כמה זמן עוד נריץ את ההצגה הזו שנקראת "שיא האינטימיות" - ילידת 1950, יומן אינטימי - הבלוג של אסתי אשכול - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמה זמן עוד נריץ את ההצגה הזו שנקראת "שיא האינטימיות"

היום בא לי לדבר על אחד האבסורדים המופלאים של חיינו, שתודה לאל אני לא מסובכת בו, אלא אתם: נשואים זה לזו, שונאים זו את זה, לא מדברים ביניכם חוץ משלום-שלום אבל מה, ותהרגו אותי אם אני מבינה את זה - ישנים במיטה אחת

תגובות
אסתי אשכול

כן, יוצא לך לדבר עם גברים נשואים. מה לעשות, להוציא בודדים שאפשר לספור על יד אחת, כולם מחפשים מהצד. ציידים. יוצאים בבוקר מהבית מצוידים בלשון חלקלקה, עיני נץ, כלי זין וכוונות זקופות ומשאירים לכמה שעות את החיים מאחור.

לקפה שהפכת לך לבית את נוהגת לבוא מוקדם בבוקר, לפתוח את הלפטופ, להריץ את ההפוך המעולה שכבר מחכה לך על הבר עם הגבינית המופלאה, החמימה, ולהרביץ עד הצהריים הספקי עבודה מרשימים. כן, את יודעת שמדובר במנהג נלוז לחלוטין, ראוי לשמצה ותל אביבי עד זרא, אבל הם מקבלים אותך שם כל כך יפה שאת אפילו לא מרגישה שאת קוץ בתחת.

מה שרצית לספר זה שלמקום הזה גם באים הציידים חדי העין, המשועממים, הלא מאותגרים מינית מבית. פלורנטין ידועה ברב-גוניותה, בסינגליותה, בנעורי הנצח היחסיים שלה – שדה ציד פורה. את, ושיישאר בינינו, מהקשישות של השכונה, אבל את מי זה מעניין. את יושבת לך לבד, שקועה בעניינייך, לא רואה איש ממטר וברור שאפשר ואף רצוי לפתוח איתך בשיחה. את בטוח גרושה חסרת שובע. ברור, לא?

לקוחות יושבים עם לפטופים בבית קפה בתל אביב
דודו בכר

הם בדרך כלל נשואים, מסודרים, לכל אחד משפחה גדולה ויפה, אבל נו באמת. הם אבודים מראש, רעבים למשהו שכבר שכחו איך הוא נראה וגם אם המעדן יונח מולם על הצלחת (או על המיטה) לא יהיו להם שיניים לנגוס בו. אבל ניסית פעם לעצור שור בדישו?

וכך, אחרי נסיונות ציד כושלים (לא תמיד. לפעמים קורה הבלתי ייאמן) הם מבינים שרק עם האוכל הקר והתפל שיש להם בבית הם יכולים להתמודד. אוכלים קציצה וחולמים על הסטייק שאבד אי שם בדרך. ובלילה... בלילה הם הולכים עם האשה לאותה מיטה. יחד תחת אותה שמיכה, גב לגב. לילה טוב.

נחזור לבית הקפה שלך

בשעה האחרונה הוא עבר לידך שלוש פעמים בדרך לשירותים ובחזרה. בטח הפרוסטטה, האמא של מוסד הנישואים המחורבנים ומשבר הבלות הגברי. תחשבו על זה: איזה קשר כבר יכול להיות בין הבחור החמוד והשווה והמבטיח שחיזר אחריה אחרי הצבא לבין בעל הכרס שעכשיו נוחר לידה במיטה, האבא של הילדים שלה, הסבא של הנכדים שלה, זה שלא דיברה איתו כבר שנתיים חוץ משלום-שלום. אה? פעם הוא אהב את האוכל שלה והיום משום מה הוא מעדיף לאכול בחוץ. מעניין מה ואיפה.

״סליחה שאני שואל, במה את עובדת?״, שאלת פתיחה לעוסה. מה תשיבי לו? את האמת המשעממת - יבוא זרע אישי ממדינות סקנדינביה, או משהו הזוי וחסר שחר כמו עיתונאית? הוא עומד לך על הראש, מפריע לך באמצע משפט, את מתמודדת בנימוס ואז, אם הוא קולט הוא הולך לדרכו אבל מבטיח לחזור.

זוג נשוי ישן במיטה משותפת גב אל גב
גטי אימג'ס ישראל

היום את מבינה שלא תמיד הם מחפשים את מה שאת חושבת שהם מחפשים. לפעמים, ואולי אפילו ברוב המקרים, הם רק צריכים לדבר עם מישהי, לקבל ממנה את תשומת הלב הנשית, להרגיש את פעימות הלב, את האולי, את "והיה אם", והנה, בלי להתאמץ יותר מדי עשית מעשה חסד עם גבר בודד ואומלל בדרכו. אגב, אפילו ביבי אומלל ובודד. אם היה מגיע לקפה שלך היית מקשיבה לסבלותיו ומשיאה לו עצה חכמה. אם.

בעצם תמיד חשבת שהגברים, מעצם היותם, הם די אומללים. שאלת את עצמך למה הם מתים קודם? כי הם רוצים. זה כל הסוד. העיקרון הקיומי העתיק שלהם נשען על תסמונת הלול: כמה שיותר תרנגולות סביבם יותר טוב, ואם יש להן ציצים אז עוד יותר טוב. מעייניהם סובבים בדרך כלל סביב חור וכמעט תמיד הם שואפים לתקוע. על עיקרון "פרו ורבו ומלאו את הארץ". אבל יש מוקשים בדרך: חרדת פין, לא יעמוד כן יעמוד, קטן מדי, יהיה לה טוב לא יהיה לה טוב, הבוז של האשה בבית, אני כבר לא שווה כלום, איפה שמתי את הויאגרה, לקחת או לא לקחת, מתי לקחת, לקחתי כבר ושכחתי?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#