לצד המבוגר האחראי בגן עדן

המשהו הראשון: אהבה מאוחרת

שני חברים שלי מהבית קפה התאהבו. שניהם עברו את השישים, גם הוא וגם היא כבר התרגלו לישון באלכסון והנה התהפך העולם. אני, שיש לי חלק קטן בהיכרות ביניהם, הרגשתי בדאגה מהולה בתקווה שמשהו קורה. הוא היה שואל אותי מה שלומה והיא הייתה מזדקפת בכיסאה כשהוא היה נכנס לקפה. הוא אמר לי כמה פעמים שהיא מקסימה אבל ממש, והיא אמרה לי שהוא עושה לה את זה וגם היתה שואלת אם היום ראיתי אותו. אם הוא היה מגיע לבד הייתי שולחת לה מיסרונצ׳יק: "הוא פה". חמש דקות והנה גם היא פה. הצטרפות מקרים.

פעם היו לי שני חברים. איתו יכולתי לשבת על קפה ולחרטש חירטושים, איתה הייתי יושבת ושתינו היינו בוחשות בקדרות של עצמנו, מוסיפות תבלינים ונהנות. והיום, מה יש לי היום? היום החבר שלי חבר שלה והחברה שלי חברה שלו. אני אמנם עדיין ברקע אבל מבחינתם ירדתי במעמדי.

"פוצי-מוצי-קוצי, צחקוקים, מצמוצים, נשקוקים. אני אמנם שקועה במחשב אבל כל פצפוץ-מצמוץ מגיע לאוזניי"
איור: ליאו אטלמן
להמשך הפוסט

תקפצו לי, נתראה גם במדור הבא

לנועה, אורלי, גליה, שבתאי, רון ובעיקר ליעל, רציתי לומר לכם תודה. כבר הרבה זמן לא קיבלתי כזו אהדה ופרגון, ועוד מהבית. חיממתם לי את הלב. כשיש לך חברים כאלה אתה לא צריך אויבים

ואמרתי לעצמי: כן יקירתי, אלה חברייך האמיתיים. ישבתם יחד על הסיר, שנים הסנפתם את העמק היפה, נכנסתם יחד לתנועה, רבתם על מי יקבל עוד, פוצצתם יחד חצ׳קונים, עשיתם פוקים בצוותא והאשמתם אחד את השני, פרצתם יחד לאקונומיה וסחבתם קרמבו, במקלחת המשותפת ראיתם הכל, הלשנתם זה על זה, לפעמים התאהבתם זה בזה, קינאתם, העתקתם אחד מהשני, קמתם בארבע בבוקר לבציר ואכלתם ברחשים, אספתם את הפרודניות משדות הכותנה ואפילו גידלתם את ילדיכם יחד. ברור שאלה חברייך האמיתיים. ולחברים אמיתיים יש כנראה זכות להגיד לך הכל, גם דברים שזרים לא יעזו.

הכי חברי זה כשהם עושים לך את זה מאחורי הגב, ממרחק ביטחון ובעילום שם, והרי הכל בחיבה, בפרגון, באהדה. יש כאן בהחלט סוג מוזר של חברות. מותר להם למשל לנעוץ בך, לזכר ימים עברו, את פיגיון הרעל לכל אורכו (ולסובב כמובן), להזכיר לך את חידלון היחיד אל מול שכרון היחד הקיבוצי, את גסיסת השמוץ ואת עלבון השמאל. כי זה מה שעושים חברים אמיתיים. והרי מותר להם.

"הטוקבקיסטים האנונימיים הפוגעניים מאופיינים באישיות סדיסטית, קרימינלית ואנטי חברתית"
איור: ערן וולקובס�
להמשך הפוסט

תהרגו אותי, מפה אני לא זז

הגיע גם אלי מכתב חשבון הנפש המאוד אישי שכתב יורם יובל, נכדו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', לבנו של ההיסטוריון והפילוסוף בנציון נתניהו. מכתב מלב אל לב שכואב הלב

הוא כותב לו "עזוב אותך נתניהו, לך הביתה" ומסביר ומפרט למה כדאי לו לעשות את זה ויפה שעה אחת קודם. "ההיסטוריה תעריך את זה", כותב הנכד-של לבן-של. "הנה, רבין ווייצמן מחלו על כתרם, כסאם וכבודם, דאגו לך לתקדימים ומנדלבליט אוהב תקדימים. ומרוב שהוא אוהב תקדימים יש סיכוי לא רע שאולי הוא יתחשב ולא ישלח אותך לכמה שנים טובות בכלא".

שלא כמנהגי הרהרתי בעניין ושיהיה ברור: אין לי מושג על מה אני מדברת. ובכל זאת, עם כל הכבוד לרצון הטוב, החברי ומתוך הלב הנוסטלגי של פרופ' יורם יובל, אין דין וייצמן ורבין כדין בנו-של. השניים הראשונים, שגם הם שיחקו פעם את משחקי הכס, קורצו מחומרים אחרים. אצלם המלה "כבוד" באה מכיוון אחר, מהבית, בעוד הכבוד של בנו-של בא ממקום אחר, מהמקום של על-גופתי. נכון, גם זה מהבית, אבל באיגוף כוחני מימין.

יורם יובל. איזה פוליטיקאי מהסוג האמיתי יתאבד?
להמשך הפוסט

יומני היקר

השבוע נזכרתי בקורס נחמד שלקחתי לי לפני איזה שנתיים בבר-אילן: הפסיכולוגיה של האושר

לבני השישים פלוס יש מיני הטבות ממיני מוסדות וחשבתי לעצמי שאם מאיזושהי סיבה לא אנצל את מעמדי הקשישי אחשב בעיני עצמי לפדלאה אמיתית. ברשימת ההטבות גם מזונות לנשמה, אז לקחתי לי בין השאר כמה סמסטרים מרתקים בבר-אילן אותם העברתי בחיפוש אחר האושר. וכי מה כולנו מחפשים. התאוריה שלי אומרת שאושר הוא לא מה שאחרים חושבים עליו. האושר שלי הוא בכלל רצף של רגעים קטנים המורכב מצחוקים וסיפוקים. להתעורר בבוקר, משהו חדש שלמדתי, חיבוק טוב, חבר טוב, הצ׳ק נכנס, הרגל מגונה שנגמלתי ממנו, משהו יפה שראיתי, "כן" במקום "לא", כבר לא כואב, השמש זורחת, יונה על אדן חלוני, פרח חדש בבת-שבע שלי וככל שהרשימה צפופה יותר כך האושר גדול יותר. כמה פתטי, אבל תודו שיש כאן שמץ קמצוצה של אמת.

הכי חשוב זה יומן אישי

"יום אחד הבת שלי הציצה לי שם ועד היום מהדהד באוזניי צחוקה: ״מה, את כותבת ביום ראשון לצחצח שיניים?״
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

והפעם נעסוק בסקפטיות

יכולת הטלת הספק היא תכונה גנטית שאתה מקבל בירושה, ברוב המקרים מאמא, או מספח אותה אליך עם השנים, מה שנקרא תכונה נרכשת. קצת מורכב, ננסה להתמודד

ביום ראשון השבוע הזדמנתי לגמרי במקרה אל כיכר העירייה ויצא לי להרים גבה נוכח מה שנראה כמו הפגנה לא אלימה שקיימו כמה עשרות פרות מהרפת של בית אלפא כנגד צריכת בשר אדום. הונפו שם סיסמאות נוגעות ללב כמו "הייתה לנו אמא", "גם אנחנו אימהות", "כל פרה ובת מדליקות נרות שבת", "אני עדיין מניקה", "בהמת ישראל כשרה" וכהנה. והיו שלטי הפחדה שהתבססו על הסכנות שבשומן רווי ועודף כולסטרול, כמו שבץ מוחי, גאוט, מוות פתאומי וגזים - ועיניי לא פסחו על כמה כרזות בעד הקוראות להרבות באכילת עוף. "מי יתנני עוף", "עוף לבעלי המעוף", "עוף טוב הכל טוב" היו רק חלק מהקריאטיביות.

ראוי לציין שבארגון מגדלי בקר לא ידעו על המתרחש, כל העניין בכלל מנוגד למסר היסוד הכלכלי של הארגון לפיו יש לצרוך כמה שיותר בשר אדום. כשר כמובן.

"עיניי לא פסחו על כמה כרזות הקוראות להרבות באכילת עוף. ׳מי יתנני עוף׳, ׳עוף לבעלי המעוף׳, 'עוף טוב הכל טוב׳"
להמשך הפוסט

החברה הכי טובה

חברות טובות באות והולכות ורק זאת לא הולכת. לשום מקום היא לא הולכת. הכל כבר עשינו, רק לא את זה. קבענו להלילה, אצלה, ורועד לי הפופיק

האם לפנינו מבחן המגדר הבין-דורי הגדול? אני, קשישה בת אלף, לפי כל הסימנים אוהבת אותה והיא, בדיוק בת חצי, לפי כל אותם סימנים אוהבת אותי. אחרת איך תסבירו את המשיכה הזאת שיש בינינו, שקשה להגדיר אותה לפי כל קריטריון שהיה מקובל עלינו עד היום?

שתינו למודות גברים. כבר כבשנו ונכבשנו, אהבנו ונאהבנו, השווינו והושווינו, בלענו ואף ירקנו, האמנו ונכווינו, השלינו, הושפלנו ורוממנו, סימסנו לבבות ונשיקות, סימני שאלה וקריאה, סיננו שיחות וסוננו, התלהבנו, התחרטנו, בדרך כלל זייפנו ושיקרנו. היה רע לתפארת. ואם יהיה זה שנית לו יהי זה אחרת.

לסביות מתנשקות
דן מרטינז
להמשך הפוסט

המק הראשון שלי

בהתחלה ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, את גן העדן ואת הנחש ואחר כך, בהינף מפץ שני, הוא ברא את אפל

סנוביות? כן. חשיבות עצמית? בטח. אגו? אלא מה. ברור שיש הבדלים מנטליים, רגשיים, פילוסופיים וסוציולוגים בין חברי קלאב מק המתקדמים, הנאורים, הקצת פלצניים, ואני ביניהם, לאלה הפרימיטיבים שמחוברים לחלונות של מיקרוסופט שעובד על פחמים. ונפתח בגוף ראשון יחיד.

אני על מק כבר כמה עשרות שנים. מהחלוצות בארץ. לא זכור לי משהו אחר. ה-IBook הראשון שלי נרכש בשנות התשעים באמסטרדם, ביום המלכה, שבו כל מה שכתום נהנה מחצי מחיר. גם המק ההוא, הראשון שלי. זכור לי הרגע האולטימטיבי הבלתי נשכח ההוא בו דרכו רגליי בקודש הקודשים, חנות הדגל של אפל. לקחתי אוויר, עצמתי עין בלתי מכוונת, אמרתי שמע ישראל ופסעתי פנימה. וכל מה שדימיינתי לי עד אותו יום לא הגיע לקרסוליים של מה שראו עיניי.

"הסתובבתי שם כמו במוזיאון העתיד, בין יצירות האמנות המתקדמות ביותר בעולם ועיניי זולגות"
להמשך הפוסט

רגע חולף

הוקינג, דאלי, קוהלת, מרילין מונרו, אינשטיין ורבים לפניהם הבינו שהזמן הוא עניין נזיל, רב בו הנסתר על הגלוי וכל עובדה מוגמרת היא בסיס לעובדה סותרת

הזמן - משהו שהאדם המציא לעצמו כדי לא לאחר לרכבת - הוא כאן ואופס היה. נגוז, פינה זמן לזמן חדש שבתנועת מחוג גם הוא היה ואיננו עוד. כן, הזמן הוא משהו נזיל. סלוואדור דאלי הנזיל את השעונים שלו, קוהלת לא נתן טיפת כבוד לזמן וטען שמה שהיה הוא שיהיה ולשום דבר אין משמעות שאפשר לבנות עליה. מרילין מונרו, שהשנה חגגנו לה בלעדיה 93, גם היא הבינה שהזמן לא לטובתה ובחרה לעצור אותו ולפרוש בשיא. חברותיה בנות גילה, שגם אצלן הזמן לא לטובתן, מושכות את הזמן ובו זמנית מנסות לעצור אותו כמה שרק אפשר, אך הוא חולף עם הרוח ומשאיר בהן סימנים.

משוואת תורת היחסות המצומצמת של איינשטיין אומרת שאדם שיטוס מספר שנים בחלל בכמעט מהירות האור, ימצא עם שובו אל כדור הארץ שבינתיים חלפו כאן מיליון שנה ויותר. אם כן, המהירות היא שיקוי עלומים המקפיא את הזמן והחללית היא קפסולת נעורים שכזאת. ממד הזמן לא תופס בה.

"הזמן - משהו שהאדם המציא לעצמו כדי לא לאחר לרכבת"
איור: איריס קוסט
להמשך הפוסט

פורש, נזירה כחולה וציצים

אבקש לא להיכנס לפאניקה. תרגיעו. זה היה מזמן, כשעוד הייתי שווה פרוטה, היה לי מחזר וחצי, קמצוץ חשק ונשק אישי. לונדון של ינואר 91׳ קפאה מתחת לאפס ואני איתה, בדיוק כשאת גוש דן חיממו הסקאדים של סדאם

לאט לאט, עם השנים, עולים מתיבת זכרונותי המודחקים הרפתקאות לונדון העליזות שלי ואני מתחבטת ביני לביני אם לשתף או לנעול שוב את התיבה ולהשליך את המפתח לים. ושיהיה ברור שלא הייתי מעלה את זה כאן אם לא הייתי יודעת לבטח שאף אחד במילא לא קורא את הטור שלי.

קחו למשל העניין הבא

"דיקי התעקש להרשים אותי עם הגג הנפתח שלו, שחששתי שהנה-הנה אוזניי קופאות ונשברות לרסיסים"
Getty Images IL
להמשך הפוסט

ואללה, ברח לי השם שלה

אם אתם שואלים למה הפרצוף שלי הבוקר מזכיר לכם את פרעות קישינב, אז זה בגלל שכל הלילה לא ישנתי. לא יכולתי להניח מהיד את הספר החדש של אה... נו איך קוראים לה... לא חשוב

שבע בבוקר בקפה השכונתי. תומר התימני, שמשום מה לא מסתיר את מוצאו, קולט אותי, הקפה שלי כבר על האש ואוטוטו יגיע עם לב קטן על הקצף. קטן אבל חם. הבוקר התכנסנו כאן שתי חברות פרלמנט.

״בקיצור״, אני סוגרת משפט, ״עד חמש בבוקר לא ישנתי וזאת התוצאה״.

"הקפה שלי כבר על האש ואוטוטו יגיע עם לב קטן על הקצף. קטן אבל חם"
Alexey Tulenkov / Getty Images I
להמשך הפוסט

השפעת של היום

זה לא שהשפעת פוסחת עליך לגמרי אם קיבלת חיסון. היא מתגנבת ככה בשקט ועוטפת אותך ברכות נאחסית מתישה. מי שהמציא את הקְרֶעכְצְן התכוון בדיוק לזה

השפעת של היום היא לא השפעת של פעם, זאת מלפני פרוץ החיסון. פעם היא היתה מכריעה אותך אפיים ארצה ולא היית מעז להוציא את האף המצונן מהמחפורת שהכינות לך מתחת לפוך. היית מקיף עצמך בציוד הצלה הכרחי כמו גליל נייר טואלט רך ורב-שכבתי, קופסת אקמול, מדחום, סירופ נגד שיעול, סלולרי אם אראלה תתקשר (אגב, איפה נעלמה זאת?) והמחשב הנייד למקרים דחופים ממש. וככה היית מת לשבוע שלם או שבעה ימים, המישהו הכי קרוב אליך היה מכין לך מדי פעם כוס תה עם לימון, ג׳ינג׳ר, טיפה וודקה והמון סוכר ומאלה ניזונה שארית חייך. מרק עוף היה עוזר. זה נכון. אני רוצה מרק עוף!!!

אבל מאז פרוץ החיסון משהו השתנה. לטובה אני חושבת, אבל העניין נתון עדיין למחלוקת. נכון, אתה לא מת מוחלט אבל גם לא רחוק משם. אתה מרגיש קקה, כל הגוף כואב, קר לך, הראש מתפוצץ, השיעול והנזלת גם, אבל מה, כל בוקר אתה מכריח את גופתך לקום, להתעודד ויוצא גדול ובריא לעבודה! השבוע של המת המהלך נמדד במנות של ארבע שעות, מועדי האקמול והסירופ שהשיעול צוחק עליו.

"כל בוקר אתה מכריח את גופתך לקום, להתעודד ויוצא גדול ובריא לעבודה!"
Getty Images IL
להמשך הפוסט

ושאול עשה בתחתונים

מלך טוב היה שאול, אולי הכי טוב בתנ״ך. מה שלא כולנו יודעים זה שהוא היה גם פחדן, דכאוני וחרדתי. ציפרלקס עדיין לא נכלל בסל התרופות, עמוד השדרה המלכותי רפס-נמס, הפלישתים קראו תיגר ושאול עשה בתחתונים

שש אמות וזרת בחישוב סימולטני זה 190 ס״מ. אכן, גוליית, הילד הפרובלמטי שהפך לבריון אימתני בחסות הורמון הגדילה שאיבד אצלו שליטה, היה גיבור סיוטיו של שאול והכי גרוע והנורא מכל היה שאותו ענק מכוער ושעיר היה משמיץ השכם והערב את אלוהי ישראל. שאול ידע שאלוהים מאחוריו, אבל סיפורי הענקים שסופרו לו בילדותו עשו עליו רושם נורא גם בבגרותו ובימי מלכותו. היום עם 190 ס״מ אתה בקושי מתקבל לנבחרת, אך אז הם היו מאוד מפחידים ליד ה-150 ס״מ של התנ״כצ׳קים הממוצעים בעת ההיא.

בואו נעשה הכרה עם מה שקרוי בשפה תנכית ענַקְנֶקֶת ובתרגום חופשי אקרומגליה, או אפילו גיגנטיזם. למעשה אין לי מושג מה זה, אך ממחקר קט שערכתי להנאתי הבנתי שהורמון זה, שבאחריותו כל תהליך הגדילה, השתלט על הילד הפלישתי השובב בילדותו, מה שהצמיח אותו ללא שליטה לגובה, וגם בבחרותו, דומה אבל לרוחב. טריק נוסף המאפיין את הורמון הענקנקת הוא עיוות הראש ושיבוש הראייה המרחבי, מידע שיעזור לנו בהמשך.

