אפשר למות מזה - ילידת 1950, יומן אינטימי - הבלוג של אסתי אשכול - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפשר למות מזה

07:30 אני במעבדה של קופת החולים לבדיקת דם שגרתית. ומכאן, מעשה שהיה כך היה

תגובות
סניף קופת חולים מכבי
אייל טואג

הבוקר, אחרי דחיות ממינים, סוגים וזנים שונים כאלה ואחרים, יצאתי בעזוז שכולו כניעה ללחץ חברתי לממש את ההפניה לבדיקות דם מקיפות שנסחבת איתי כבר חודש וחצי. כל גופי מתחנן למנת הקפאין שלו (חלב דל, מעט קצף, כוס חד פעמונית), אבל מאתמול ב-19:00 - אני בצום.

וכך, ב-7:30 נחתתי במעבדה של מכבי. הגולם בכניסה, מחלק התורים האוטומטי, מנפיק לי את המספר 8409 וההפניה שבידי ואני ממתינים לתורנו כמו גדולים בחדר המתנה ריק. שקט כאן בשעת בוקר זו ואני מתפנה כל כולי לתהות, בפעם המי יודע כמה, על פשר ה-8409 בעשרים לשמונה בבוקר. בואו נגיד שבאירופה זה לא היה קורה ואני כמעט בטוחה שגם באנגליה והולנד היו מתייחסים לזה ברצינות. שם כבר מישהו, שזה התפקיד שלו 40 שנה, דואג כל בוקר להאכיל את המספרים במכונה המטומטמת ומסדר ש-9 יהיה 9.

זה הלך מהר. "הרמקול מכריז בפול ווליום 'מספר 8409 לעמדה מספר חמש!'" וההפניה ואני מתקבלים במאור פנים בלשכת המטר-על-מטר של נלה מקיזת הדם. "את בצום?", היא שואלת, ועל דל שפתי התחכמות מיותרת - "כן, ארזתי לבד" - אבל החולשה, שבגללה באתי לעשות בדיקות דם, דאגה שאסתום. מעבדת הדם של קופת חולים היא מסוג המקומות בהם את אמורה להיות ממושמעת ופשוט לעשות מה שאומרים לך. אין פה מקום ליצירתיות, לסגנון ייחודי כלשהו, לז'אנר בן זמננו. מדובר כאן בעניין פרוצדורלי שההתחלה שלו אי שם הרבה לפני שבקעת מהביצה וסופו מי ישורנו.

נודה על האמת, כבר שלושה חודשים אני מרגישה שהדם בגופי אוזל והולך. מישהו שותה לי אותו. עולה שלוש מדרגות והלב רוצה לצאת ממקומו, נרדמת באמצע משפט, חפיפת ראש הפכה למשימה בלתי אפשרית, הליכה של 50 מטר לקפה השכונתי היא לא פחות ממסע כומתה, וברור שמישהו גונב לי את הברזל מהגוף. כל ניסיונתיי לאזן את עצמי כל בוקר עם 200 גרם מסמרים (לא חלודים, חלילה!) לא הועילו אז מימשתי את זכותי לזריקה.

חדר המיון באיכילוב. המנה הגיעה בחצות
ניר כפרי

וכך יצאתי מהמעבדה ופני אל השמש העולה, אל קפה הבוקר שלי, ואין לי מושג. ב-18:00 רטט האנדרואיד שלי. על הקו ההמטולוגית של מכבי שמפענחת עכשיו את הדמים שלי. "אני רואה אצלך המוגלובין 6.5", היא אומרת, "טוסי ישר למיון באיכילוב, תגידי להם ששלחתי אותך טלפונית, שמחר אסדיר את העניינים ברמה הפרוצדורלית ושאת צריכה לקבל בדחיפות מנת דם". זה לא שאני מבינה גדולה בדם, אבל לא צריך היה לסיים תואר שלישי כדי לזהות את הדאגה בקולה: "את בסכנה. אל תדחי למחר. עכשיו".

פרוצדורה זה עניין פרוצדורלי

ב-18:30 כבר נכנסתי למצב של המתנה בפרוזדורי המיון הקפואים באיכילוב. למה ממתינים? לתוצאות בדיקות הדם שערכו לי כאן כדי לקבוע מה סוג הדם שלי. רק אחר כך מזמינים עבורי את מנת דם הנכונה שצריכה להגיע מבנק הדם, לא יודעת איפה, מפשירים אותה, "וזה יכול לקחת כמה שעות טובות", ניסו לנחם אותי.

מהסטאז׳ר המקסים שלקח אותי תחת חסותו למדתי ששנה שלמה הוא חיפש דירה בפלורנטין ולא מצא ועכשיו הוא משקם את אכזבתו ליד הבימה. יש לו כלבה ולפטופ מה שאומר שמבחינה פרוצדורלית הוא עבר את תנאי הקבלה הפלורנטינים המחמירים. הוא "סובל" בדיוק מסוג הדם שלי, הוא צעיר, חתיך אמיתי והודה במבט מושפל שאין ברירה, הוא חייב, על פי הנהלים הפרוצדורליים, לא להחסיר את הבדיקה הרקטלית.

ניהלנו שיחה פתוחה מלב אל לב, כולי תקווה שהוקל לו, ואחר כך הוא עבר מיד ליד. איזו השפלה. ואני, שידעתי שכל הערב לפני ואני לא ממהרת לשום מקום, מצאתי לי שמיכה, חיפשתי מקום פחות קר שאוכל לפתוח את הלפטופ ולכתוב את מה שאני כותבת עכשיו, אבל נזכרתי שאני למעשה באפיסת כוחות. לא מגישים פה ארוחת ערב והכריך המשולש שרכשתי לי ב-25 שקל במזנון המיון היה חמוץ. ובחצות, ובכן, בחצות הגיעה המנה. חוברנו לנו יחדיו, לא לפני שהד״ר המומחה ניסה לשדל אותי ולהחתימני על טופס הסכמה למקרה שיקרה משהו חריג.

- "מה יכול לקרות", שאלתי

- "אם והיה, במקרה ש... אנחנו לא לוקחים סיכונים אבל בגדול, אם משהו לא בסדר את עלולה למות".

נרגעתי, חתמתי, חוברתי, שכבתי בשקט והתפללתי. וב-02:00 בא עודד לקחת אותי עם המונית שלו ועם פיצה חמימה. ושם, בגן המקסים ליד בריכת הברווזים ברחוב יהודה הלוי פינת מה-שמו, ספרנו כוכבים, ירדנו על פיצה ולמחרת ישנתי כמעט עד 11 בבוקר.

הרוזנבלום

אה, שכחתי לציין פרט היסטרי: במיון, בטיפוף פרוזדורי הלוך ושוב והלוך, היא הסתובבה שם על עקביה וג'ינסה הקרוע. נראתה על חי הרבה יותר טוב מאשר בתמונות ונשבעת לכם, היו רגעים שחשבנו ששווה לבוא למיון!

לכולנו שנה מתוקה!

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#