יאללה ביי - ילידת 1950, יומן אינטימי - הבלוג של אסתי אשכול - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יאללה ביי

בחיי שאין לי מושג איך מתים. מה מרגישים? על מה חושבים? האם אפשר ללכוד את נשמת האף האחרונה? ואיך כותבים צוואה? מה שבטוח הוא שמוטב שהמוות יופתע ולא אתם

תגובות
שקיעה בעיר אופקים
אליו הרשקוביץ

לאחרונה אני מתעסקת במוות ובכלל לא בטוח שבדברים האלה יש יותר מדי. השאלה היא איך דואגים מראש שכשזה יקרה זה יהיה אלגנטי וללא קצוות מיותרים. יש דברים שכדאי ואף רצוי לחשוב עליהם לפני, ויפה שעה אחת קודם.

מה אם אני הולכת לישון ולא מתעוררת? מצד אחד זה אידיאלי, פריווילגיה של צדיקים, אבל מה קורה עכשיו? מתי יבינו שכנראה משהו קרה לי? מתי יבואו לחפש אותי? איך ייכנסו אם נעלתי את הדלת מבפנים על הבריח? ומה עם הבת שלי? וצ׳אקי שלי?ֿ

צו השעה: צוואה

צוואה כוחה יפה בכל גיל. אולי המעמד לא מי יודע מלהיב ואיש מאיתנו לא מת עליו, אבל אחר כך, מבטיחים לי יודעי צער, הבנאדם רגוע יותר. העיקרון המנחה הוא להשאיר אחריך אנשים שטופי דמע ומלאי שמחת חיים. שטופי דמע כי נורא עצוב שהלכת לבלי שוב ומלאי שמחת חיים כי הלכת לבלי שוב. אני יכולה כרגע לדבר רק בשם עצמי, ואצלי התוכניות קצת פראיות: קודם כל אתם כבר אמורים לדעת שתאריך התפוגה שלי חל ב-2073, ובזמן ההוא, לפי החשבון שעשיתי, כבר לא ישאר סביבי אף אחד מהכנופייה הוותיקה, את כולם יחליפו אנשים חדשים שחושבים אחרת, נראים אחרת, מתקשרים אחרת ואני נבעך נשרכת מאחור ומנסה לתפוס את המחר החמקמק. וכי מה יש לקשישה בת 123 לעשות בעולם החדש? ללבוש חיתול? לבהות? לשים בלילה את השיניים בכוס? פחחחחח.

אני חושבת היום על המוות כי פשוט לא מסוגלת שלא לחשוב על המוות. נכון, יש לי עוד זמן, כבר אמרנו, וכל העניין שלי כאן הוא להתנהג בכבוד גם כשהוא יגיע במפתיע. הנקודה המצערת היא שרוב "מתי הפתע" מותירים אחריהם בלגן. מחשבות על צוואה ומוות לא מעניינות כשאתה צעיר, יפה, בריא ועשיר.

השאר אחריך נקי ומסודר

כלל ברזל (רצוי עם המוגלובין מעל 15) הוא לראות קדימה. לצפות את העתיד בעיניים פקוחות לרווחה. הרי יבואו אנשים, יחטטו לך במגרות, יראו מה ואיך השארת אחריך וזה מה שיזכרו ממך. נראה לי שכדאי לטפל כבר היום בכל המגרות בבית, להעיף מה שלא צריך להיות שם ולהשאיר, בין הסבונים הריחניים ולבני התחרה את בגדיך הנבחרים, היפים והטובים ביותר ואולי איזה צטלע פה צטלע שם, משהו נחמד שלא הספקת להגיד ומי שצריך לקבל את זה יקבל. אני מהרהרת במגרות שלי ואיזה ממצאים אפשר יהיה להעלות מהן והוויברטור הוורוד והשובב עם שלל הפעלולים שלו הוא לא המשהו הכי פרוורטי שיש שם.

חשוב לנקות קבוע מתחת למיטה, לישון תמיד עם מצעים מהשורה הראשונה, לנקות ולסדר פינות אפלות בבית ולסלק את האבק מכל מקום אפשרי. מקרר נקי חשוב לא פחות, עציצים מושקים, חתול מטופח, שירותים נקיים, חובות מכוסים. אני אומרת: אל תשאירו אחריכם פינות אפלות. מי שיוצא למסעות ממושכים צריך לקחת בחשבון שגם כשהוא הולך הוא נשאר.

איך כותבים צוואה?