שאול המלך, מתוך ציור מעשה ידי ארנסט יוזפסון, 1878, המוזיאון הלאומי סטוקהולם, שוודיה
ויקיפדיה
להמשך הפוסט

זהות בדויה

אני לא יודעת איך אצלכם, אבל יוצא לי לא אחת ולא שתיים לחזור ולשאול את עצמי מי אני מה אני מה. מדובר בשלל זהויות או באחת שמחליפה צבעים?

לא מזמן, כשהייתי בערך בת 17, מישהו חצי זר-חצי מוכר שאל אותי מי אני ולא ידעתי מה להגיד לו. למה הוא התכוון? שאלה מכשילה? התחלתי לגמגם וגם עכשיו, בחד-שיח שלי עם עצמי אחת על אחת אני עדיין מנסה להגדיר לעצמי מי אני. זה לא כל כך פשוט ותלוי בהמון משתנים. קוראים לזה מסוגלות קוגניטיבית. משהו כזה. ואחר כך מתעצב האופי שלנו. אני חושבת. בואו נחפור קמעה בסוגייה.

השנים נותנות בנו סימנים ואולי בסימנים המשתנים האלה יכול הבנאדם להגדיר לעצמו, כל פעם מחדש, מיהו מהו. מה שהחברה אומרת עליך אינו בהכרח מי שאתה. אנחנו זיקיות. מחליפים צבעים, משתנים חיצונית ופנימית. בתור ילדה בקיבוץ לא זכור לי המושג ׳אני עצמי׳. דיברנו בשפת רבים. אנחנו הקבוצה. אנחנו חלקים של השלם ומזוהים עם המקום, הזמן, העבודה, הערכים, היחד, האידיאולוגיה. זהות אישית? על מה אתם מדברים?

"עברו כמה שנים והנה יכולתי כבר להגדיר כמה מאפיינים, אבל של אחרים"
Getty Images IL
להמשך הפוסט

הכלבה מבוכנוואלד

מה מושך אותי, ואני רואה בעצמי טיפוס נורמטיבי, לכתוב מה שכולם ממש לא רוצים לקרוא. אחרי שתקראו את הסיפור הזה עד הסוף ותבינו כמה הוא מהחיים, תוכלו גם להבין למה אני מעייפת אתכם

אילזה קוך לא נמנית על ידידיי. לא בעבר, לא בהווה ורוב הסיכויים שגם לא בעתיד. בין הגזע הנאור שלה לזה הנחות שלי נוצר פעם עיוות אינטראקציוני שהשאיר סדקים עמוקים במרקם ההיסטורי האנושי. וגם אם נניח לרגע, ולו מחמת חוסר הוודאות המֶרפידית הנסיבתית (והרי מרפי בכבודו ובעצמו קבע שאם משהו אמור להשתבש הוא ישתבש) היינו שתינו מתגלגלות לסיטואציה משותפת חסרת סיכוי - נאמר בולען ליד עין גדי, כלוב כרישים במעמקי האוקיאנוס ההודי, מעלית תקועה בקומה ה-164 מתוך 163 בבורג' ח'ליפה שבדובאי, הבניין הגבוה בעולם, טיסה 137 של מלזיה איירליינס שהתאדתה במרחבי הזמן או במרתפו מעורר הפלצות של קולונל שולץ, איש האס.אס. הידוע לשמצה (אה, סתם נסחפתי עם כמה דוגמאות מספר ההסתברויות הגדול), ללא ספק הייתי מראה לה של מי המלה האחרונה.

מסכנה אילזה, ילדות קשה

אילזה קוך בעת מעצרה ב-1945
ויקיפדיה
להמשך הפוסט

חופשי זה לגמרי לבד

בדיוק כשנחתה עלי מהלומת הזוגיות על כל סממניה הקשים, הרכים, המרים והמתוקים התיישבו לי על הווריד חמישה חברים שלי מסיעת ׳בגפם׳ בניסיון להחזיר אותי למקום החמים, הנוח והמוכר

מי רוצה להיות חופשי? כמה זמן אפשר לישון באלכסון? לא לתת לאיש דין וחשבון. לאכול ארוחת ערב בבוקר ובוקר בערב? להתעלף בלילה על המיטה, להתעורר בבוקר והבגדים שלבשת אתמול עדיין עליך, אופס? כמה אפשר להתקלח רק חמש פעמים בשבוע ועוד בימים שאתה בוחר? לא להכין כל בוקר לאף אחד דייסת קוואקר גם אם היא מתוקה וניחוחית, שלא לדבר על החופש המוחלט מרידודים, ממולאים ושאר מוקפצים?

ֿלמה שאסבול מזה שאף אחד לא מעביר לי ערוצים בטלוויזיה שלי ואני יכולה לראות ב׳ויווה׳ שוב ושוב, הלוך וחזור, בלי ביקורת ושיפוטיות, את "הכלה מאיסטנבול"? ומה כל כך נפלא בזה שכל השמיכת פוך כולה שלך? גם לרוחב? ושתי הכריות? אה? למה לא לחלוק? לא טוב שאיש לא מעיר לי על שני הקינדר-בואנו שאני מרביצה במיטה לפני השינה, שומעת בבוקר את "ארבע העונות" בפול ווליום ולא נותנת לווגנר להיכנס הביתה. ואיך אדע אם אני נוחרת אם אין מי שיגיד לי?

"ואיך אדע אם אני נוחרת אם אין מי שיגיד לי? "
Getty Images IL
להמשך הפוסט

כולם להרים יד ימין!

גברת פומרנץ, ישישה מרשעת ונרגנת, סנילית עם תעודות ושכנה שלי כבר 25 שנה, מעדה, שברה את עצם הירך ומאושפזת כבר כמה חודשים בשיקום. מדי פעם אני מפציעה אצלה

בימים כתיקונים הגברת פומרנץ היא חת׳כת קלאפטע אלטע-שמאטע קמצנית ומסריחה מסיגריות עם גרדרובת נצנצים ופרוות משנות העשרים שאכל בהן העש ופה ג׳ורה המפיק שעטנז רחב-מנעד של קללות עסיסיות מבית מדרשן של עדות אשכנז. פומרנץ, שסגרה באביב האחרון 98 שנות סבל קיומי, אמורה להיות סנילית 100% אבל אי אפשר לסמוך על הנתון הזה: אחת לכמה זמן, ללא התראה מוקדמת, מתרחשים במערכת הבקרה החלודה בראשה המצומק מגעים מפתיעים שמעלים ניצוצות פרא והנה היא שוב רוכבת על האוריינט אקספרס במסעה אל העבר. השבוע, במסגרת מעשי החסד המעטים שאני מפרגנת לעצמי, קפצתי אליה לביקור פתע בסיעודי-שיקומי. ומעשיות שהיו כך היו.

ונתחיל כמה חודשים אחורה מהיום

"רוב הנשים שברו אגן. הגברים, שכנראה נופלים אחרת, מועדים לפגיעות ושברים מסוג אחר"
אילן אסייג
להמשך הפוסט

קוראים לזה זיוני שכל

לא מה שאתם חושבים. היום אנחנו מדברים על הזוגיות של האדם החדש, ההתאהבות האולטימטיבית, זאת שהאינטליגנציה האנושית נחשפה אליה ונדלקה. סקס אאוט, אז הנה הדבר הבא

היא לא לגמרי חדשה הזוגיות הזאת, שבסיס החרמנות שלה בכלל לא איפה שאתם חושבים. לא צריך להוריד תחתונים, הראש לא כואב, אין תלות בהורמונים, גם לא העברת נוזלים בלתי היגיינית מאחד לשני ומכאן גם אין צורך בקונדונים ושאר קטלני תשוקה. היא באה יפה גם על בנים וגם על בנות, בשילובים המוכרים של בן עם בן ובת עם בת, והפחות מוכרים של בן עם בת ובת עם בן. ולא תאמינו: אפשר לעשות את זה ביחד, מה שנקרא אורגיה. חוקי, לא כואב, לא נכנסים מזה להריון ועונה לתזה המתקדמת שטוענת לצמצום הילודה. מסקר לא גלוי שערכתי מתברר שאפילו הרבנות לא עושה מזה עניין. כמה מתקדם לדבר על זה. על סקס כמובן. והכי טוב לדבר עליו כשהפוטנציאל שלו טוב.

מרכז הפיקוד

נהיה לנו נוח לדבר עם אלקסה, להזדיין איתה, להיות בחברתה של מי שבא לנו להיות
Getty Images IL / ThinkStockphot
להמשך הפוסט

הצילחות משתלחן ומתכתב עם הבריסטה

בין לילה ליום. העיניים עדיין סגורות אבל התודעה מתחילה לשנות מצב צבירה מחלום שכבר נשכח למציאות שעוד לא זוכרת. תנו לי ק׳, תנו לי פ׳, תנו לי ה׳ ונעשה יקיצה כמו שצריך

בחלון ממזרח השחור מאפיר, בזה שבמערב עדיין לא. אופס, בכלל אין לי חלון מערבי בחדר שינה. ככל שאני חושבת על זה, הפלא של להתעורר כל בוקר מחדש אחרי איבוד הכרה ארוך טווח מרצון הוא פלא. סוג של נס. ברור שאני אומרת תודה בבקשה סליחה. אלמנטרי, לא? זה הרי לא ברור מאליו. יש אנשים שמחליטים בוקר אחד לא להתעורר. מכל מיני סיבות, לא משנה, אבל מה שבטוח שמשהו במשחק נמאס להם. התעייפו.

אז אני רוצה לספר לכם איך מתארגנים שלא יימאס, שלא נתעייף. מי שמספק לנו את זה הם חברי האקדמיה ללשון העברית (במקרה של ׳רוב הסיכויים שלא יתפוס׳), או הנוער (וזה במקרה של ה׳יש סיכוי שיתפוס׳). התעוררתי, אבל התעוררתי מוטרדת. מה שהטריד שם בעליית הגג של מוחי, המשנה בדיוק מצב צבירה, הוא ההרפתקה המוזרה שעברה עלי כשישנתי וכבר הספקתי לשכוח. למה זה קורה לי? למה תמיד הדברים הטובים קורים לי כשאני ישנה? מה שמדאיג הוא השפה בה התנהלה ההרפתקה.

מצלחתים במסעדת משייה בתל אביב. הביטוי כבר הפך לרסמי
אנטולי מיכאלו
להמשך הפוסט

עצור סיסמה!

לקח לי זמן להפנים שאם לא ארשום אותה באיזשהו מקום, לא אזכור אותה. העניין הוא שבעת הצורך, כשאזדקק לה, אהיה חייבת לזכור איפה רשמתי אותה. היא, הסיסמה לחשבון הבנק שלי, הרי אמורה להיות חסויה. גם ממני

טמבלים (רכשתי לאחרונה את החוברת יקרת הערך עם כל המלים והצירופים הנגועים בתסמונת הפוליטקלי קורקט וכתוב שם שכבר אין לומר טמבלים ונכון להשתמש ב'מאותגרים מנטלית') לא מתים, הם רק עומדים מול הפתח ומייללים אל הרוח. לא יכולים להיכנס לשום מקום, אפילו אם הוא שלהם, כי למה? כי הם לא זוכרים את הסיסמה. לכל השדים והרוחות איפה רשמתי את זה? בטלפון? חצי שעה חיפוש. לא חיפוש של הסיסמה, אלא חיפוש של שם הסתרים הסודי שנתתי לה. אם הייתי רושמת בשם 'סיסמת כניסה למחשב' כל מי שהיה בא לו להציץ לי היה נכנס, צ׳יק צ׳ק עולה על הקוד החסוי גלוי והנה הוא בפנים, קורא את כל השטויות שלי ועושה ממני חוכא ואיטלולא. והכי גרוע: הוא עוד מסוגל לפרסם בכל מיני אתרים תמונות שלי במטבח, שוטפת כלים, משהו שאני מתכחשת לו. ובינתיים, עד שאמצא את הסיסמה ההיא, שמורכבת כנראה מארבע אותיות, סלש, נקודה-פסיק ושלוש ספרות (אני אלופה בלשגע את עצמי) אספר לכם כל מיני סיפורי סיסמאות.

ובכן, הסיסמה הראשונה שפגשה אותי בחיי היתה 'עוגת קרם'. לפעמים הזכרונות מתעתעים בנו אז אני לא נשבעת על זה וגם לא ארחיב בעניין, רק אומר שלדעתי, ממה שאני זוכרת, הגה אותה מוחו הרעב של אהוד השמן. מי שלא יודע איזו דלת סתרים פותחת ׳עוגת קרם׳, זב"שו.

אילוסטרציה הגנת סייבר
sibgat / Getty Images IL / Think
להמשך הפוסט

ברכת השכחה

אחת לכמה זמן אתה פוגש מישהו שלא בורך בחדוות השכחה. אני דווקא בורכתי. היום לא קל לתפוס אותי זוכרת הרכבים כמו פרצוף ושם גם-יחד והתלות שלי ביומן השנתי ובלפטופ נהיית אובססיבית

בקבוצת גפן, בקיבוץ היפה שלמרגלות הגלבוע, היה לנו ילד שלא ידע לשכוח ועד היום זוכר הכל. וכשאני אומרת הכל אני מתכוונת להכל-הכל. הוא צבר לא רק את זכרונותיו אלא גם את זכרונותינו, קיטלג אותם שנתונית, על פי הלוח הקלנדרי והעברי, בהתאם לעונות השנה וכמובן שמית. אמה-מה, הזכרונות שלו, רבים כמו הדגים בים, לא מאוחסנים בשום ארכיון ובשום מרתף שכוח אל. הם משייטים להם כאז כך עתה, מרהיבי צבעים, חיים לגמרי. 

אם היום אשאל את ג. (שמו שמור במערכת) אם הוא זוכר שע. (גם שמו שמור במערכת) דרס את השפן הקטן הלבן מהמשק-חי שלנו עם המשאית עץ הקטנה שעשה לנו מרדכי בנגריה של הקיבוץ, הוא, ג., ישלב ידיים, יגיד "תני לי רגע...", יחייך ויריץ את הזיכרון: "בטח! זה היה בגן ריבה, היינו בני חמש, בחנוכה, יום שלישי ב-11 בבוקר... היה חורף וכולנו לבשנו אפודות צמר. 12 בדצמבר 1955, שנייה... כן, כ"ח כסלו. וע., שאני זוכר שלבש אפודה בצבע בורדו, היה ילד די שובב ובאותו יום נהג ללא רשיון, דחף את המשאית עץ הקטנה במהירות שיא של 50 מ"ד (מטר/דקה) על המדרכה ודרס לא בכוונה את השפן הקטן הלבן מהמשק-חי של הגן שלנו".

דגים, כמו זכרונות, יש בים המון. אי אפשר וגם לא רצוי לאכול את כולם
David Loh / REUTERS
להמשך הפוסט

באותו בוקר לבשתי שחורים

ככל שאני מחטטת בזה יותר, כך אני מבינה שאלימות גברים כלפי נשים כמעט תמיד תהיה על רקע פגיעה באגו הגברי. בחשכה המגדרית של החברה האנושית ערב 2019 יש בינינו כאלה שלא רואים ממטר כי האגו מסתיר להם

באותו יום ג' לא יצאתי לכיכרות. המחאה שלי עברה במחשבות בעיקר. היתה שקטה. מה שכן, לבשתי שחורים. ישבנו כמה חברים והפכנו ושוב הפכנו בטבע האנושי, בעשבי הפרימיטיביות השוטים, באיך מתקומם אגו גברי פגוע, כמה קשה להיות זכר אלפא בחברה מיליטנטית שטופה בזכרי אלפא, בחשיבות המקודשת עלאק של 'כבוד המשפחה', מהו משבר המהגר, האם אכן חוסך שבטו שונא אשתו, מה הסיכויים של החברה שלנו לצאת מזה אי פעם או שמא האלימות, ממש כמו אחותה הפנאטיות, הולכת ומחפירה ומה אומרת על זה הסטטיסטיקה היבשה. וככה, ביני לביני התייעצתי עם עצמי בסוגיה הפשטנית: אם ביבי יתפטר, כמו שדרשה הקריאה שעלתה ביום שלישי האחרון מהכיכרות ברחבי הארץ, לא יירצחו יותר נשים. תיאטרון אבסורד.

שתיים בחודש

הסטטיסטיקה לא רק מחלקת, מכפילה, מוציאה אחוזים ומחשבת ממוצע במה שקשור לעלייה או ירידה במספר הילדים הרעבים בישראל או במדד האבטלה, אלא גם רחמנא ליצלן במדד החיסולים בתוך המשפחה, בדרך כלל הוא אותה אבל בואו לא נינעל על זה כרגע. ולשאלתכם, ב-2018 נרצחו בישראל שתי נשים בחודש. בשנה האחרונה הותר דמן של מרים, עפאף, נורה, יארה, מנאל, אנגוואץ׳, סילבנה, עליזה, אופירה, סיפראש, פדיה, סמר, חיאה, נורא, זובידה, אליזבת ויקטרינה, 18 מתוך 24 נשים שלא הצליחו להגן על עצמן. 13% מהן ותיקות בארץ, 47% ערביות ישראליות והשאר מוצאן 'לא ידוע'. אפשר לנסות ולנחש.

מיצג נגד האלימות כלפי נשים בירושלים, השבוע
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

פמיניזם לייט? יש דבר כזה?

לאחרונה, מכל מיני סיבות שעוד נעמוד עליהן, אני מרבה לסוג לעצמי סוגיות מטומטמות כמו מי אני מה אני מה. ואז, לצמצם את עצמי לגרגר, לחלק אותי מחדש ומשם לצמוח לכיוונים חדשים כשאני בנקודת זמן אחרת. שינויים הכרחיים

אחת לכך וכך אני מוצאת את עצמי מוותרת על חלק ממני, ממה שניכסתי לעצמי עם השנים ולא ממש עשיתי בו שימוש. משאי נהיה קל יותר, אני מגלה אותי שוב ומתאימה את עצמי לפרק הבא. מסתבר שאחרי שרכשת לעצמך נכסים שנתגלו כמיותרים ובלתי שמישים, כמו לדוגמה תואר שני בפילוסופיה פרה-סוקרטית, תעודת הוראה לשפות כנענית ספרותית, חתית מדוברת או פרעונית עתיקה, מהם לא יצא חיר, גרוש לא ראיתי מזה, אני עושה עליהם דליט ומתברר שאני בכלל לא צריכה אותם כדי להיות מי שאני. אני נגמלת מהצורך הרכושני הזה, הש׳יהיה לי׳, מן הפרעה שמלווה אותי מילדותי, נעוריי, נישואיי והורותי, כלומר רוב חיי, פועל יוצא של המחנה הפוליטי-חברתי בו נולדתי וגדלתי, בו ספגתי צו אבות, דין תנועה, ערכים, אמונות ושאר חטאים.

