אימהות בגיל השלישי - ילידת 1950, יומן אינטימי - הבלוג של אסתי אשכול - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה רק עם מינוי דיגיטלי של הארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אימהות בגיל השלישי

לא יודעת איך אתם, אבל אני טיפוס שלוקח את החיים בדאגה וברגש אשמה. אני יכולה להילחץ מכלום ואם אין לי משהו להילחץ ממנו אני ממציאה לי אחד כזה, ועוד אחד ליתר ביטחון. הנקה בגילי אכן מייצרת מקום לדאגה

תגובות
אסתי אשכול

הרבה זמן התחשבנתי עם עצמי אם יש מקום במסגרת הבלוג להיכנס לנושא כל כך טעון כמו אימהות בגיל השלישי. נכון, כל אחד עם החבילה שלו ואני לא יכולה להרשות לעצמי לחטט באלו שלכם, קוראיי היקרים, אבל נראה לי שאימהות בגיל השלישי היא עניין שיש בו עניין שיכול לעניין אימהות ואף אבות, אם זה בגיל הראשון, השני, השלישי ואפילו בגיל הרביעי שאין לי מושג מתי הוא מתחיל ומתי נגמר. הורות היא הורות היא הורות ואני, על פי החישובים שעשיתי, נמצאת בגיל השלישי. אני חושבת. אולי.

פעם עשינו את זה מוקדם. הכרנו בצבא, התחתנו צ׳יק צ׳ק, נכנסנו להריון, נולדה לנו ילדה מתוקה והתגרשנו. שלושה זה לא שניים ומהמקום של ילד רואים דברים שלא רואים לפני כן בזוגיות המתוקה, המחרמנת. איזה יפים היינו... וכמה מאוהבים. כשמלאו לי 21 כבר הייתי אמא (ילדה ילדה ילדה) ולא עברו שנתיים ושיחררתי אותו. הוא לקח את הכבל המאריך ואת בוני הבוקסרית ואני את הפספוסה שלי וכל אחד הלך לדרכו.

אין היום מקום לקיטורים. מה שהיה היה ומן הסתם לא הייתי משנה את סדר העניינים, אבל הורות היא לא עניין ברור מאליו. לא אימהות ולא אבהות. אני רואה את האבות הצעירים של היום עם כל המודעות שלהם, הרכות, האכפתיות, השותפות, האחריות והבגרות ואומרת לעצמי בפעם המי יודע כמה: לא, זה לא מובן מאליו. ומול עיניי נעמדת אמא שלי, צעירונת בת 21, שחווה בשנות החמישים את גירושיה שלה חסרי המודעות ואותי חווה אבהות חסרה, ואותי, צעירונת בת 23, חווה בשנות ה-70 את גירושיי שלי חסרי המודעות ואת ילדתי חווה גם היא אבהות חסרה.

נדבר קצת על רגשי אשמה? יאללה.

בטח שהיו לי. כלומר בטח שיש לי. גם היום, בטח ובטח. למה שלא יהיו? משפחה גדולה הענקתי לה? נראה שלא. שפע כלכלי? לא ולא. מסגרת קבועה? מי, אני? ממולאים של אמא? מרק עוף? חחחחחח. הייתי עסוקה בלפרנס אותנו. עבדתי בשלוש עבודות וילדת המפתח שלי אהבה הכי הכי את סבתא שלה ואת הריחות הנפלאים שעלו ממטבחה וברור גם למה, ואני, נכון, עשיתי כמיטב יכולתי והכי טוב שידעתי, אבל.

ילדה עומדת מול מדף מארזי ברבי בחנות צעצועים
ניק אט / אי-פי

מה אבל? אבל כנראה לא מספיק ולא בדיוק מה שילדה שלי הייתה צריכה. הנה, דיברנו על רגשי אשמה. ולגדל ילדה על בסיס אשמה... אוי אוי אוי, כמה שגיאות אפשר לעשות ועשיתי. את כולן! ויש לי זיכרון שגיאתי להמחשה: לכל הבנות כבר הייתה ברבי ורק לנו לא. כשנסעתי לי קצת לדנמרק, בעקבות האהבה, היא רצתה רק ברבי. אוקיי, הבאתי לה את הברבי הכי יפה שמצאתי ועד היום היא מתחשבנת איתי שזאת הייתה סנדי הפושטית ולא ברבי הנסיכתית... פאדיחה, לא?

בואו נקצר לכם: היום היא ג׳מוסית גדולה, גם אני, אבל שתינו עדיין, בפנוכו בפנוכו, ילדות קטנות. דייסה פסיכולוגית שנה א׳. אני עדיין סוחבת את גירושיי הוריי, את הריקנות של המקום של אבא, את הילדה שבי שנעצרה עם הלידה של הילדה שלי, את גירושיי שלי, את רגשות האשם על הריקנות שיצרתי לה במקום שצריך היה להיות אבא שלה. והיא מחפשת עדיין את מה שלא היה לה.

ואני מה אני עושה? ממשיכה לייצר אצלי רגשות אשמה, לנסות ולכפר על עווני, לתת לה גם היום כל מה שהיא מבקשת ולא מבקשת.

האימהות חזקה מאיתנו. היא משתלטת על השכל הבריא, הישר. אני יודעת שאתן לה את כל מה שיש לי, ואני אוהבת אותה הכי בעולם, אבל קיבינימט, עופי לי כבר מהעיניים!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#