כשאני חושבת על זה זה נראה לי אפילו מרתק. מה שלא יהיה, המלה האחרונה כאן תהיה שלכם ולשם שינוי, אצלי לפחות, מה שאצווה בצוואתי זה מה שיקרה. כבר אהיה בדרכי לאן שלא יהיה ומכל המתאבלים ייחסך פרק המריבה. איפה עושים את זה? לבד בבית, בשעת בין ערביים, עם כוס יין ולאונרד כהן? ואולי על חוף הים, על רקע הגלים והשמש השוקעת? ישנה תמיד האופציה שילווה אותך באלפי שקלים עורך דין שישמור על זכויותייך ואפשר גם להכין סרטון פרידה. השבוע היה לי דיבור בעניין עם כמה חברות שהחליטו בבוא היום לקחת את העניינים לידיים, לאחת יש אפילו תוכניות לאיזו מסיבת פרידה מהחברים, הספד עצמי על תקן "אח דן דן דן דן, איך הלך מאיתנו דן..." וכו'. הלך בסטייל דן בן אמוץ, באופן חגיגי, אבל אנחנו לא רוצים שישכחו אותנו כמו ששכחו אותו.

איך מתים?

בחיי שאין לי מושג. מה מרגישים? על מה חושבים? האם אפשר ללכוד את נשמת האף האחרונה? ואת רוח החיים כשהיא נפרדת מהגוף? איך בכלל נפרדים? זה מסקרן למות? מה תרצה לקחת איתך? את הגיטרה האהובה? את הנייד שלך? את הספר שכתבת? את היהלומים והזהב? איזה נשנוש לדרך? אתה אמור להיות מוטרד ממה יהיה עם מי שנשאר אחריך או שהם כבר ידאגו לעצמם? אתה תשלים עם לכתך ותהיה שרוי בשלווה או אולי תתאבל על עצמך עד קץ כל הימים?

ומי יבוא להלוויה שלך? את מי לא תזמין? אתה יודע שיש באפשרותך כבר היום לעשות את הסלקציה האישית שלך ולכתוב אותה בצוואה. ומה יהיה כתוב על המצבה? חשבתי על משהו: ..."ונעבור עכשיו לפרק ב׳". אופס, כמעט שכחתי לשאול איזה פרחים אתה אוהב.

יאללה, כותבים צוואה

לא צריך לקחת את זה כבד. מחשב, כוס יין, לאונרד כהן ואתה ומחשבותיך. תתרכז. כל מה שתכתוב היום יראה אור אחרי השבעה. אפרופו שבעה, מעוגת התפוחים המפורסמת לא יישאר פרור.

"מבצע צוואה" בעת הזאת יכול להתנהל בקלי קלות. אתה גם יכול לתת לו שם ספרותי, נאמר "חלף עם הרוח", "הנסיכה הקסומה", "חיי אחרי מותי", "הכל עובר חביבי". סתם דוגמאות. לא חייבים. יש לך תוכניות לנסיעה ממושכת, צריך לארוז, להגיד יפה שלום, להשאיר הוראות לטיפול בצ׳אקי, בעציצים, בענייני הבנק ומאוד מומלץ להתכונן מראש.

לא פשוט למות. אני מכירה יותר מדי אנשים שזה תפס אותם לא מוכנים. יש לעניין כמה וכמה היבטים, עם חלק מהם אני חושבת שאסתדר, כלומר אנוח עם זה בשלום, אבל יש כמה נקודות שרק מלחשוב עליהן נהיה לי קר בבוהן של רגל שמאל. מה למשל? לא חשוב כרגע, זה רק יעצבן אותי ואתכם.

אגב, בצוואה של עצמו אדם יכול לכתוב מה שבא לו. לסגור חשבונות, לומר תודה למי שצריך, לגלות סודות שנשבעת לא לגלות או שיגידו עליך "לקח את הסודות שלו לקבר". יש משהו סופי במוות. אם כואב לך - כבר לא יכאב. אם חסר לך משהו - כבר לא יחסר. לא תהיה רעב וגם לא צמא, לא עייף ולא חובות, גם לא חלומות רעים ואיש לא יגיד לך איפה לעמוד ולאן ללכת, אתה טבח גרוע, אתה בזבזן, את חייבת לעשות צבע ודיאטה, לא יהיו לך בעיות חנייה וארנונה והכל יהיה קל יותר.

לא התכוונתי לומר שהמפגש עם המוות אמור להיות כיף. התכוונתי שמוטב שהוא יופתע ולא אתם.

שבת שלום ותשמרו על עצמכם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#