עד גיל מסוים צעדתי במסלול הבטוח והמואר שסללו עבורי הדורות הקודמים והנה הגיע היום בו פרצתי לי דרך משלי. נכון, החצץ לא אותו חצץ, הזפת אורגנית ונטולת לקטוז והמכבש, בו אני כבר נוהגת לבד, לפעמים קשה לו, אבל עדיין אני על הדרך שלי. כמעט מושלם, אבל אני שמה לב שכל הזמן אני מביטה אחורה, לראות אם מישהו מאז, משם, משגיח ושומר שאני בדרך הנכונה. חוסר ביטחון קל.

הלוחמת בלוחמת הפנימית
מיה גלזנר
להמשך הפוסט

בעזרת השם

... ואז הנהג שואל אותי במראה ״אסתר, למה אין לך בן זוג?״ אנחנו מכירים? ״עוד לא, אבל אני רואה שאת לבד כבר הרבה זמן". ואיך זה קשור אליך?

חוסר נימוס אף פעם לא היה החלק החזק אצלי ואני מודה שבסוף התנצלתי.

"תראי, אל תתעצבני, אבל חבל לראות אותך ככה", אמר.

מימין, שורה עליונה: אסתר-הדסה המיועדת לשידוך המושלם, דניאלה הכל יכולה ותהילה העשירה; למטה: שירה היצירתית, נועה הספוטיבית והודיה השורדת
אסתי
להמשך הפוסט

חטאים קטנים

השבוע רכשתי לי שטיחון-סף חדש דנדש לניגוב רגליים והבוקר הופתעתי לראות שהוא לא לבד. היה מונח שם צרור שמיכות קטן שאין לטעות בו ומחובר אליו פתק בסיכת ביטחון

שבע וחצי בבוקר. אני ליד הדלת, על כתף ימין התיק הכבד והעמוס שלא נסגר עם הלפטופ וכל המשרד ובשמאלי שקית המכולת מאתמול עם כמה קליפות בננה. עיניי סורקות את הבית העטוף בחשכת בוקר כזאת, מעין "וידוא הריגה" לשגרות הבוקר: אורות, ברזים, טלוויזיה, טלפון, טיפה מסק-אויל, משקפי שמש, מפתחות והחוצה.

השבוע רכשתי לי שטיחון-סף חדש דנדש לניגוב רגליים והבוקר הופתעתי לראות שהוא לא לבד. היה מונח שם צרור שמיכות קטן שאין לטעות בו ומחובר אליו פתק בסיכת ביטחון. עמדתי בוהה. כל כך הרבה שקט... הבנתי שהצרור, שהציץ ממנו אגרוף פיצפון בצבע שוקולד, שקוע בשינה. והלב שלי איים לפרוץ מגופי החוצה.

מתנת חג המולד
Getty Images IL
להמשך הפוסט

מחזיר אהבות

האם יתכן שזה נגמר? הניסיון שלי להיות כנה עם עצמי בנושא "סלע קיומנו" דורש ממני להעיף את מה שידעתי עד היום, לעלות כיתה ולמצוא דרך חדשה, אישית, לאהוב ולהיאהב

האהבה של היום היא לא האהבה של אז. לאורך השנים, בכל שלב ושלב בחיי, אני בודקת את עצמי, שואלת שאלות, מנסה למצוא בתוכי את התשובות. הקונץ הוא לא להיכנע לתאוריות טיפוליות, מדעיות, רפואיות, מהסוג ה"ממלכתי" ורק להקשיב ללב. מנוע החיפוש הוביל אותי לאתרי "פורנו" רך שכולם בלוף אחד גדול. "ואגינה לא גמישה", יובש בנרתיק", "כאבים בזמן חדירה". הכל אמת לאמיתה ושקרית במהותה. "טיפול מיני זוגי יכול להועיל", כתוב שם, "יש גם תרופות שיכולות להחזיר את החשק". הכל בבל"ת. לפני שממשיכים אציין אקסיומה אחת שאין עליה עוררין: אי אפשר להחזיר אהבה שמתה.

לאסי חזרה, זה נכון, אבל כמה לאסיות כבר יש?

מכיוון שאני יכולה לדבר רק בשם עצמי, אני כותבת היום לכאורה לאחיותיי מתוך חיפוש אחר נחמה, סימפטיה, הזדהות. לא להיות לבד בחוויה. אין זה אומר חלילה שהגברים במארג האנושי שלנו לא חווים חוויות דומות. והרי כולנו רקמה אנושית אחת כתב המשורר מוטי המר. אני תמיד מתקשה להבין את הגברים ביחסים הבלתי אפשריים בינו לבינה. זה שאנחנו יצורים אחרים זה ברור, אבל מאז הגן-עדן אנחנו מתבשלים יחד בקדירה הזאת ועוד לא למדנו.

איור של זוגיות
איתי בקין
להמשך הפוסט

בר רפאלי

טוב, אז ככה: הפעם זה סוג של ניסוי, ואם העניין יעבוד סימן שאנחנו, כולנו, קוקואים על כל הראש

לאחרונה השתתפתי בסדנת כתיבה נחשבת כזאת וכבר בשיעור הראשון נתבשרנו שאת הרייטינג קובעת הכותרת. האמת, די מביך היה כשהמנחים התעקשו שלמעשה לא חייב להיות קשר בין הכותרת ותוכן המאמר: אם (למשל) אכתוב בכותרת "בר רפאלי" 99% מהגולשים יסתקרנו וייכנסו, כבר בפתיח יראו במה מדובר, יבינו שלא בישבן עסקינן ויעיפו את הפוסט קיבינימט. ובינתיים רבותיי נרשמתם, נספרתם והרייטינג קפץ. והרי לא משנה אם קראתם או לא. מה שחשוב הוא שלחצתם על דוושת הסטטיסטיקה. אם תשאלו אותי מדובר בהונאה לשמה, המאפיינת את החיים בגנעדן של שוטים. מה זה אומר עלינו?

אז כותרת מפתה יש לנו. ומה הלאה? נניח שהחלטתם להישאר ולראות מה עניין התקרצצותי השבוע. עכשיו קוראיי היקרים אני אמורה לספק את הסחורה ואם נודה על האמת המוזה שלי, שחיה אצלי כבר כמה חודשים (ללא השתתפות בשכר דירה!) ואמורה להפרות אותי, ירדה בבוקר לים, מן הסתם מחפשת השראה והייתי רוצה להאמין שהיא כבר בדרך חזרה. אגב, את סיפור המוזה אני ממש חייבת לשתף. זה משהו שלמדתי לפני כמה יובלות מאיש קולנוע איטלקי קשיש אך שרמנטי שהלכה לו לבלי שוב המוזה הקבועה ומצא את עצמו כמה שנים ללא תסריט ראוי אחד לנחמה.

המוזה האיטלקית
מור זיילסטרה
להמשך הפוסט

פולניה, מרוקאית וגרוזינית קופצות ממטוס באמצע הלילה

האמת, גם אני שאלתי את עצמי למה להן לעשות את זה, אבל הן כבר קפצו ולא היה את מי לשאול. וגם: שלושת האבות הרוחניים של החתול המת שלי

לא לא, אין כאן שום סיפור רקע סוחט דמעות, לא מוסר השכל ולא ילדות עשוקה, לא הורים גרושים וגם לא מצוקות כלכליות. ועוד חשבתי לעצמי שבשביל לקפוץ ממטוס באמצע הלילה צריך המון אומץ. זה יכול להיגמר ממש רע. אני לא הייתי אוזרת עוז ועוד באמצע הלילה! שוו בנפשכם.

יש לי וידוי: תמיד רציתי להתחיל ככה סיפור עם כותרת כזו והנה. בכלל לא היה קשה. זה מה שנקרא נונסנס לשמו. אין לכותרת המיתולוגית הזאת ושלל וריאציותיה, שבכולן היא מצוצה מהאצבע, שום המשך מובנה שיש בו עלילת מתח כלשהי או איזו אג׳נדה, אין להתחלה הזאת שום אמצע או סוף, שום שיעור ללמוד ממנו או משהו לספר להורים. באותה מידה יכולתי לכתוב מרוקאית וגרוזינית גונחות מעונג באמצע הלילה. והפולניה? נו באמת, תניחו, גם ככה יש לה מיגרנה.

מרתף אפל. אינספור ארגזים וקרטונים ובכל אחד כזה יש סיפור.
פנורמס
להמשך הפוסט

הוא אוהב אותי

וגם את הבלונדה מגבעתיים ואת ההיא השחיפית הקצוצה ממזכרת בתיה וגם את אחותי. איך לעזאזל התגלגלנו לסיטואציה? הארכיאולוגית החטטנית שבי השקיעה בספירה לאחור ונעצרה על השתלת הלב שלו

פוליאמוריה היא עניין לפילוסופים. כדי להיחשב פוליאמורית את חייבת שיהיה לך סולם ערכים יציב ואמין, כבוד ויושרה, ויתור על קנאה וצרות עין, פתיחות, כנות והכי הכי לב אמיץ ומלא אהבה. פוליאמוריה בהגדרה המילונית שלה היא מערכת יחסים רומנטית בהחלט עם יותר מאדם אחד, שניים, שלושה, קשר שיש בו אהבה, יחסי מין, אחריות כלכלית, אפילו ילדים, והכל בידיעה והסכמה של כל הנוגעים בדבר.

אי אפשר להיות גם פוליאמורי וגם לעשות את זה מאחורי הגב. זה או-או. בגידה, להבדיל, היא בגידה. משהו להסתיר. פגיעה באמון. בבגידה הכל מתנהל מאחורי הגב. יש בה קסם בבגידה, ים אדרנלין, תשוקה וסקס, שקרים ורגשי אשם. אבל את לא יכולה להיות גם בוגדת וגם לספר לו. גם כאן זה או-או.

אי אפשר להיות גם פוליאמורי וגם לעשות את זה מאחורי הגב
Getty Images IL
להמשך הפוסט

חנוך למתי על פי דרכו

הפתטיות חגגה במופע המשותף של שלום חנוך ומתי כספי. ואני? ככל שאני מתבגרת אני טובה יותר בביקורת וכמה שיותר ציני יותר טוב

פעם, בחול המועד אחד, יצאתי לחופשה של שבוע ברומא. ״שימי לב לגברים האיטלקיים״, ציידו אותי דורשי שלומי בערכת מגן, ״יצא להם שם של צובטים בתחת״, ואני המראתי לי לרומא מלאת ציפיות.

מה אמרר לי ומה אקטר, הביתה שבתי ללא צביטה אחת לנחמה, גם לא צביטונת פיצקלה כזאת, שיהיה לי על מה להישען בלילות החורף הקרים אי שם בשלהי הגיל ההוא שלא מדברים עליו, ואין צורך לציין ששמם הטוב של הרומאים הוכפש עד להודעה חדשה. זה לא שאיטליה לא יפה, טעימה, עסיסית, סקסית, אופנתית, אופראית ומשכרת. היא כל אלה ולמעלה מזה, אבל אם וכאשר אשקיע שוב בחופשה איטלקית בחו"ל המועד אבחר נאמר, בטורינו, אולי בטוסקנה. גונבה לאוזניי שמועה...

חנוך וכספי. לא מחביאים את הזקנה
תומר אפלבאום ודודו בכר
להמשך הפוסט

איך מפרשים "חיים משוגעים"?

כל שנה, בראש השנה ויום כיפור, אני סוגרת את הבסטה, פותחת את היומן החדש ורושמת בכותרת ״חיים משוגעים״. יש את אלה שחוגגים עם הנכדים, אחרים ברחבי העולם, ואני? עם העוסק מורשה שלי

בסופו של דבר הייתה לי שנה קקה, 12 חודשים נאחס, 52 שבועות לשכוח, 365 ימים לעשות עליהם איקס, 1,858 שעות לתשליך ואם כבר נכנסים לרזולוציות אז ספרתי בפרק הזמן הזה 16,276,080 דקות מעצבנות (טעיתי פעמיים ונאלצתי להתחיל מהתחלה) ועכשיו פותחת את היומן החדש ורושמת בכותרת ״חיים משוגעים״

ראש השנה ויום כיפור הם יחידת מפנה עבורי. כל שנה אותו דבר. אני סוגרת את הבסטה ההיא ומתחילה חדשה. לצערי אני לא טיפוס של ניצול הזדמנויות, ואני אומרת לצערי כי אם הייתי קצת יותר עירנית, זריזה, כדאיניקית וחצופה אולי הייתי היום במקום אחר.

אסתי בחופשה דימיונית
צביקה טיומקין
להמשך הפוסט

יאללה ביי

בחיי שאין לי מושג איך מתים. מה מרגישים? על מה חושבים? האם אפשר ללכוד את נשמת האף האחרונה? ואיך כותבים צוואה? מה שבטוח הוא שמוטב שהמוות יופתע ולא אתם

לאחרונה אני מתעסקת במוות ובכלל לא בטוח שבדברים האלה יש יותר מדי. השאלה היא איך דואגים מראש שכשזה יקרה זה יהיה אלגנטי וללא קצוות מיותרים. יש דברים שכדאי ואף רצוי לחשוב עליהם לפני, ויפה שעה אחת קודם.

מה אם אני הולכת לישון ולא מתעוררת? מצד אחד זה אידיאלי, פריווילגיה של צדיקים, אבל מה קורה עכשיו? מתי יבינו שכנראה משהו קרה לי? מתי יבואו לחפש אותי? איך ייכנסו אם נעלתי את הדלת מבפנים על הבריח? ומה עם הבת שלי? וצ׳אקי שלי?ֿ

שקיעה בעיר אופקים
אליו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

אפשר למות מזה

07:30 אני במעבדה של קופת החולים לבדיקת דם שגרתית. ומכאן, מעשה שהיה כך היה

הבוקר, אחרי דחיות ממינים, סוגים וזנים שונים כאלה ואחרים, יצאתי בעזוז שכולו כניעה ללחץ חברתי לממש את ההפניה לבדיקות דם מקיפות שנסחבת איתי כבר חודש וחצי. כל גופי מתחנן למנת הקפאין שלו (חלב דל, מעט קצף, כוס חד פעמונית), אבל מאתמול ב-19:00 - אני בצום.

וכך, ב-7:30 נחתתי במעבדה של מכבי. הגולם בכניסה, מחלק התורים האוטומטי, מנפיק לי את המספר 8409 וההפניה שבידי ואני ממתינים לתורנו כמו גדולים בחדר המתנה ריק. שקט כאן בשעת בוקר זו ואני מתפנה כל כולי לתהות, בפעם המי יודע כמה, על פשר ה-8409 בעשרים לשמונה בבוקר. בואו נגיד שבאירופה זה לא היה קורה ואני כמעט בטוחה שגם באנגליה והולנד היו מתייחסים לזה ברצינות. שם כבר מישהו, שזה התפקיד שלו 40 שנה, דואג כל בוקר להאכיל את המספרים במכונה המטומטמת ומסדר ש-9 יהיה 9.

סניף קופת חולים מכבי
אייל טואג
להמשך הפוסט

פנוי לידך?

היתה שמחה לפגוש אותו. ככה, לכמה שעות, לא יותר. היא מתרגלת ללבד, טוב לה עם הזכרונות, אומרת לי בגילוי לב חברה יקרה שלי שלפני שנה וחצי ליוותה את בעלה למנוחת עולמים. המחלה כירסמה בו עד שלא נשאר ממנו כלום

אם הוא יבוא איפה תרצי לפגוש אותו?

- ״אולי בים. אהבנו לרדת אחר הצהריים לים. יוון כמובן יכולה להיות נפלאה, אבל זה לא ריאלי מבחינתו״.

דימוי של איש סוריאליסטי
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

אני מבקש שתראי פסיכיאטר

יש רופאי משפחה שעל כל רצפט אווילי מעבירים אותך יום עיון. זה שלי נכנס להיסטוריה. ממושמעת קבעתי תור טלפוני אבל זה לא עמד לזכותי: יצאתי משם פסיכית

״תראי״, אמר לי, ״אני יכול לרשום לך פרמין לשבוע ניסיון, אבל זה עלול לפגוע לך בעירנות, לגרום לדופק איטי, לתגובה אלרגית, שינוייים בקצב הלב, לחץ דם גבוה מאד, עילפון, בלבול, פרכוסים, תנועות לא רצוניות של השרירים, רעד, עוויתות, טיקים בפנים, דיכאון, חוסר מנוחה, ירידה בלחץ הדם, שלשול, חולשה, הזיות ועוד לא דיברנו על תופעות הלוואי שמופיעות אצל נשים קשישות ואת יקירתי כבר בקטגוריה״.

- אבל דוקטור, מה כבר ביקשתי? בחילות הבוקר הורגות אותי. בדרך כלל זה נגמר אחרי שלושה חודשים.

רופא בודק את הבטן של מטופלת מבוגרת
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

האדם החדש

כבר כמה זמן מדברים במסדרונות ההסתדרות על זה שהם אמורים להגיע, האנשים החדשים

… ובחלומי מצאתי את עצמי בחלל עגול כביצה בעל ארבע צלעות, אדיר ממדים ומיניאטורי, מה שהזכיר לי בלומפילד ואת דירת ה-25 מטר של הבת שלי. השקיפות המפתיעה והצלולה של פלדת האל-חלד משכה אליה את ידי הסקרנית, לגעת במתכת חסרת המאסה שנמצאה רכה כמו גלגל הבריכה המתנפח של ילדותי שתמיד היה חסר בו אוויר. קרני האור פילסו פנימה מכאן, חצו את האולם ויצאו החוצה משם והופתעתי מהאפשרות שלא הופתעתי לראות שהן ממש כמו קרני אור שנכנסות מפה ויוצאות משם וגם זכור לי שחלפה בי המחשבה איך זה שאהיה מופתעת ממשהו כה צפוי.

״הפריימינג שלך ידע שזה יבוא ושככה זה ייראה״ חלפה לידי התשובה ומי ששיגר לי אותה שפתיו לא נעו. עיניים צהובות חייכו אלי מהפרצוף הלבן המכוסה צינק ואין להתכחש שהושקעה כאן תשומת לב והקפדה. הפסים הדקים השחורים שחצו את צהוב העיניים לרוחב התרחבו והתכווצו והתרחבו למטבעות שחורים והזיכרון מהבוקר זרק אותי אל הביטקוינס של צ׳אקי החתול הכתום שלי שמטבעות אישוניו משחירים רגע לפני ההסתערות על בוהניי. האם גם הגבר בשמלת השיפון חשופת הכתף עומד להסתער עלי? לא, זה רק דז'ה וו תועה ואין להשליך מעולמי המשעמם וחסר המעוף על הפטה מורגנה הפנטסטית שמתרחשת פה לנגד עיניי. כל הבנים כאן בשמלות שיפון חשופות כתף. מה עוד אבקש מכורה שלי.

אסתי אשכול
מיה לוי
להמשך הפוסט

את לא תגידי לי מה לעשות

״את לא אמא שלי! את לא אחראית עלי ועד שנדחפת והתנחלת כאן היה לנו יופי״, השתלחה שקד בת ה-12 בנורית, החברה של אבא שהעזה ברוב חוצפתה וחוסר רגישותה לבוא לגור איתם

נורית ידעה שהסיפור הזה לא יהיה קל. כבר שנתיים שקד בועטת, שופכת חופשי את חוסר שביעות הרצון שלה, בלשון עדינה, מהקשר ההולך ומתהדק בין אורי, האבא הנערץ שלה ונורית ״היפה, החכמה, המוכשרת״ הנערצת שלו. אם תשאלו את שקד, נורית בכלל לא יודעת לבשל, בלגניסטית, הצחוק שלה מעיר מתים ומכל סרט מצויר היא מייללת. על אמא של שקד לא מדברים. לא אורי ולא שקד. מה יש כבר להגיד על אמא שהתאהבה באמא אחרת, אמא של יותם מהכיתה שלה, של נעה שהיא לא סובלת וענבר, שקטנה מדי בשביל שיהיה מה לא לסבול אצלה. אמא של שקד עזבה את שקד והלכה לגור עם האמא ההיא ועם שלושת ילדיה וכשאין מה להגיד אז לא אומרים.

לגמרי במקרה נורית חברה שלי. כשתי תל אביביות קולטוריסטיות הכרנו בחוג שזכה, ככה בינינו, לשם ״פתיחה חמש אצבעות״, שזה אומר שכל חמישי בערב אנחנו בפתיחה של איזו תערוכה. בדיל הזה יש אינסוף גמים: גם נפגשות (חברות, לא?), גם מעלות בדמנו את מפלס צבעי השמן, האקריליק, האקוורל או מה שלא יהיה (מטעינות אנרגיה), גם פוגשות שוחרי אמנות פחות או יותר בגילנו, בני המין השני, חלקם פנויים, לפחות באגף הרגשי, כך שתמיד יש סיכוי כלשהו לציד מוצלח. ואנחנו גם נהנות מכוס יין, מכריכונים מעודנים כיד הדמיון הקולינרי של המארח או בא כוחו וגם בכלל ואפילו בפרט. איך אתם חושבים אורי ונורית נפגשו? נו, בדיוק ככה.

אילוסטרציה של ילדה ואמא חורגת רבות
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

דעות חשובות יש לכולם

היום אני לארג׳ית עם עצמי, נותנת דרור לשטויות שלי, כאילו שאני לא עושה את זה כל שבוע. אהיה מופתעת אם תהיו מופתעים

ואם כבר הזכרנו חור, הבה נזכור נא את החור האימתני בחשבון הבנק שלי. קורה לי שאני חדלה לדאוג לעצמי ועוברת לדאוג לבנק המזרחי על כל סניפיו וחבר מרעיו שמא יפול לבולען שנפער בחשבוני. מי שאומר לכם שחשוב לדאוג לעתיד יודע מה הוא אומר ועם זאת, מניסיון, אני כבר מזהירה אתכם שזה כמו לפתור משוואה דיפרנציאלית עם שלושה נעלמים בעזרת לעיסת מסטיק. ויש חשיבות לסוג המסטיק. אם זה חלילה בזוקה אנא, אל תיפול רוחכם גם אם בחיים לא תגיעו לירח, למרות שהבטיחו לכם שעד גיל 21 זה יקרה.

לשאלתכם, לא, אני לא רואה מונדיאל. ולא בגלל שזאת בדיוק שעת ההתייחדות שלי עם הכלים בכיור, או משום שאני שקועה עמוק בספר "אחד עשר בני קוצץ ביערות מנשה" של אחד, אדוארד בס, מספרי הילדים המומלצים ביותר לגילאי תשע עד עשר, אחרי פטריק קים וסטלאג 17 כמובן. אני לא רואה מונדיאל כי אני סתם לא אוהבת כדורסל.

בני נוער בקומזיץ של התנועה, 1953
טדי בראונר / לע"מ
להמשך הפוסט

כמה רחוק תלכי בשביל להשלים את המשכורת?

את זוכרת? אני זוכרת, ועוד איך זוכרת. הרבה זמן הכחשת, לא אמרת לאן את נעלמת לילות ארוכים. נתת לי להתבשל בחשדות של עצמי, סיעורי המוח שעשיתי רק עם המוח הקטן שלי הביאו אותי למחוזות לא ממש סימפטיים וכל פעם, כשהייתי מנסה להיכנס לך מתחת לעור היית צוחקת עלי

החלטתי שלא אשפוט אותך. יש תקופות בחיים שבנאדם נדרש לעשות גם מה שבחיים הוא לא חשב שבחיים הוא מסוגל לעשות את זה. משהו שנוגד את כל העקרונות, את החינוך מהבית, את הערכים. משהו שבחיים לא תוכלי לספר לאמא וגם לא לאבא ובטח לא לילדים שלך.

זה מזכיר לי: באחד האמשים ראיתי סדרה נפלאה בנטפליקס, ׳הכתר׳, המתאר את בית המלוכה הבריטי בימיה של המלכה הצעירה אליזבת. מגיעים לסצינה בה מראים פיסות מילדותו הכואבת מאוד של פיליפ, שלשתי אחיותיו היה קשר אמיץ הנאציזם. מכל מיני סיבות הוא מגיע, נער בן 13 בלבד, לגרמניה להלוויה של כל בני משפחתו שנספו בתאונת מטוס. מסע ההלוויה עובר ברחובות העיר, כל התושבים מצדיעים במועל יד ואני יודעת שכולם ניצבים בסרט. וכשאני אומרת שלפעמים אנחנו נאלצים לעשות דברים ש״לא עושים״ אני נזכרת באותו מועל יד ושואלת את עצמי, אם הייתי חלק מהקאסט בסרט ההוא האם, בהוראת הבמאי, הייתי מרימה את היד? האם הייתי?

אשה עובדת בשיחות ארוטיות
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

את לא הבחורה איתה התחתנתי

אני בשיפוצים. בינואר נפלה לי התקרה בבית וסוף סוף אחרי חצי שנה הגיע השיבוצניק. מי שעבר בחייו שיפוץ יכול להבין לנפשי: שבוע שלם וזה במקרה הטוב אני לא לגמרי בטוחה מי אני, איפה אני, איך קוראים לי ומה אני עושה כאן. כואב, אבל יעבור ללא טיפול תרופתי

לרגל האירוע המכונן אני מנצלת הזדמנות ומעיפה ממגרות חיי מטעני ילדות שלא מקדמים אותי לשום מקום, מנפנפת מהסדקים האפלים של זכרונותיי מערכות יחסים שהצטברו שם ובשום פנים ואופן אין לי כבר מקום בשבילן, נפטרת מחפצים שתקועים לי כבר שנים בדרכי ואומרת יפה שלום למוזיאון השמונצעלך שאין לי שליטה עליו. פעם באו אלי שתי ג׳דות שמגדירות את עצמן כמנקות בתים, הציצו, התרשמו מהשפע ועשו אחורה פנה.

כל הפטפטת הזאת בעצם רוצה לומר לי ולכם שהגיע הזמן להעביר משחולת. בפנים ובחוץ. לאוורר את המאחז, לשחרר מעט את ההאחזות בו, לעצור או לפחות להאט את המרוץ מעזריאלי לגינדי ובחזרה, להסתפק במועט, להבין את ההבדל בין רוצה וצריכה. נכון שאני רוצה לטרוף את העולם, אבל קודם חייבת להמציא את עצמי מחדש ובשביל זה נחוץ לי היום חלל גדול, פתוח, ריק. אשן על הרצפה כפיות עם צ׳אקי שלי הכתום.

אסתי אשכול
חיים טרגן
להמשך הפוסט

שמישהו יסביר לי אחת ולתמיד

שמישהו יסביר לי אחת ולתמיד מה מכריח בני אדם שפויים לכאורה, כאלה שלא שותים נפט, לא אוכלים זכוכית ואם נלחץ עליהם עוד יתברר שיש להם באיזו מגרה נידחת תעודת יושר מהגדנע, לרדת ביום קיץ חם לים

״איזה כיף בים!״ אומרת לי שכנתי ומנענעת את אוסף צמידי-שוק-הכרמל שלה. ״איזה אוויר! והבריזה... אוח, את חייבת איזה יום להזיז את התחת השמן שלך ולבוא איתי!״

לבוא איתך לים? אני? למה מה קרה? על איזה אוויר את מדברת? מה רע באוויר הקרת? של פלורנטין? בבריזה הדרומית-צפונית העולה מהמזגן בקפה? תראי איך הפרצוף שלך צלוי. אני באופן עקרוני לא מפתחת יחסים אישיים עם השמש (קצת נעלבתי מ״התחת השמן״).

אשה עומדת על החוף עם הפנים לים
StateofIsrael
להמשך הפוסט

על שלושה דברים יקום ויפול דבר

המחשבות של הבן אדם הן עניין שאין לו ממש שליטה עליו. שטף התודעה אולי יודע מאיפה הוא פורץ אבל אין לו מושג לאן יזרום, לאן יתנקז. ואצלי זה הולך ומסתבך

אוכל, סקס, כסף

תאוריה שנראית לי הגיונית להפליא ואף מעשית היא שהחיים של הבן אדם נשענים של שלוש רגליים: מזון, סקס וכסף ולא משנה הסדר. אם אחת מהרגליים מתנדנדת - הלכה היציבות וכולך שקועה בלהחזיר אותה. בואי נגיד שמבחינה כלכלית את מסודרת: את צוחקת כל הדרך לבנק, תחום התזונה בחייך מסודר סוף סוף, מצאת את שביל הזהב שבין אבות ואימהות המזון, ירדת במשקל, את שומרת. אגב, את נראית מצוין. איפה הבעיה שלך? אין גבר בחייך. עם יד על השד, כמה זמן לא השתרללת? כמה אנרגיה ו"רגש" יכול להעניק לך ידידך מהפינה הימנית הרחוקה של המגירה התחתונה?

אין ספק שאת משקיעה עכשיו ברגל הזוגיות המתנדנדת. את אופטימית. קובעת שני דייטים בערב ומצפה לפרפרים בבטן, אך שכחת שתי עובדות יסוד שקשורות לפרפרים: אלה של הלילה הם בדרך כלל עשים חסרי הוד והדר, חייהם קצרים ועד אז הם מן הסתם בשלבים שונים של התגלמות. אם את קובעת את הדייטים שלך עם גברים בשלבי הגולם שלהם אל תיראי מופתעת מכך שהדייט שלך שוב התחרב. לא, זאת לא את, זה הוא. הגולם. שוב את הולכת לישון לבד. מחר עוד יום, בו תשקיעי בציד פרפרים.

אסתי אשכול שוכבת עם פרחים על החזה שלה
חיים טרגן
להמשך הפוסט

דרוש אימפוטנט

אל תתלהבו. זה לא מה שאתם חושבים. "דרוש אימפוטנט" הוא שמו של ספר שכתבה גבי האופטמן, ישראלית שחיה בגרמניה. נראה שלשתינו עניין משותף

מודה ומתוודה: לא קראתי את "דרוש אימפוטנט" של גבי האופטמן. אני מחזיקה אותו ומעלעלת בו, אך בינתיים אין מי שמכוון לי אקדח לרקה ומאיים "תמצצי!" (נו טוב, "קראי"). בכלל לא בטוח שאני חייבת להיכנס לפרדס כדי להבין את כוונת המשוררת המתוסכלת שנמאס לה מהגבר שלה, שכל עניינו בפיפי שלו. לדבר הוא לא יודע, לכתוב גם לא והוא מתקשר בשפת האימוג'י: תקצירית, עניינית, כל פרצופצ'יק רוצה לומר לי משהו אחר, לרוב מזויף. לחרמן אותי, להמם אותי, להסכים איתי, לא להסכים איתי. יש לב, יש נשיקה, יש נשיקה על העוקם, יש קריצה, הוצאת לשון וצחוק בו זמנית ויש מטוס ממריא, בו זה עם הפיפי רוצה לומר לך "שלום מותק ולא להתראות" - וכך הלאה, אל האופק האפור שבו מסתיימות כל האהבות מהז'אנר הזה. נראה אותו כותב לי באימוג'ית משהו כזה: "יקירתי, קראתי אמש ספר יוצא מהכלל מאת סופר לא מוכר ולא יכולתי להפסיק להרהר בך ובקשר שלך לכנופיית הלח"י, למנדט הבריטי, ליאיר שטרן שנרצח בשכונה שלך, פלורנטין, לא רחוק מביתך". יאללה, נראה אותו כותב לי את זה באימוג'ית.

ועד אז נחזור לאימפוטנט: הסופרת, ממש כמוני, הייתה רוצה לפגוש גבר מקסים עם ראש על הכתפיים, אינטליגנט ואימפוטנט, שיהיו לו עוד כמה שפות בארכיון שלו, יתעסק פחות בפיפי שלו ויותר בה. בי. שוב, לא מה שאתם חושבים. לא בפיפי שלה אלא בה, בה עצמה. בקשר שלהם, במה שיש ביניהם, בעבר, בהווה ובעתיד שהייתה מבקשת לעצמה. אז היא פרסמה מודעה "דרוש גבר עם ראש על הכתפיים", וציינה בנוסף שהוא חייב להיות מקסים ואימפוטנט. למודעה נענית שורה של גברים שבטוחים לגמרי שהם עונים לקריטריונים הנ"ל. הספר, כך אני משערת, עוסק בשורת הרפתקאותיה נטולות הסקס בין ובתוך אותה שורת גברים עם ראש על הכתפיים, אינטליגנטים ואימפוטנטים, ותוך כדי אני נזכרת ביאיר (אברהם שטרן), מנהיג כנופיית הלח"י, שגם לו הייתה שורה, שורת מחץ, "משורה משחרר רק המוות", וכל יום כשאני עוברת ליד הבית שלו בפלורנטין, בו הסתתר ואף חטף כדור, אני מהרהרת ברעיון שהוא במו שורתו גזר את מותו. עד כמה שידוע לי יאיר לא היה אימפוטנט, אבל המחשבה שלו יצרה לו את המציאות. השאלה לא הייתה אם יחסלו אותו, אלא מתי.

אסתי אשכול עם הספר דרוש אימפוטנט
מור זיילסטרה
להמשך הפוסט

נטע ללא רתע

קצת נסחפנו, לא? הכי קרוב למה שקרה כאן בארץ בליל ה-12 במאי האחרון היה הרגע האחד אין שני, ב-14 במאי 48׳, בו הכריז יושב ראש מינהלת העם דוד בן גוריון על היותנו לעם. זקני "אחוזת בית" לא זוכרים שמחה שכזאת

איך זה שכוכב אחד מעז? מה היא בכלל חשבה לעצמה, ככה להעמיס על הכתפיים שלה, כולה בת 25, את כל התקווה של העם הזה, את החלום הציוני, את חזון הארוויזיון? נכון, היא חמודה מאוד, אני לא הצלחתי לתפוס אותה בדבר שטות כפרה עליה, היא שיגררה את ישראל על הצד הנכון, המשעשע, הווקאלי, הביאה ליבשת אירופה הרדומה, הפרימיטיבית-משהו והלא מאותגרת (להוציא מקרים שאפשר לספור אותם על יד אחת) רוח חדשה, ז׳אנר מוסיקלי אחר, אג׳נדה מאוד אישית: קבלת השונה. ונטע ללא ספק שונה. אם היינו אי פעם קרובים לשלום עולמי היה זה כאשר התרנגולת הצבעונית שלנו, בנפנופי כנף וקרקורים, חתמה על "הסכם ליסבון".

כל העניין כולו הוא נטע עצמה ואיך היא משחקת בצעצוע שלה. הגם שצריך היה להתרגל לזה, מידות גופה לא היו הפואנטה. אולי ככה בקטנה, משהו שכבר חשבנו שנגמלנו ממנו לולא העיתונאית ההיא, כנראה חדשה בשטח וחסרת ניסיון, שבכל זאת ידעה לשאול את שאלת 40 הקילו. לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא רזה.

בנימין נתניהו מארח את נטע ברזילי וחברת המשלחת הישראלית לאירוויזיון במעון ראש הממשלה בירושלים
חיים צח / לע"מ
להמשך הפוסט

החיים בכוס קפה

הבית קפה בשכונה שלנו הוא המיקרוקוסמוס של העיר הגדולה. ברבע לשש בבוקר מכונת האספרסו כבר שורקת וגונחת בהנאה, מהתנור בדיוק יוצאת טריה ושחמחמה גאוות המקום ומשבשת את שיקול הדעת של משכימי הקום ששבים וחוזרים לכאן מדי בוקר בדיוק בגלל זה

משמרת ראשונה. הם, הקבועים של רבע לשש בבוקר, מרגישים כאן בבית, לכל אחד המקום הקבוע שלו והם פותחים בשאנטי את היום עם השילוב המנצח של קפה-מאפה, פותחים את עיתון הבוקר ורואים מי ניצח אתמול ומי מת ואיך החברים שלנו ברמת הגולן עברו את הלילה, פוקחים את העיניים ולאט לאט נכנסים לעניינים, נרגעים מהלילה שעבר עליהם, נותנים לפלייליסט הבוקר המושקע להיכנס להם לקצב הדם ומסדרים את הראש במקום הכי כיפי בעיר הזאת. שעה של קסם.

אני מגיעה בין שבע לשמונה, תלוי אם נפלתי מהמיטה או סתם. הקפה שמתקין הבחור התימני, שמשום מה לא מסתיר את הנתון הזה, שניהם אליפות. הוא רואה אותי מתקרבת והקפה בדרך כלל כבר מחכה לי בכוס קפה-שחור של פועלים, חלב דל, מעט קצף וציור של לב. זה שירות. גם לי יש מקום קבוע, אבל אם אני מקדימה כי נפלתי מהמיטה אני מוצאת במקום שלי את הקבוע מהמשמרת הראשונה שזה גם המקום הקבוע שלו. אני סבלנית. הוא תכף יקום וילך. חילופי משמרות.

אסתי בבית הקפה
אסתי אשכול
להמשך הפוסט

הבושם

אני לא הולכת לזרוק בפתיח ולו רמז על הזיכרון הזה, שנפתח בסתיו 54׳ וסגר מעגל ב-2014, 60 שנה אחרי. אכן, פריז יפה בסתיו. במיוחד בסתיו

המועדון-לחבר בקיבוץ בו נולדתי נשען על צלע ההר ועולים אליו לרגל. פעם-פעם, בשנות ה-50, נמתחה מעל חדר האוכל מדרכה רחבה, מלכותית כזאת, שחצתה את הדשא הגדול והמטופח והתחברה, בין שני עצי פלומריה ריחנית, עם המדרגות הרחבות והמרשימות של המועדון, פנינה אדריכלית מגניבה שלא נס ליחה. בביקור האחרון שלי בקיבוץ שמתי לב שאותה מדרכה מפוארת נראית היום כמו שביל עזים על ההר.

אומרים שהזיכרון האנושי מתחיל בסביבות גיל 3. אני את הזיכרון הזה שלי, שתיכף נדבר בו, סוחבת איתי במגרות ילדותי איפשהו בסביבות גיל 4.

המועדון-לחבר בקיבוץ, היום
דוד (דדה) עינב
להמשך הפוסט

על שלושה כלונסאות מתנדנד הפוסט הזה

המציאות כידוע עולה על כל דמיון. גם אם אנסה להמציא, לפנטז, לשחק אותה בכאילו – הסיפורים מהחיים הם-הם ההזויים האמיתיים. קבלו שלושה על מגש כסף

באמ-אימייל שלכם!

כבר 11 חודשים, מדי יום ביומו ואפילו פעמיים ביום, סופג הלפטופ שלי מיילים המזמינים אותי להשיב - ובכך להיענות להזמנה המסחררת והמפתה לה חיכיתי כל חיי ולקבל את ה-5.5 מיליון דולר שהוריש לי בן משפחתי שאת שמו הפרטי לא מגלים לי אולם שם משפחתו מסתבר כשם משפחתי ואני כך נראה היורשת היחידה. את המיילים משגרים אלי על כנפי הנטוויז׳ן ׳עורכי דין׳ למיניהם מרחבי העולם, לכל אחד מהם שם שונה וכתובת מייל שונה ובעצם כל מה שעלי לעשות הוא להקיש ריפליי ולתת למי שזה לא יהיו את מספר חשבון הבנק שלי. ההעברה הבנקאית תבוצע בתוך שבעה ימי עסקים.

״טוב ויפה״ (אושו), ״אחלה״ (הבבא סאלי), ״ברוך שהחיינו״ (הנביא ישעיהו), ״אם תרצי אין זו אגדה״ (בנימין זאב). אז מה עוצר בעדי מלהקיש על הריפליי?

צילום מסך של הודעת המייל שקיבלתי
להמשך הפוסט

כרומוזום אחד פחות ועוד הגיגים

היתכן שכמעט בכל אחד מאיתנו שוכן טרול?

אכן, לא קל לבלוע כל שבוע את נזיד הקרפדות הטוקבקיסטיות הדוחה מהשלולית המצחינה אי שם הרחק בימין ולהבין שגם אם זה מרגיש אישי זה ממש לא. למדתי לא לזקוף ציצים בגלל כמה קומפלימנטים וגם לא להתרסק מזמרת הטרולים נוסח ״יא זקנה בלה עם קורי עכביש, שימי ת׳שיניים בכוס ותחזרי לתאי הגזים!״

היתכן שכמעט בכל אחד מאיתנו שוכן טרול? שאנחנו רק מתחזים לבני אדם אבל בסתר, בחדרי חדרים מחליאים, מאחורי ה-100 מגהביט שהבטיחו לנו, מסתתרים טרולים סוציופטים אנונימיים? גם אם לא תכוונו לי עכשיו אקדח לרקה אודה שבא לי לחשוף אתכם, עלובי נפש שכמותכם, לשלוף אתכם מהחורים החשוכים והמסריחים שלכם, להעמיד אתכם בכיכר העיר עם התחתונים המלוכלכים שלכם, הגופייה הקרועה, הפיצה הקרה העבשה והזבובים ולעשות לכם אחול מניוקי שיימינג. תתביישו לכם!

נער מניף אישה אל על בנמל התעופה בן גוריון
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

לא פראייר הבן-גוריון הזה

לא, אתם לא רוצים לדעת מה הלך בימים האחרונים בבן גוריון. אפשר לחשוב המדינה תחת הפגזת טילים וכולם נסים על נפשם

בן גוריון יכול לעמוד על הראש עד אחרי חו״ל המועד, לסמס למוזס ״תעשה איזה נס קפה, משהו״, לשלוח ווטסאפ לפרעה שיסגור את השערים... דבר לא יעזור. המנוסה הגדולה בשיאה.

ואני לא אבין ממה בורחים המוני בית ישראל. נכון, יש כאלה ששמים קצוץ על הכבד של סבתא צילה, אחרים שנמאס להם מהגפילטע של דודה שרה, יש מי שמגחכים על הביצים במלח של סבא מ ובועטים, בעיקר התשחורתיים, אחד בשני מתחת לשולחן על חשבון דוד שמחה המשוגע שכבר אחרי כוסית אחת מפליץ בקולי קולות ומרביץ שרשרת גרעפצלעך שלא נס ריחם. וכך הולכת לה החרוסת בדרך כל מסורת ובני ישראל נוהרים על טפם וחמתם משני הצדדים אל הגוי הגדול שלא ידע לא את יוסף ולא את הקניידלעך. כבר בפורים הם מכריזים ״אנחנו לא כאן בפסח״ ומרביצים כזאת יציאה... מה זה יציאה, זקני מצרים לא זוכרים יציאה כזאת. ומשה, מוישלה כבד הלשון, לא שכח לקחת איתו בתיבה את האורנג׳דה.

נוסעים על מסוע בנמל התעופה בן גוריון
אייל טואג
להמשך הפוסט

על סקרנות, אינסטינקטים ומעשה שהיה

האינסטינקט הפרימיטיבי שלך לוחץ עלייך להעז ולפתוח אותה כאן ועכשיו. למעשה אין לך מושג מה תמצאי בה. שנים התיבה שלך נעולה, המפתח זרוק אי שם באחת הסימטאות האפלות ושכוחות האל של תת ההכרה שלך ועכשיו לכי תחטטי שם

קחו למשל את פנדורה. תמיד זאת צצה אצלך כשעולה שאלת התיבה. לפתוח או לא לפתוח. סך הכל בחורה חביבה פנדורה וברור שזאוס רחש לה חיבה, אחרת למה צ׳יפר אותה בכזה צ׳יפור? את הסקרנות נתן לה, יצר הרסני ומסוכן ובנשימה אחת גם יצירתי ומרתק. זאוס, שהיה ללא ספק האבא של המניפולטיבים ושובב לא קטן, עשה לה על הדרך בוחן פתע והעניק לה, ככה, בליווי חיוך מסתורי והרמת גבה, תיבה. פנדורה הופתעה. מה מוזר, אמרה לעצמה, התיבה נעולה, ונעולה אצל פנדורה זה נעולה-נעולה. וואו, מה יכול להיות שם? חיש מהר היא הבינה שהתיבה לא באה לבד. היו מצורפות לה הוראות אי-הפעלה מדויקות וברורות: בשום פנים ואופן לא לפתוח.

ובכן, הצחקתם אותה. מדובר בפנדורה רבותיי, זאת שרק בליל אמש הוענק לה בטקס מיוחד ויוצא דופן יצר היצרים הייצרי וממש מצאתם לכם אחת שתתאפק. הסקרנות, עדיין חדשה, בתולית, טרם נעשה בה שימוש, התעוררה לחלוטין ויצאה מעורה רק למראה התיבה. כל הלילה היא מיררה לפנדורה את השינה, עם אור ראשון ממש זרקה אותה מהמיטה ופנדורה, נשלטת על ידי יצר הסקרנות הלא מסופק, עם הבייבידול הוורוד והאנפילאות התואמות, עוד לפני הצחצוח שיניים, התגנבה במסדרונות הארמון של זאוס לחפש ולראות את התיבה שלה. יפה ומתעתעת היתה התיבה החדשה, כולה זהב ואבנים טובות. מי היה מאמין...

הציור "פנדורה" של ג'ון וויליאמס ווטרהאוס מ-1896
להמשך הפוסט

התלבלבות – תחושת לבלוב ובלבול

מחידושי השפה העברית

שעת חצות. הוא יבוא בהיסוס, שלוש קטנות על הדלת והזמן יעצור מלכת. זה האביב שהביא אותו אלייך. את מתה לחיבוק. כזה שיעטוף את כולך, זה שחלמת אותו כבר בתחילת החורף. מכאן והלאה אין לך כוונות שיתוף. וכי מדוע? לפני הכל כי זה עוד לא קרה. מה שנותר לנו זה לפנטז יחד, לבנות את הסצנה כך שתשאיר אותנו ואתכם פעורי פה, בלי אוויר ומאושרים

מה לא נאמר, הושר ונכתב על העונה הקצרה והמבלבלת הזאת שבין החורף לקיץ. מתעטשים בה המון ואת מכירה כאלה שמרביצים סדרה של עשרה ברצף. כל אדם שני שאת פוגשת בדיוק קם היום אחרי שבוע שפעת. השמש הקרה מתעתעת, את יוצאת במצב רוח חמים עם טישרט ובצהריים רועדת מקור. חודשיים תמימים את לא מדליקה מזגן והחשבון שמגיע ממש אבל ממש מצדיק את האביב. והכי מטורף בעונה הזאת זה צבע האוויר. לא שמתם לב שהוא ורוד? כמו האהבה. כמו צמר גפן מתוק על מקל. אה, כן, וההתלבלבות. מילה מלבלבת, מלבבת, ומבלבלת שקיבלת במתנה ממישהי צעירה-כזה אבל שיודעת משהו על העולם הזה. תגידי תודה.

"הבוגר" מ-1967
אי-פי
להמשך הפוסט

כמה זמן עוד נריץ את ההצגה הזו שנקראת "שיא האינטימיות"

היום בא לי לדבר על אחד האבסורדים המופלאים של חיינו, שתודה לאל אני לא מסובכת בו, אלא אתם: נשואים זה לזו, שונאים זו את זה, לא מדברים ביניכם חוץ משלום-שלום אבל מה, ותהרגו אותי אם אני מבינה את זה - ישנים במיטה אחת

כן, יוצא לך לדבר עם גברים נשואים. מה לעשות, להוציא בודדים שאפשר לספור על יד אחת, כולם מחפשים מהצד. ציידים. יוצאים בבוקר מהבית מצוידים בלשון חלקלקה, עיני נץ, כלי זין וכוונות זקופות ומשאירים לכמה שעות את החיים מאחור.

לקפה שהפכת לך לבית את נוהגת לבוא מוקדם בבוקר, לפתוח את הלפטופ, להריץ את ההפוך המעולה שכבר מחכה לך על הבר עם הגבינית המופלאה, החמימה, ולהרביץ עד הצהריים הספקי עבודה מרשימים. כן, את יודעת שמדובר במנהג נלוז לחלוטין, ראוי לשמצה ותל אביבי עד זרא, אבל הם מקבלים אותך שם כל כך יפה שאת אפילו לא מרגישה שאת קוץ בתחת.

אסתי אשכול
להמשך הפוסט

לא נעים, אבל יש דברים גרועים מזה

מתי לאחרונה עברת בדיקות רפואיות מקיפות? תשמעי מה אני אומרת לך: תקשיבי לגוף שלך ותלכי עם הלב. כואב לך? מצוין! כואב זה טוב. זכית. זה אומר שהגוף שלך רוצה להגיד לך משהו. לכי להיבדק. מה כבר יכול להיות

אז הלכת להיבדק. את כבר לא ילדה ו-68 זה לא 18. בשנה האחרונה אפעס את מרגישה לא מי יודע מה. לא יודעת, הגוף מתעתע בך. כף רגל ימין הורגת אותך, בעיקר כשאת מנסה להכניס אותה לנעל שמאל, הכאבים בגרביים מדירים שינה מעינייך וזה מקרין לברך, שהתנפחה לממדים לא אמיתיים.ויש עוד: כתף שמאל נתקעה. פשוטו כמשמעו. קשה לך להרים את היד, להתלבש, לאסוף את השיער, לגרש את הזבובים. אפילו לגרד באוזן ולחפש דובים נהיה פרויקט. גם הכליות מציקות. מה הפלא? את לא שותה מספיק. לפעמים הכאבים תופסים אותך וגם חליטה משדה של פטרוזיליה לא מביאה מזור. כדאי לבדוק ולטפל. גם בעיניים לא הכל שש-שש. בעיקר אצל השמאלית, הכחולה. מעניין, זה קורה דווקא בלילה, כשאת ישנה: הכחולה לא שומעת כמו בעבר. פעם עם כל רשרוש היא הייתה נפקחת, מקשיבה. ויש עוד בעיות, אז החלטת לגשת סוף סוף למרפאה באסותא. כמובן בהפניה של רופא המשפחה שלך.

כן מותק, מה כואב לך?

אסתי אשכול מודאגת
להמשך הפוסט

אגדה שקרתה במציאות

יש מקרים בחיים שאי אפשר להסביר אותם וגם לא צריך יותר מדי לחטט בהם. הם פשוט קורים

תל אביב, דצמבר 92׳. לאחרונה שבתי מלונדון אחרי תקופה ארוכה ובכיסי ירח ופרוטה, ואיך בחורה נורמטיבית בת 42 מתגלגלת לסיטואציה הזויה שטרם נשמעה כמותה הוא סיפור לפעם אחרת (ולא לפני השינה). אני עוברת מחדר שכור ב-2,000 שקל לחודש בשפינוזה אצל א. הנרקומן לחדר שכור ב-1,900 שקל לחודש בקינג ג׳ורג׳ אצל ק. הנרקומנית והפרוטה ההיא שבכיסי מספיקה לי לסנדוויץ׳ ביום או לנסיעה באוטובוס הלוך ושוב לראיונות עבודה. אלוהים יודע איך אביא לה את ה-1,900 שהיא מבקשת.

20:00 בערב, מוצא"ש. הגשם פוסק ומחשבותיי מתגלגלות אל אחותי. כבר שנה וחצי שלא ראיתי אותה. היא מתגוררת לא רחוק, למה שלא אערוך אצלה ביקור? בדרכי במעלה גורדון בואכה בן יהודה מגיע מולי אריק לביא. מחייך, מסיר לכבודי את הקסקט הנצחי שלו, קד קידה קלה, מברכני ב"ערב טוב, גבירתי" וממשיך במורד הרחוב דיזנגופה. ואני, בחיוך קל, לוהטת לחיים, עונה "ערב טוב, אדוני", מבטי מושפל, הנה-הנה הוא, מבטי כמובן, כבר בדרכו חזרה למסלול הגורדוני, אך בשול הכביש, בזרימת המים, ככה בין גלגלי המכוניות החונות, קולטות עיניי שטר בן מאה שקלים. ובעודי מתכופפת אל המים הזורמים להניח עליו את ידי מחפשות עיניי את אריק לביא, אולי במקרה... אבל הוא כבר לא שם.  

יום חורפי בתל אביב
דודו בכר
להמשך הפוסט

אימהות בגיל השלישי

לא יודעת איך אתם, אבל אני טיפוס שלוקח את החיים בדאגה וברגש אשמה. אני יכולה להילחץ מכלום ואם אין לי משהו להילחץ ממנו אני ממציאה לי אחד כזה, ועוד אחד ליתר ביטחון. הנקה בגילי אכן מייצרת מקום לדאגה

הרבה זמן התחשבנתי עם עצמי אם יש מקום במסגרת הבלוג להיכנס לנושא כל כך טעון כמו אימהות בגיל השלישי. נכון, כל אחד עם החבילה שלו ואני לא יכולה להרשות לעצמי לחטט באלו שלכם, קוראיי היקרים, אבל נראה לי שאימהות בגיל השלישי היא עניין שיש בו עניין שיכול לעניין אימהות ואף אבות, אם זה בגיל הראשון, השני, השלישי ואפילו בגיל הרביעי שאין לי מושג מתי הוא מתחיל ומתי נגמר. הורות היא הורות היא הורות ואני, על פי החישובים שעשיתי, נמצאת בגיל השלישי. אני חושבת. אולי.

פעם עשינו את זה מוקדם. הכרנו בצבא, התחתנו צ׳יק צ׳ק, נכנסנו להריון, נולדה לנו ילדה מתוקה והתגרשנו. שלושה זה לא שניים ומהמקום של ילד רואים דברים שלא רואים לפני כן בזוגיות המתוקה, המחרמנת. איזה יפים היינו... וכמה מאוהבים. כשמלאו לי 21 כבר הייתי אמא (ילדה ילדה ילדה) ולא עברו שנתיים ושיחררתי אותו. הוא לקח את הכבל המאריך ואת בוני הבוקסרית ואני את הפספוסה שלי וכל אחד הלך לדרכו.

אסתי אשכול
להמשך הפוסט

טוסקנה אהובתי

ב-1 במאי, בעקבות החלום, אהיה בטוסקנה. למדתי שכדי שמשהו ברמה הזאת יקרה אני צריכה להתנהג כאילו שזה כבר קורה. כאילו אני כבר שם. חלומות נועדו להתגשם

רומן היסטורי

השנה היא 2073 ואני בת 123. כן, אני הכי זקנה בארץ ויש לי תעודות. בעיקרון אני קשישה חביבה אך נתפסת לפעמים לשטויות תלויות גיל ומצליחה לעצבן גם את אנשי שלומי. נזכרת לא אחת ב-2018, השנה בה חל השינוי הגדול בחיי וקמתי ונסעתי לכמה חודשים לטוסקנה, שם התחלתי לכתוב את הספר.

אני מכירה כאלה שלא עושים מזה עניין. פשוט יושבים וכותבים. אבל אני בינתיים רק מדברת. מתכננת, מספרת לכולם, בונה תסריטים מכאן ועד הודעה חדשה ומתה מפחד. מה, לעזוב הכל ולנסוע? ומה יהיה?  ממה אני מפחדת? נכון, אני צריכה עד ה-1 במאי להכין שיעורי בית, לחזור לכור מחצבתי, להיפגש לסיעור מוחות עם כמה חברי ילדות שעוד זוכרים משהו, ולהשעין את הדמיון הפרוע והפינטוזים שלי על מציאות היסטורית של שנות ה-50 וה-60, בהן נקבעה אישיותי הפתלתלה.

נוף טוסקנה
Anna & Michal
להמשך הפוסט

לטנגו נדרשים שלושה. לא שניים

כבר די הרבה זמן אנחנו מתהלכים על פני כדור הארץ בזוגות. לא תמיד זה רסמי, לא תמיד חוקי, לפעמים אפילו פרוע לסקילה, אבל בעיקרון אנחנו מסתובבים בצמדים. משעמם

הנה, זה נושא שאני ששה לחטט בו. בתור אחת שכבר עברה דבר או שניים ומתחברת רעיונית למשנתו של קהלת אין-חדש-תחת-השמש-וכו׳, אני שומרת עדיין, על אף הכשלונות, האכזבות, הנסיבות הלא מקלות, הגיל והתרגיל, על האפשרות הטפשית שאפול שוב בפח האהבה. ולא בגלל שכל כך כיף שם. זה יקרה כי לרגע איבדתי ריכוז. בימים כתיקונם אני מאוד זהירה. מתיידדת אבל לא יותר מדי. יוצאת אבל לא נכנסת. מבטיחה אבל לא מקיימת. מתחילה אבל לא גומרת. זה מורכב אצלי. בטוח גם אצלכם. אני מאלו שמסתכלות פנימה, רואה מקרוב את הבאגים ויודעת שאצלי הם יבואו בשניים. אחד בשר ואחד חלב. אחד לשמחת הנפש ואחד לשמחת הגוף.

וכך, בינתיים, כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב, רואה איך הטחינה מטפטפת לו על הבגדים, נוסעת ללונדון, רוקדת על הבלטות ושיתפוצצו הקנאים, עובדת על כל שעה נשיקה כל שעתיים חיבוק ומודה לחוה אלברשטיין על השירה החכמה ששרה אל חיי. בינתיים אני לבד.

משולש רומנטי
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

גשם גשם מיטפטף

חיפשתי בנרות להכניס לכותרת מילה גסה ולא הסתייע. יש מילים שמקפיצות רייטינג ויש מילים שלא. נראה, אולי בהמשך הלהג של היום פתאום תבוא לה מאחורי הסיבוב איזו מילה שתקפיץ לכם ולי. שמרו על אופטימיות

מאז פרוץ החלק הרטוב של החורף רצפת ביתי שטופה ובוהקת. המים זולגים להם חופשי מתקרת העץ שלי וכל מה שאני צריכה בבואי הביתה זה לקחת את המגב והסמרטוט ולעבור שוב על הרצפה הנקיה מהבוקר.

פעם הייתי נלחצת: אוי ואבוי מה יהיה אני מרגישה לא מוגנת הבית מתפרק מה נעשה וכו׳. החורף הזה, הגם שהזרימה חזקה מתמיד, משום מה ירד אצלי הלחץ. ערכת החורף שלי, הכוללת גיגית, כמה סירים, מגבות, שני דליים, מגב וריצפז, נמצאת 24 שעות בכוננות ספיגה ואני בשאנטי. אז מה? מה קרה? כמה טיפות מים משמים עוד לא הרגו אף אחד. כל עוד המיטה שלי יבשה והמים לא חדרו למערכת החשמל שיקפצו לי כולם.

אסתי אשכול עם מטריה
חיים טרגן
להמשך הפוסט

אז איך זה אצל הומואים?

יחסים בין הומואים זה ככה ויחסים בין סטרייטים זה אחרת. בין הומואים כל הסיפור יכול לקחת חצי שעה, תודה, שלום ולא להתראות. אצלנו, אצל הסטרייטים, זה סיפור מההפטרה

אצל האנשים הפשוטים הכל לא פשוט, והכי לא פשוט זה להכיר מישהו. כל פגישה סטרייטית בין שני המינים צריכה להיות מלווה בהתלבטויות, בחיזור שתחילתו דיגיטלית, תשלחי תמונה, תראי לי ואראה לך, תשוקות, לרוב מזויפות, נשיקות ולבבות עפים מצד לצד והתכתבויות מטומטמות של שבועיים בווצאפ, במהלכן בעיקר מתכננים איך להיפגש בלי לקלקל את זה. אני מכירה כאלה שסוגרים את הרומן בשיחה אירוטית, הוא גמר והיא שיחקה את המשחק.

אבל אם החלטתם ללכת על דייט, אוי וי, זה תמיד מלווה בטקסים והכנות. המקום צריך להיות שווה, עם אווירה, מוסיקה של שנות השבעים, קפה, תה, משהו ליד, אולי כוס יין, דברת, שתיקות מביכות, חשיפה, שקרים במידות שונות ובדרך כלל כל הסצינה מסתיימת באכזבה וריקנות – להוציא מקרה בודד פה ושם של אהבה ממבט ראשון.

אסתי אשכול
להמשך הפוסט

הגברים נובחים, הבחורה אומרת ש-2018 תהיה אחרת. משקרת?

עם מי התנשקתם בחצות? אני מכירה בנות שנכנסות ללחץ, בנובמבר כבר משריינות לעצמן פרטנר, כמובן מישהו שבינו ובין אהבה אין ולא כלום, אבל לא משנה: הן התנשקו בחצות. הללויה. קיימו את המצווה. היום מה שיש זה זרם תודעה

דם סמיך ממים

הבוקר פתחתי את הלפטופ ובין השאר קפץ לי לעיניים מייל מאחותי ח., בו היא מזכירה לי שיש לי משפחה ושדם סמיך ממים. אתמול היה לאחותי א. יומולדת ואופס, זרח מפרחוני. שאתבייש לי בפינה עם שק ואפר. היום אכפר ואברך וכמו שאני מכירה אותה היא קצת תצחק עלי (פתח סוגריים: ימי הולדת הם נקודה רגישה, בעיקר אצל נשים. ״הוא לא זכר את יום ההולדת שלי? אני אראה לו מה זה!״ ויש כאלה, בעיקר גברים, שחסר לך אם תתקשר לברך. ״אל תזכירו לי את היום הזה!״ סגור סוגריים).

אבל מה שטוב בחלק הזה של המשפחה שלי, הצד של אבא, זה שאנחנו לא דופקות חשבון (בדרך כלל). מנישואיו השניים של אבא יש לי שלוש אחיות צעירות ממני, לא גדלנו יחד ולכן גם אין בינינו מי יודע מה משקעים. יכולות לא לראות אחת את השנייה המון זמן, אבל כשנפגשות זה תמיד בכיף.

אסתי
דודו בכר
להמשך הפוסט

להתיידד עם עצמי: בין "הייתי כלבתו של קולונל שולץ" ל"להרפות את הפות"

הספרים האירוטיים שנחשפתי אליהם בנעוריי לא התנהגו יפה אל הפות. אולי זה הזמן לתיקון?

התלבטתי בין "שירת הוואגינה" ל"להרפות את הפות", בין "הרווח הרך שבין ירכיי" ל"סקס עם אור ראשון" ולבסוף בחרתי ללכת על התועבה המפלצתית המופלאה של תחילת שנות ה-60, שתורגמה לעברית בהוצאת "עשת" ועשתה בזמנה שמות בצעירי הדור. זה שאני חוזרת שוב ושוב אל אבותיי הרוחניים זה בגלל הגיל. יש לי געגועים למה שכבר איננו.

הפנינה הספרותית "הייתי כלבתו של קולונל שולץ" נטלה חלק בהתבגרותנו, ילדי התום שהפציעו אל תחילת שנות ה-50 ובגיל 12 הרגישו בשלים לנובל האירוטי-מיתולוגי שהוכתר כ״חייתי ומפלצתי״ והעמיד לדין משמעתי את המו״ל דאז. הספר, אם אפשר לקרוא כך לחוברת מצ׳וקמקת שאיבדה את צורתה כבר אחרי ארבעה קוראים שוקקים, מזילי ריר ודביקי ידיים, הודפס כמובן בכריכה רכה ובמידות צנועות שלא יבלטו מתחת לכנף המעיל או מתחת למזרן וחלילה יעוררו חשד. יצירת המופת הייתה חלק בלתי נפרד מהז׳אנר התקופתי מחתרתי שפרח אחרי השואה וכלל את ה"פטריק קים" למיניהם, הסטלאגים למיניהם. סטלאג, לטובת הקוראים שאיחרו להיוולד, היה כינוי למחנה שבויים גרמני של אחרי מלחמת העולם, שדרג הפיקוד בו היה מורכב מנשים גרמניות עם ״שדיים אבטיחים״, סוטות מין ואלימות ואוי ואבוי לשבויים שנפלו להן בידיים...

אסתי אשכול
להמשך הפוסט

את בדיכאון? לכי סדרי לך איזו מגירה

מגירות הנפש שלנו, ממש כמו אלו שבחדר השינה או במטבח, זקוקות לפעמים לאוורור. כשאנו במגדר שלנו "האחראי על הסדר" שוקעות בדיכי, וזה קורה בעיקר בקרב הוותיקות שבינינו שעדיין לא הפנימו שסדר וניקיון חוצים מגדרים, מספיק שנעשה סדר באיזו מגירה שמטרידה אותנו כדי להתרומם ולצאת מזה

על הקשר בין דיכי לבלגן נכתבו כבר אינסוף תזות פסיכולוגיות למתחילים שנה א׳, רובן עומדות זקוף במבחני המציאות. נכון, כדי לשקוע בדכדוך עמוק אני צריכה שהבית כולו יצא מאיזון, המגירות יהיו מבולגנות כהוגן ולא אמצא בהן את הידיים והרגליים, שהכיור במטבח יעלה על גדותיו וכבר אי אפשר יהיה לעבור לידו בגלל הריח, העציצים יתייבשו לי מול העיניים והשכבה השלישית של האבק תגן על השכבה השנייה ששומרת על הראשונה. כל זה נכון, מוכוון מגדרית (תראו לי גבר שנכנס לדיכאון בגלל המגירה של הגרביים) והמפתיע הוא שכדי לצאת מהדיכי הזה די לנו לטאטא את הבית או להשקות את העציץ המת.

לא תמיד אנו עולות על הפתרון בתחילת הדכדוך ונותנות לו לגדול ולהפוך למפלצת, "מפלצת עוגת הקצפת" אני קוראת לה ונחשו למה, אך האופציה שהדיכי נובע ממשהו עמוק יותר תמיד איכשהו נפסלת אחרי שסידרנו מגירה או השקינו עציץ או שטפנו שלוש כוסות ושתי כפיות בכיור הגולש. לא תמיד חובה להצטייד במרשם לציפרלקס.

אסתי אשכול נחה על הספה
חיים טרגן
להמשך הפוסט

מעשה בתפוז מכני

תמיד אזכור את תרומתם המרגשת של איין ראנד, סטאלין המניאק, דון חואן, קובריק ו"התפוז, פו וסטלג 17 לאישיותי הפתלתלה. אופס, איך שכחתי את היטלר?

כבר מזמן הבנתי שאני יסודי ברוח. יכולת התעופה המנטלית שלי מרקיעה שחקים, אני הולכת שבי אחר הלא נודע והחיבור שלי עם הגוף לא ממש אמיתי. המצאתי אותו כדי לשרוד בחברה הזאת ועדיין עובדת על זה. בילדותי ובנעוריי הייתי נתונה להשפעות מיתולוגיות כאלו ואחרות והנה היום, בפעם ה-67 בחיי שאני מדליקה נר שני של חנוכה, אני נזכרת בכמה אבני דרך שעיצבו את מהותי, את חיי.

בתחילת שנות ה-50 סגדתי, כמו כל אחיי הסוציאליסטים, לסטאלין ותודה לאל שנפטרנו מהמשיגנע ההוא. בהמשך סובבה לי את הראש האלילה איין ראנד עם "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים", שני תנ״כים עבי כרס שהביאו אל תודעתי המתבגרת והצמאה להכוונה את קצה גבול האינסוף של היכולת האנושית, את הגאונות, הנחישות, היצירתיות, ההתמסרות ועזות המצח של המין שנברא בצלם אלוהים. בהערצה עיוורת הלכתי אחרי הווארד רוארק, האדריכל המבריק שלה, ללמוד עיצוב אדריכלי. הפילוסופיה של איין ראנד, לפיה עלינו להגשים את עצמנו בכל מחיר, תפסה לה מקום והתמקמה בתודעה שלי.

אסתי אשכול עם מטריה
חיים טרגן
להמשך הפוסט

הבוקר דרכתי על חרה. שיט! שיט! שיט!

יש לחרה ולדורך יחסי דינמיקה משלהם. החרה לא עושה כלום. הוא פשוט נח שם, משתדל להתגמד. ואתה, ברגע קט לא מחושב, בשניית חולשה שכזאת, מתפתה לשלוח מסרון לאמא וטראח דרכת בו. טבילת אש. טקס זובור. יש לשער שיותר לא תדרוך

אני לא כועסת על הכלב. לפי החרה זה היה הרועה הגרמני המקסים והחכם של השכן ממול. עוגה נאה, עסיסית, מעין נקניק מגולגל קלות, די טרי. נאפה לפני שלוש שעות מקסימום. רואים שהכלב אוכל טוב. השכן ממול הוא שמעצבן אותי. זאת לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה. תמיד אני נזהרת. לא מרימה עיניים מהמדרכה. עוקפת. כוננות קקה אני קוראת לזה. הפעם הראש שלי היה במקומות אחרים - מיהרתי לחזור הביתה אחרי 30 שעות קור ברומניה. ענייני עבודה ולא שמתי לב.

החרה של הכלבים ברחובות פלורנטין הוא תופעה מקומית מוכרת, מחרבת ומחרבנת חיים. גם לי הייתה פעם בוקסרית, ברטה היפה, "אימת פלורנטין" היה שמה האמצעי, ולימדתי אותה לעשות על עיתון. אם היא למדה (ראיתי בה ניצוץ-מה של אהבליות) גם הרועה הגרמני, שבא עם ייחוס אמיתי, יכול ללמוד. את מה שנקרא "נוהל חתולים C3/166-DA המעודכן", שעדיין איני יורדת לעומק הקוד הארכיוני הזה ולפיו "גר חתול עם כלב", ברטה האימתנית לא הפנימה והדם היה עולה לה לעיניים עם כל פוזל-רחוב מפורעש שהיה מעז לחצות את מסלולה.

שלט איסור על צרכים של כלבים
דארן ריילי
להמשך הפוסט

כמה טוב לא לעשות כלום, לנוח ולעשות את זה שוב

רבים וטובים מהלכים כבר 91 שנה על גשר הדבש והשום-כלום של פו. פו, דב פותה, טוב לב, אופטימי בלתי נלאה ובטלן בחסד, לוקח את החיים בזרימה איטית, ממש כמו הנחל. ואם באותה עת הוא מחבק צנצנת דבש, מה טוב. שתבינו: אצל פו החיים הם דבש ובשביל דבש שווה לקחת סיכונים. ומכיוון שאני עושה הכל הפוך מפו ולא ממש מאושרת מזה אז לקחתי לי אותו כמנטור. אולי דרכו אמצא שלווה

אני מהרהרת לעתים בסיכונים ששווה או לא שווה לי לקחת בחיי הפשוטים והצנועים. פעם הייתי טיפוס אדרנליני שלא ממש התחשב בסכנות שבדרך, הילכתי לא אחת על חבל דק והיום בדיעבד תמהתני אם יש קשר בין אופן לקיחת הסיכונים ואילוח הדם באיוולת-נעורים, אפידמיה מוכרת שעוברת לרוב לבד וללא טיפול תרופתי. בגילי המתקדם אני כבר לא מתאבדת על שום דבר. במקרה הטוב אני מתחבטת ביני לביני אם לקחת או לא לקחת את הסיכון ההוא, איזה ממבחר הסיכונים המונח לפני ראוי ואיזה לא וגם מה ומי שווה להסתכן בשבילו.

ואם מדברים על לקחת סיכונים, אחד המעשים האמיצים וחסרי האחריות שפו הרשה לעצמו להסתבך בהם בזמנו זה לנסות ולהגיע בדרך האוויר אל יערת הדבש שבמרומי העץ מבלי להתחשב בסכנות שבדרך. אצל דב שהחיים שלו מרוכזים בצנצנת דבש הדבש הוא סוד הקיום, יסוד היקום ובשביל דבש שווה לקחת סיכונים. ומכיוון שאני עושה הכל הפוך מפו ובכל זאת לא מוצאת שלווה, אז לקחתי לי אותו כמנטור. אולי דרכו אמצא איזה אושר חמקמק.

לשכב על הגב ולעשות כלום
חיים טרגן
להמשך הפוסט

נשים, הגיעה העת להודות: לא יזיק לנו לקבל אחריות

מה אנחנו רוצות - תשומת לב או התעלמות? אדישות או חיזורים? אנחנו לא ברורות, משדרות מסר כפול ומבלבלות, רוצות ולא רוצות. מסתובבות חצי עירומות ומתלוננות על הטרדה. לא אני המצאתי את הקטע של "צריך שניים לטנגו"

לבוא עכשיו ולבשר לאומה שהבוס ההוא הטריד אותך לפני 30 שנה זה מה זה לא לעניין. יופי לך, נקמת בו. מגיע לו, חרא של גבר, ברור. אבל שימי לב שנקמת גם בכמה חפים מפשע: רעייתו, ילדיו ונכדיו. הוא עצמו, הפוץ, פחות חשוב לטעמי. מסכן, נולד ככה. עם אגו אדיר, ציפור במכנסיים (חנוך לוין היה מת על זה) וידיים ארוכות.

אנחנו לא תמימות, הגם שיש לנו נטייה להתחזות לכאלו, לטמון את הראש בחול ולהתנגד לכוחו של הטבע. העולם החברתי שלנו הוא קוקטייל של אסטרוגן וטסטוסטרון, הורמונים שהופכים אותנו, במינונים כאלה ואחרים, לחיות שאנחנו, זכרים ונקבות. יש כאן מארג אנושי, מעין שתי וערב של שנאה - אהבה - קנאה - תשוקה - ניצול - כניעה - קירבון - התקרבנות וכל מה שביניהם. ואת כל זה אנחנו יודעות, ונוטות לשכוח.

אסתי אשכול
דודו בכר
להמשך הפוסט

מיש-מש שבועי: למ״ר צה״לי, שלוש גולים, זה ייגמר לא טוב

מה אני יגיד לכם, קוראיי האינטליגנטים, עברית קשה שפה. אם אני יעמיד בשורה אחד שבע גברים שנולדו בארץ, לא תגידו עולים חדשים, שש מהם יגידו שבמשחק הגומלין אתמול תקע בית״ר שעריים שלוש גולים לשער של שמשון בית שמש ולא יעזור כלום. הם היו שם והם ספרו. נושא משומש לכתוב עליו, לעוס היטב, אבל מה זה כואב

מלחמה אבודה

השבוע כהרגלי ישבתי בקפה השכונתי עם הלפטופ שלי וערכתי מאמרים למחייתי. בשולחן הסמוך ישבו  שני גברים וגברת אחת, כולם משהו כמו 54 וחצי גג 55, וממה שהבנתי – וכמובן שישנה האופציה שאני טועה לחלוטין - הם נציגיה הנבחרים של קבוצת דיירים בבניין שעומד בפני פינוי-בינוי באחת מבנותיה של תל אביב ובאו לכאן לדסקס פרטים של תחילת הדרך עם היזם, בנאדם עב כרס ענקית ומכנסי גברדין מתפוצצים, באמת לא משנה מאיזו עדה, שאמור יום אחד גם לעשות עליהם בוחטה וגם להעניק להם את המפתחות. וכך התנהלה השיחה:

אפי: אני לא בטוח ששתי דיירים מתוך 20 שיש בבניין מספיקים כדי לקבוע לכולם.

אסתי אשכול
להמשך הפוסט

סכנה ברורה ומיידית: די סנאָט, די קאָנקוועסט פון פּלאַץ און וואָס איז אויף די וועג

היום נדבר על שפעת, נזלת, כיבוש החלל ומה שבדרך. היא מתקדמת במהירות. יש לה חוקים ואין לה חוקים אבל הסימנים הראשוניים הללו, שתופסים אותך במפתיע, אתה כבר מכיר אותם. השפעת שלי נובטת לא רק על צלחת פטרי, אלא גם על קרקע פוריה של סטרס, דאגה, פחד, בלבול, גיל, תזונה לא נכונה, עייפות מצטברת, חוסר סיפוק מתמשך... און וואָס ניט

השבוע, בראשון בערב, ככה 20:00, קמתי מהספה בסלון והברכיים רעדו לי. נו, עלטער ווידער. שוב הגיל. כל הקרעכצן הזה בא משם. זה לא שאני לא מודעת לשנים שעוברות, אבל 67 ותשעה חודשים זה עדיין ילדה, לא? ראיתי קשישים ממני.

בדרך למטבח חלפה לי בכל גוף, ככה לאורך השדרת-רוטשילד שלי ועד הבימה, צמרמורת רעה כזאת. אני מכירה אותה את הצמרמורת הזאת. בת אלף שכמוה. הגרון נהיה לי יבש כמו הנגב לפני המוביל הארצי. ניסיתי שוב ושוב לבלוע את הרוק אבל לא היה מה לבלוע וזה הרגיש ממש, אבל ממש לא נוח. הראש נהיה כבד עלי והנה גם הרגליים כואבות ושוב צמרמורות. שיט שיט שיט. שפעת. אַז ס אַלע איך דאַרפֿן איצט. רק זה חסר לי עכשיו. כרגע קבעתי למחר בבוקר יום צילומים וזה בדיוק מה שאני צריכה.

אסתי אשכול עם מדחום בפה
להמשך הפוסט

סיפור מצוץ מהאצבע: עיניים לי ולא אראה אוזניים

כשמלאו שש לבנה היחיד ומשוש חייה של אחותי הצעירה חטפתי את הבוקס בבטן. גם היום, 25 שנה אחרי, אני לא מצליחה להוציא מראשי את הרגע ההוא, בו קלטתי שהילד הזה שלה הוא בעצם בנו של בעלי

באותה שבת שרבית של יולי, על הדשא המצהיב בחצר האחורית של ביתנו, הוציאו לעצמם את המיץ בבעיטות לשער שלושת הגברים שלנו: ארנון (ארני) בעלי, בנה השובב של אחותי שבאותו יום חגגנו לו יום הולדת שש, ואיתן ("איתן הגוץ") אביו. השער, שני בקבוקים גדולים של מים מינרלים המוצבים במרחק של בערך שני מטר זה מזה, לא עמד בלחץ הבעיטות המדויקות של הילד, פרחח עם גומת חן כובשת בלחי שמאל, שהשתעשע בשני הגברים המגודלים הללו כרצונו. קרקס עשה מהם. סובב אותם על האצבע הקטנה.

הוא לא נתן להם לנצח באף משחק או תחרות וידו תמיד הייתה על העליונה, אם במשחקי קלפים, קליעות לסל, בעיטות לשער או בחיסול קרטונים של קרטיב לימון. וככל שספגו ממנו הפסדים כך היו השניים יותר גאים בו. ״איזה אלוף!", היו מתמוגגים.

אסתי אשכול
להמשך הפוסט

דודי שינה: בלי סקס אבל עם כמה מילים גסים

אצל כבשים קטע ההפנמה של רעיון הקפיצה מעל גדר, בעיקר כששנתי נודדת, לא פשוט כלל ועיקר. תמיד יש כמה שתופסות פיקוד, מנסות לשנות סדרים, לקבוע כללים חדשים, לעקוף, להתפלח, לדבר, להסיח את דעתן של שאר הבנות, לסרוג, להמליט, להירדם. בקיצור, מה שכבשים עושות

אצלי הלילות הם הזמן של המחשבות, הרעיונות, התוכניות, ההברקות אם כבר יש משהו ולפעמים גם ענייני איצ׳יקדנה והיילילולי, שפקדתי על עצמי היום לא להזכירם. בלילות מסתבר אני עובדת. אם פעם סברתי לתומי שהלילות נועדו להטענה אנרגטית, קרי איבוד הכרה שטבוע אצלנו בגנטיקה ההתנהגותית והתחברות לבטריות של התת מודע, אז טעיתי. ובמקרה זה אני סולחת לעצמי, כי אם אשן מתי אחלום? מתי אתכנן את יום המחרת, את השבוע הבא, את חודש חשוון, את שנת תשע״ח? לישון אני כבר אשן בקבר.

זכורה לי השנה הראשונה של לימודי המשחק. היינו מסיימים שעה לפני חצות, הייתי מגיעה הביתה על משק כנפי האדרנלין, משתוללת איזה שעה נוספת בסלון, נרגעת, מקלחת ולמיטה ודווקא נרדמת כהלכה. אמה-מה, כל הלילה אני על הבמה, פותחת מסך סוגרת מסך, ממלמלת שוב ושוב בחוסר פשר ומשמעות את ה״פקה-פקה בום-בום ציצי-ציצי״ של חנוך לוין מ׳הג׳יגולו מקונגו׳ וכל הלילה עובדת על מונולוגים. מה הפלא שבבוקר הייתי שבוזה מעייפות?

אסתי אשכול
דודו בכר
להמשך הפוסט

המסך עולה: המשוגעת הזאת היא אני?

פתחו בר מתחת לבית שלי. ושתבינו, מתחת זה מתחת, לא באלכסון צפונה ולא ב-45 מעלות דרומה. הרצפה של חדר השינה שלי היא התקרה שלהם. מכירים את התחושה שאוטוטו תגיע סופת הוריקן מדרגה שבע? גם אם לא, זה לא מנע ממנה להגיע, ומשהגיעה - לא זיהיתי את המשוגעת ההיא שנלחמה בה

למרות כל ההבטחות שלהם שב-23:00 בלילה הם סוגרים, שישמרו על שקט, שיש להם רישיונות ואין לי מה לדאוג, הם אוהבים אותי, אני ממש מקסימה ומנוחתי חשובה להם, למרות כל אלה על הערב הראשון כל הכללים הופרו. עד ארבע לפנות בוקר מיטתי ריקדה למקצבי הבסים והתופים וחריקת הכסאות הנגררים ליד הבר. הבתים הישנים בפלורנטין בנויים מחול וצדפים, שילוב מוליך קול עם קבלות וגם את חבטות הצ׳ייסרים על הבר אוזני הרגישה הייתה קולטת. טלפון, שניים, שלושה ואף ארבעה אל הפושטק למטה, זה שמנהל את המקום, לא הואילו ותחנוניי לטיפה שקט נתקלו בהצהרות על אהבת נצח ושבועות אמונים. קדחת. החצוף, עם קוקיה ורודה מעל פוני פתטי, חריץ-תחת שמתנוסס בגאווה מלאת הבטחה מעל מכנסיי ברך שעוד שנייה נושרים והליכה של לא-שם-זין, כל אלה הבהירו לי שאכן לא שמים עליי. זה היה הלילה הראשון בו לא ישנתי בביתי מחמדי שברחוב השקט והסימפטי שלי.

אספתי את אכזבתי, נשמתי עמוק, הבטחתי לעצמי להיות סבלנית, לא ללכת מכות עם איש ובטח לא להתחנן. אף פעם. חיכיתי לבאות. עברו להם שבועיים ללא שינה, מפלס העייפות עלה, רף השליטה העצמית ירד, הקמט בין הגבות העמיק וקיבל מעמד קבע. העצב נכנס לי ללב. כל אלה עשו את שלהם והגיע הרגע בו הרמתי טלפון ראשון לפיקוח העירוני. אז גם למדתי שאחרי 01:00 בלילה אין פיקוח וצלצלתי למשטרה. נתבשרתי שאני לא הראשונה שמתלוננת והם שולחים ניידת. המתנתי באפלולית גזוזטרתי, הניידת הגיעה באורות מהבהבים וסירנה נחנקת, שני כחולי מדים ירדו ממנה, צעדו אל הבר כמו כחולי דם, נכנסו ואחרי כמה דקות יצאו משם מחובקים עם הקוקיה הוורודה. סחבים. אבל מה, שיכנעו את הקוקיה להוריד ווליום. הללויה!

אסתי אשכול
להמשך הפוסט

רציתם לדבר על סקס? בבקשה: קבלו קשישה שחזר לה המוג׳ו

אוח, הוא גדול, עבה, ורוד, עם טרמולו רוטט פה, סיבובים מסוכנים שם ואורות מהבהבים אללה ירחמו. איזה בטריות חזקות! לדבר כזה צריך להתרגל, לתת לו שם. איזה שם?

אוסטין פאוארס, המרגל שתקע אותי, הגדיר מוג׳ו כסקס אפיל, קסם אישי, מיגנוט, חשק, תשוקה. ערב יום כיפור, במסגרת חשבונות נפש שאני עורכת עם עצמי ורשימות סודיות שאני פותחת, סוגרת ופותחת, חשבתי לנהל איתכם, קוראיי העניים בכמות אך העשירים באיכות, איזה סיעור שיש בו בערבוביה גדולה, בבת אחת ובו זמנית גם יחד, עונג וסבל, משיכה ודחייה, אהבה ושנאה, חטאים וכפרות, רגשי אשם וחדוות הללויה. אולי בצוותא, הרהרתי לתומי, נמצא מענה לסוגיה האם למוג׳ו יש גיל.

כשאת בת 67 וחצי איך את מתמודדת עם חשקוקיזציה שבאה לך בהפתעה, ככה בשקט, באיגוף מאחור ומנסה להשתלט עלייך? למה הכוונה כשאומרים ״יש לה ניסיון מיני״? שהיא עשתה את זה עם כל תל אביב, ראשון ונס ציונה? כי היא יודעת בדיוק מה גבר רוצה ממנה או שמא סוף סוף נפל לה האסימון והיא עלתה על מה שהיא רוצה מגבר? מישהו אמר לה מאחורי הגב שהיא שווה זיון וזה הקפיץ לה כמה פיוזים. פעם היא הייתה מה-שנקרא נותנת.

אסתי אשכול
אסתי אשכול
להמשך הפוסט

קמה-סוטרה, איצ׳יקדנה ושוסטקוביץ: ההפתעות הקטנות של החיים

היה לי בעברי ניסיון עם גברים נוחרים. חוויתי על בשרי כמה שנים ללא שינה. האחרון שנחר לידי וגם זה שלפניו נוחרים היום ליד מישהי אחרת. אני ישנה והן לא. חה-חה-חה. ערב ראש השנה ודווקא בזה נזכרתי היום

הגבר ההוא עליו אני רוצה לספר לכם היה לא סתם אחד. למען האמת כל הגברים שהיו לי בחיי היו לא סתם אחד אך לא ניכנס לפרטים. היום ניזכר באותו אחד, יחיד ומיוחד, איש העולם הגדול שהתחכך בשועי עולם, היה מכין סטייק טונה א-לה-פומפידו מהטובים שבאו אל חיכי ואפילו הבין משהו (נגיד) בדרך גבר בעלמה. תשאלו איפה הקאץ'? ובכן רבותיי, הקאץ'' הגיע 60 שניות אחרי כיבוי אורות.

סיימנו עם הקמה-סוטרה והאיצ'יקדנה, ״היית נפלאה כרגיל, מותק״, היה אומר לי, לוקח את הכדור נגד לחץ דם, מסתובב אלי עם הגב וטראח נרדם. ואחרי דקה של חסד זה החל.

אסתי אשכול
צביקה טיומקין
להמשך הפוסט

פתאום נזכרתי בחתונה שלה, וכך זה התנהל פחות או יותר

ילדה׳לה, אמרתי לה, את החלק המשפחתי של החתונה שלך נערוך אצלנו בבית. החמולה שלנו במקרה הטוב לא עולה על עשרים איש, תבחרי את הקייטרינג, נפנה את הסלון, תראי יהיה יופי. וכך היה

ההזמנות יצאו כולן בטלפון, המוצ״ש נקבע, מסעדת יפו עם האוכל הפלסטיני המהולל שלה נבחרה ללא התלבטויות מיותרות ומגשי הנירוסטה האדירים הגיעו ברגע הנכון ובטמפרטורה הנכונה עם כל הכבודה המרהיבה. אפילו הבקלאווה והקפה.

בתי, יפה מתמיד, גבוהה, מרשימה, בשמלה ארוכה מאוד וצמודה מאוד, זר פרחים לבן מעטר את תלתליה השחורים, קורנת. בעלה, קצר ממנה, דובר רוסית, מקריח, שלא ממש יכול היה לסרב לתוכניות השערורייתיות של החותנת שלו וליופי המסנוור של כלתו, מארח את הוריו הקשישים ודואג שחלילה לא יחסר להם דבר בפינה המרוחקת בה הנחתי אותם.

אסתי אשכול בכפפות אגרוף
דודו בכר
להמשך הפוסט

על הספסל בגן זה משיר אחר

מה את רוצה. למה דווקא בספסל שלי, לכי לזה ששם. כאן תפוס, שם גם טוב. אז מה אם אין שם צל. תלכי מפה. זאתי עם הניילונים והעגלה מהסופר שגרה בספסל בגן הציבורי אירחה אותי לשיחה קלה ערב חג

למה את שואלת? מה אכפת לך השם לי? אין לי שם. את יכולה לקרוא לי ״זאתי עם הניילונים״. זה מספיק. לא מעניין אותי השם שלך. לכי מפה. אני עסוקה.

כן אני עסוקה. למה את מתפלאה. בנאדם אם הוא לא עסוק, הוא מת. אני הייתי כמעט מתה. מזל שיש לי את העסק הזה של השקיות. שקית בסופר עולה היום עשר אגורות והעסק שלי נהיה בעל ערך. רוצה לקנות שקית? צבע מסוים? מה שהורג אותי זה הסיגריות. יש לך משהו בשבילי? לא מעשנת? כיף לך. ואת אם לא מסיגריות בטח תמותי משיבה טובה. או משברון לב. צריך למות ממשהו, לא? את חושבת שהפן והבלונד יצילו אותך? תשכחי מזה. גם ציפורניים יש לך. יפה, לק קפה-הפוך. הייתי שותה עכשיו קפה. הבאת גם לי? שתהיי בריאה.

אסתי אשכול
דודו בכר
להמשך הפוסט

ואם נתפסת על חם והמשטרה כבר בדלת?

הידעתם שהיום הוא יום ווידויים הקטנים? ובכן, יש לי אחד, ומכיוון שאני יודעת שאני בין חברים אז יאללה, נפתח את הקלפים: התמונה הקטנה שתלויה אצלי בשירותים, שמידותיה 77 על 53 צנטימטרים וכתוב מתחתיה באותיות קטנות ״רפרודוקציה של המונה ליזה״, היא לא רפרודוקציה

עיסוקיי בקצוות של החיים הביאו אותי גם לסוגיה הזאת. בפוסט הקודם נתתי דרור לחלום הסוף המושלם: אירגנתי לי הפקה עצמית של ׳איך ללכת מכאן באלגנטיות׳, אבל ההרגשה האמתית בתסריט הזה שהוא לא אמין. כבר אני מודיעה לכם: שוד הגון הרבה יותר מתאים לאישיותי הסמי-קרימינלית מאשר מוות באמצע החיים. למעשה הכל כבר תוכנן ובוצע לפרטי פרטים. אל תשכחו שאני מחוברת בחבל הטבור לערוץ הסדרות המשטרתיות ויש לי פז״מ מרשים בתורת האיך עושים את זה בגדול. כל מה שצריך לו עכשיו זה לנסות לישון בשקט כשעל מצפונך 99 קילו זהב משובח שאין לך מושג מה לעשות איתו אבל אתה גם לא מסוגל להיפרד ממנו.

ביי דה ווי, הידעתם שהיום הוא יום הווידויים הקטנים? ובכן, יש לי אחד, ומכיוון שאני יודעת שאני בין חברים אז יאללה, נפתח את הקלפים: התמונה הקטנה שתלויה אצלי בשירותים, שמידותיה 77 על 53 צנטימטרים וכתוב מתחתיה באותיות קטנות ״רפרודוקציה של המונה ליזה״, היא לא רפרודוקציה. את הרפרודוקציה, שהיא אגב משובחת, השארתי בזמנו בלובר.

אסתי אשכול
להמשך הפוסט

אם היא כבר בדרך אליך, מה עדיף: ניידת טיפול נמרץ או ניידת משטרה?

קצת מוקדם היום לנבור בסוגייה מה לקחת איתי בבוא היום לקבר, אבל אני אומרת שתמיד כדאי להיות מוכן. זה מסוג האירועים בחיים שרצוי שיתנהלו בהפקה שלך, ללא פשלות ומינימום קצוות לא סגורים. העניין הוא מה את משאירה אחרייך ואיך יזכרו אותך: שרמוטה או שרלילה

לפעמים עולות אל שולחנך שאלות כל כך מטומטמות שאין ברירה אלא להפעיל את הראש, הרגש, הלב, הלבלב והמה-שמו (לא מה שאתם חושבים) גם יחד כדי להשיב עליהן. דודה שלי שולה, זאת שהמציאה את השכל הישר, הייתה מן הסתם שואלת אותי למה אני בכלל מחטטת בזה, מה זה מעניין אותי והאם אין לי עניינים טובים יותר להתעסק בהם. אך מכיוון שדודה שולה כרגע לא כאן, ואני גם לא מכירה מישהו שישאל אותי שאלת קיטבג מסוג זה, אז עשיתי סלפי והצגתי אותה בפני עצמי: אם היא כבר בדרך אלי, מה אעדיף: נט״ן או ניידת משטרה? איזו סירנה פחות מפחידה? יש לי נטייה לא אינטליגנטית במיוחד לנסות ולהגיע אל האמת הצרופה, אז נפרק את המשוואה לשני נעלמים: מנוחת עולם או מאסר עולם.

נתחיל עם עניין הנט״ן. אם כבר שולחים לי תחבורה מהסוג הנ״ל זה לא סימן מזהיר. אני כנראה בסכנת חיים. אבל מה כבר יכול לקרות לי בגילי? הלוא אני רק בת 67 וחצי. חשוב לי לציין שלפניכם בחורה (איזה טוקבקיסט כתב לי שאני כבר מזמן לא בחורה... מה אתה מבין, קקער) מסודרת, חובבת רשימות סדרתית, אחת שיש לה בתיק המון פתקאות, רובן סודיות, ובין השאר רשימה של סיבות אפשריות למוות מוקדם בהפתעה והיא מופיעה תחת הכותרת ״ממה להיזהר, ממי להתרחק, לאן לא להכניס את הידיים, לאיזו מיטה חולה לא להכניס ראש בריא ועם מי לא להתעסק״. הנה, פתחתי את רשימת המוות ובואו יקיריי, שבו נא על ברכיי ואשתף אתכם בזבלולי הגיגיי.

אסתי אשכול
להמשך הפוסט

עיניים עצומות לרווחה: הדייט שעשה לי את זה

״תקשיבי טוב״, אמר, מכניס אותי לפרפור חדרים. ״האופציה הראשונה היא שניפגש במקום הכי הומה אדם שאפשר, נגיד בעזריאלי או משהו כזה, וננסה למצוא אחד את השני״. ומה האופציה השנייה? ״ניפגש בחשכה מוחלטת״. וואו. ״אצלך, אצלי, מה שתרצי״. זרמתי

נפגשתי איתו בחשכה מוחלטת, מבלי לראות אותו קודם. נתתי לכל החושים לעשות שעות נוספות – לכולם חוץ מלחוש הראייה. זרמתי, מה שלא קרה לי הרבה שנים. הרשיתי לעצמי להרגיש, להריח, לטעום, לנשום. דייט בחשכה זה לא דבר חדש, עשו את קודם, אבל המתיקות רוצה עוד.

לקח לנו כמעט חודש לפלרטט בווטסאפ, בטלפון, להקשיב לנימת הדיבור, לקולות שלנו, להימשך, להתרחק, לפנטז, לבנות סצינה. ״את עדיין לא מוכנה״, אמר לי (מה, שומעים את זה?). ״אנחנו ניפגש רק כשתהיי בשלה״, הוסיף (מה אני, תאנה?). ״ולא בבית קפה״, הודיע לי. ״תשכחי מזה. הפגישה שלנו תהיה אחרת״, הבטיח. ואני מבטיחה בחזרה לנסות ולזרום.

אסתי אשכול עם עיניים קשורות
להמשך הפוסט

עולם מקביל, מציאות מדומה? תעבירו לערוץ החיים

איפה היית כל הזמן הזה, עד היום? ״פה. הייתי פה״. מה זה פה? איפה זה פה? ״פה, פה. מאחורי קיר הפלזמה, בעולם המקביל. אסתה, הידעת שיש עולם מקביל?״

עת ערב מוקדמת. מילי, שחזרה משם אחרי תרדמת של שנה וחצי ואני שלא הלכתי לשום מקום יושבות על חוף ימה של תל אביב, ליד מוזיאון האצ״ל, נושמות אוויר קיץ חם ולח שנמהל בו משב סתיו, מנסות לברר לעצמנו ברמה הרגשית, האישית והקוסמית מה קרה פה. ברור שנרדמנו בשמירה, כל אחת בעמדה שלה, ובזמן שישנו התרחש כאן מהלך נשגב. נשגב מבינתי זה בטוח. מילי, שהיא סוג של חוקרת, מבחינתה הונח לה פרויקט חדש על שולחנה. סוף סיפור, התחלת סיפור.

מאז הפגישה ההזויה עם מילי בבית חולים "רעות" עברו כבר כמה שעות ועדיין רב הנסתר על הגלוי. הסיפור שלה מבולבל כמעט כמו שלי. זוכרים שיצאתי בוקר אחד מהבית ומצאתי את עצמי לבד? ובכן, שנה וחצי לפני זה מילי החנתה את הרכב שלה במגרש חנייה, חטפה בום ומצאה את עצמה מהעבר השני של השמשה הקדמית. גופה נשאר בתוך הרכב, ראשה מועך את הצופר והיא רואה איך באים לחלץ אותה, איך מנסרים את הרכב, איך מפנים אותה. ״חשבתי שכדאי להגיד להם שאני פה, אבל הרגשתי מן שלווה לא מוכרת, מתוקה״, היא נזכרת. ״לפני כן הייתי מאוד נסערת. פניי היו מועדות לפגישה קריטית שאמורה הייתה לשנות את חיי ופתאום נפלה עלי השלווה הזאת. משום מה לא התערבתי. רק בדקתי שנוהגים בי ברכות״.

אסתי אשכול
דודו בכר
להמשך הפוסט

ריקוד אינדיאני בעירום אכן מוריד גשם

בוקר אחד בקיץ הלוהט הזה יצאתי לרחוב ומצאתי את עצמי לבד בעולם. סביבי חבורות רחוב של חתולים וכלבים, אבל בקטע של הולכים על שתיים זה רק אני והעורבים. היכנסו איתי לעולם של מציאות מתמוטטת, משתנה. פוסטראומה בהמשכים, פרק ג׳

התעוררתי מחלום על גשם. התישבתי במיטה ומצאתי את עצמי רטובה לגמרי. אכן גשם, והוא יורד מהתקרה הישר למיטתי. תחושת ה״אוי וי הבית מתפרק״ התחלפה באחת בשמחת בית השואבה. מים! מים משמים! הללויה! זה עבד!

אתמול, ברחוב המהביל של סוף הקיץ, רקדתי את ריקוד הגשם. נוצת עורב אפורה שנחה על סף דלתי הדליקה אצלי איזה פיוז שחשבתי שכבר נשרף מזמן. בראשי התנגן שיר אינדיאני מגן הילדים בקיבוץ ועשיתי מעשה: בשפתון אדום ישן שמצאתי בבית מרחתי על כל לחי בפרצופי המטונף שני פסים אדומים, גם על האף והמצח, וירדתי למטה ושלושת החתולים שלי איתי. ציירתי על הכביש, באבן גיר שמצאתי ברחוב מעגל גדול, תקעתי בשערי הפרוע, הסבוך והמלא קשרים את הנוצה האפורה וכך, קבל עולם מתפרק ורחוב מצחין, לא כלום והכל, ריקנות ויש מסוג אחר, יאוש ותקווה, בדידות ושיח מרומם עם אני ועצמי, כשרק תחתונים לגופי, רקדתי בתוך המעגל שציירתי לי את ריקוד הגשם ושרתי בקולי קולות ובזיופים מלאי השראה את ה״ה-יוגו, ה-י-ג-דה, ה-יוגו, ה-י-ג-דה״ מגן זהבה וחוזר חלילה שוב ושוב ושוב.

אסתי אשכול
להמשך הפוסט

כשכולם חוץ ממני לא יהיו כאן יותר

בוקר אחד יצאתי מהבית ומצאתי עצמי לבד. פגשתי חתולים, עורבים וכלבים אבל אף לא חצי בנאדם. לא מדובר בעוד סרט אסונות הוליוודי. זה הדבר האמיתי. חוץ ממני באמת אין כאן איש. שלושה שבועות עברו מאז וכדאי לכם לקרוא מה שעובר עלי. הרי לכם פוסטראומה בהמשכים. פרק ב

ולעדכונים תחילה:

לפני שלושה שבועות, אחרי שיטוט של כמה שעות ברחובות הלוהטים והריקים כשאני מלווה בכנופיה הולכת ומתחממת של כלבים וחתולים צמאים ורעבים שהצליחו איכשהו לחמוק מבתיהם, קלטתי לתדהמתי ההמומה שאני לא בחלום וגם לא בסרט. מה שקורה אכן קורה. אני לבד.

אסתי אשכול
להמשך הפוסט

כשכולם (חוץ ממני) לא יהיו כאן יותר: מחשבות פרועות באופן מוחלט ואבסולוטלי

בגילי אני מרשה לעצמי לא רק לעשות שטויות אלא גם לחשוב עליהן ואפילו לכתוב אותן. גם אם אפצח היום בחיי הוללות, סמים, אלכוהול, סקס פרוע וכיוצא באלה מרעין בישין, מה כבר יכול לקרות?

מכירים את המשחק ״מה היה קורה אם..."? אני מתה על קלוצ'-קאשעס (בדקתי בגוגל וככה כותבים את זה), ובתרגום לעברית זה משהו כמו שאלות קיטבג. בעברי הפרוע והלא רחוק חייתי עם בן זוג שהיה מאתגר אותי במיטה לפני השינה בהוצאת שורש ריבועי. הידעתם שהשורש הריבועי של 2 הוא
1.41421730950488016887242096980785696718753769535623, וגם זה מעוגל ל-50 הספרות הראשונות? דומני שזה קשור איכשהו למשפט פיתגורס, אלכסונים וצלעות. הקטע המרגש הוא שאם תכפילו אותו בעצמו תקבלו 2. לא רציונלי בעליל, באופן מוחלט ואבסולוטלי. נראה לכם שזה מה שבחורה צריכה לפני השינה?

אני מצאתי שאלו השעות היפות לדסקס בהן על עתידו של היקום ולחוד חידות קיומיות. סוגיות מסוג ״מה היה קורה אם״ בהחלט מעוררות את דמיוני וסקרנותי ואני נהנית להשתעשע בהן לעת מצוא. והנה אחת שבא לי לשתף אתכם בפורענותה:

אסתי אשכול
דודו בכר
להמשך הפוסט

משומשת במצב טוב, חרוצה, אמינה, רוטטת וגם גומרת

שוש ויגאל, נשואים כבר 30 שנה, רוקדים בחתונה משפחתית. ״מה קרה לך? את רוקדת כמו מכונת כביסה משומשת״, הוא עוקץ אותה ושוש נו מה, נעלבת. בבית, במיטה, הוא מנסה לפייס אותה. ״אתה יודע מה״, היא מכניסה לו, ״לא בא לי להפעיל את המכונת כביסה בשביל סמרטוט אחד״

בואו נעשה הכרה: שמי קריסטל ואני מותג. בלי להשוויץ, כן? גובהי 89 ס״מ, פיגורה צרה, רק 40 ס״מ וכבר מלאו לי 20. האמת, אני ותיקה יחסית לבנות המגדר אליו אני משתייכת, אבל גברים יודעי דבר אומרים שאצלנו, ככל שאנחנו מתבגרות כך הם מרוצים מאיתנו יותר ושבנות הדור החדש עושות בלגנים כבר בגיל צעיר. שמעתי אחד אומר: ״הוותיקות הכי טובות. תענוג. אחת כזאת צריך לשמור ולטפח״.

נעים. מחמיא.

אסתי אשכול עטופה במגבת אחרי אמבטיה
דודו בכר
להמשך הפוסט

מעשה בשלושה שוטרים חסונים ואופניים גנובים

מתי אתה יודע שאתה מזדקן? כשאתה שוקע יותר ויותר ב״פעם, כשהייתי צעיר ויפה״. אתה נזכר בצמה ששכחת לשאול אותה איך קוראים לה, מתרפק על הג׳יפ הדוהר ההוא עם רינה-דינה-פנינה, על האופניים הגנובים, על פרדס התפוזים, מחסן הנשק ועל כל הפלמח. גם אני חברה במועדון הנוסטלגיה והנה לכם, ברזולוציה לא רעה בכלל, מעשה שהיה בנהריה של פברואר 1986

התעוררתי בבת אחת. בחוץ חושך, גשם והשעון מראה חמש ארבעים וחמש. חלמתי, ובחלומי ראיתי בברור את האופניים שלי, אלה שנגנבו לי שנתיים קודם מהתחנה המרכזית, והנה הם במשטרה!

זינקתי מהמיטה, מיהרתי להתלבש, פסחתי על רוב פעולות הבוקר ובשש כבר הייתי בחוץ, צועדת במרץ רב אל תחנת המשטרה. הלכתי מהר, בגשם, ארוזה היטב במעיל החם שלי. אלה היו בטוח האופניים שלי. ירוקים, בלי רמה, עם סל פלסטיק כתום מאחור ובסל ראיתי אפילו את העיתון המצהיב של אותו יום. חלום ברזולוציה גבוהה. הגברתי מהירות.

אסתי אשכול
דודו בכר
להמשך הפוסט

פעם קראו לי מוטי. כל כך לא סבלתי את עצמי ששיניתי את מיני

התלבטתי אם לשתף אתכם, קוראיי המיוחדים, בחוויה ההיא, שגם אם היא מצוצה מהאצבע בחיים לא אשכח אותה. לא אחת קורה שאדם נולד עם גוף של גבר ונפש של אשה. הוא עצמה יודעים את זה די מוקדם, המשפחה הקרובה מנסה במשך השנים להשלים עם מפח הנפש והחברה הסמי-פרימיטיבית שלנו בקושי מעכלת. השאלה אינה אם לעשות את השינוי, אלא מתי

נולדתי בשנות החמישים למשפחה מסורתית בראשון לציון, סוף סוף בן אחרי שתי בנות. שמחה גדולה, במיוחד לאבי, שחיכה לבן זכר 12 שנה. את סבא מרדכי, שאת שמו (ויופיו) קיבלתי בירושה, לא יצא לי להכיר. נפטר יומיים לפני שנולדתי ולא זכה לראות את נכדו, נזר הבריאה.

הייתי תינוק מכוער. אין אף צילום שלי מאותם ימים ולא צריך לגמור אוניברסיטה כדי להבין שהוריי המיוסרים לא מצאו לנכון לתעד את המקרה שלי בהיסטוריה המשפחתית. אבל לא הייתי צריך צילומים כדי להרגיש בכל נימי נפשי הרגישה את גודל האסון. הייתי פורץ בבכי רק מלראות את הפרצופים המבוהלים של כל הדודות והדודים שהיו מתכופפים אלי ומחפשים אותי במעמקי העגלה החשוכה בה הוסתרתי, לראות את הרך הנולד ולעשות לו קוקו. כולם מחקו מיד את החיוך המוכן-מראש ואמרו בבעתה ״איך הוא דומה לסבא מרדכי עליו השלום!״

אסתי אשכול
דודו בכר
להמשך הפוסט

היום נדבר על קקה ופיפי: חנוך לוין היה מת על זה

כל כמה שנים עולה בי מחדש הסקרנות מה עשתה האנושות לפני פרוץ הבית-שימוש. במכנסיים? מכיוון שלשמחתי לא הייתי שם באותו זמן, התחייבויות קודמות אתם יודעים, אני יכולה רק לשער השערות מסריחות כאלו ואחרות או פשוט לעשות שעורי בית. בטוח חירבנו על זה קודם

כשאני מהרהרת במלכה ויקטוריה שצריכה הייתה ללכת מאחורי איזה עץ בגן הארמון המטופח שלה, לכרוע ולעשות את צרכיה, אני לא מחייכת. חשבתי שאחייך אבל זה ממש לא מצחיק. ה׳ יהווה, הממציא הגדול, היה צריך לחשוב על זה מבעוד מועד ולהתקין את הבית-שימוש דקה לפני שהמציא את אדם. שיבוא באמת לגן-עדן. תנו לרגע את דעתכם על חוה: היפה הטרייה נעורה בבוקר הראשון שלה ליד גבר זר (נושא לדיון אחר), מה-זה צריכה לשירותים... רצה עירומה כביום היוולדה למקום ששם זה צריך להיות ולא מוצאת! סיבוב היסטרי בגן-עדן כולו גם הוא לא הועיל. החדרון הקטן הזה, שחיינו אינם חיים בלעדיו, איננו! בצר לה כרעה מאחורי עץ (תפוח כנראה, כי משם התחילו הצרות) ועשתה את הפיפי הראשון שלה עלי אדמות. לא סוף העולם, אך בכל זאת לבי לבי לה. אתה נולד עם ציפיות ונאלץ להתמודד עם האכזבות.

ניזרק רגע לרומי העתיקה, אל ימיה העליזים ושטופי הזימה, ולצורך הדיון נאמר שאנחנו באיזה אירוע, משתה, בקולוסאום או משהו כזה, כל הקהל מריע ושואג וופתאום יוליוס הקיסר ירום הודו לא יכול יותר להתאפק. מה הוא עושה? אה? תחשבו רגע: מה הוא עושה? החצאית מיני (עור, כמובן) המכסה את מבושיו לא ממש תועיל לו במקרה אסון ומי יודע מה יש לו מתחת. מהתחקיר הקטן והצנוע שערכתי למדתי שיוליוס, כמו שאר אצילו דורו, היה עושה לעבד שלו (בנסון, אם אני לא טועה) סימן קל עם הראש, שמשמעו להביא לו במיידי את סיר הלילה ושם במקום, באמצע ההצגה או מה שזה לא היה, היה משתין ומחרבן בלי למצמץ. והעבד, שמן הסתם כבר איבד מזמן את חוש הריח, אם באיזה קרב או מרצון, היה לוקח את הסיר העמוס כל טוב ומשליך איפשהו. ובמה הקיסר היה מנגב? הסוגייה לא מטרידה אתכם? אותי מאוד.

אסתי אשכול
דודו בכר
להמשך הפוסט

אומץ או טמטום? כל העולם כולו חבל דק מאוד

כלל אצבע ידוע אומר שבין אומץ לב לטמטום עובר קו דק מאוד. אם לפניך תהום ואתה מתכוון לקפוץ מעליה ולהגיע לצד השני זה יכול להסתיים בשתי אופציות: אם אתה אכן מצליח לנחות בצד השני אתה יוצא אמיץ לב, אבל אם אתה לא מגיע לצד השני אתה יוצא מטומטם

יצר הרפתקנות זה משהו שאו שיש לך או שאין. האם זה אופייני לצעירים, שמיוחס להם חוסר אחריות בסיסי? לא בטוח. גם, אבל לא רק. המשיכה שלי לסכנות, למבחני אומץ, נובעת או מטפשות או מתמימות, שבעצם זה אותו דבר והיינו אך. זה לא שמחר אהלך לי על המעקה העליון של כלבו שלום ואבדוק לאן הרוח נושבת. גם לר אנסה את מיומנותי הלוליינית בהליכה על חבל מעל כיכר העיריה או אקפוץ מהקומה השמינית רק כדי לראות מה יקרה לי. נסיונות מסוג זה ממש גובלים בחוסר אחריות ברמה המיידית.

הקטע שלי בז׳אנר הוא לקחת סיכונים מחושבים (מחושבים?) לטווח ארוך. במילים אחרות: יהיה בסדר. סמוך על הסמוך. הפלמ״חניקים שנותרו בינינו עדיין זוכרים, אם הם זוכרים.

אסתי אשכול
דודו בכר
להמשך הפוסט