הוא אוהב אותי - ילידת 1950, יומן אינטימי - הבלוג של אסתי אשכול - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוא אוהב אותי

וגם את הבלונדה מגבעתיים ואת ההיא השחיפית הקצוצה ממזכרת בתיה וגם את אחותי. איך לעזאזל התגלגלנו לסיטואציה? הארכיאולוגית החטטנית שבי השקיעה בספירה לאחור ונעצרה על השתלת הלב שלו

תגובות

פוליאמוריה היא עניין לפילוסופים. כדי להיחשב פוליאמורית את חייבת שיהיה לך סולם ערכים יציב ואמין, כבוד ויושרה, ויתור על קנאה וצרות עין, פתיחות, כנות והכי הכי לב אמיץ ומלא אהבה. פוליאמוריה בהגדרה המילונית שלה היא מערכת יחסים רומנטית בהחלט עם יותר מאדם אחד, שניים, שלושה, קשר שיש בו אהבה, יחסי מין, אחריות כלכלית, אפילו ילדים, והכל בידיעה והסכמה של כל הנוגעים בדבר.

אי אפשר להיות גם פוליאמורי וגם לעשות את זה מאחורי הגב. זה או-או. בגידה, להבדיל, היא בגידה. משהו להסתיר. פגיעה באמון. בבגידה הכל מתנהל מאחורי הגב. יש בה קסם בבגידה, ים אדרנלין, תשוקה וסקס, שקרים ורגשי אשם. אבל את לא יכולה להיות גם בוגדת וגם לספר לו. גם כאן זה או-או.

בחמש השנים האחרונות, מאז שקיבל את הלב החדש שלו, קיבלתי אני בן זוג חדש. הוא אוהב, נוגע, מחבק, חם עלי. המון דברים קורים בינינו שלא קרו קודם. לפעמים, בבוקר, אני שואלת את עצמי מי זה המאהב הקשיש שישן לידי. 49 שנים אנחנו יחד ואני כאילו לא מכירה אותו. ויש לנו שיחות אל תוך הלילה, סשנים של גילויי לב, במהלכם אני נחשפת לסודות חדשים, לנשים חדשות בחייו, לאהבות ותשוקות לא אלי.

למדתי להכיר במעלותיה של הבלונדה הסמי-דתיה מגבעתיים, את השחיפית הקצוצה חולת הסרטן ממזכרת בתיה וגם את אחותי, מסתבר, שתמיד אהבה אותו ותמיד איחלתי לה גבר כמו שיש לי. ואחרי כל כאבי הלב, הדמעות, ההכלה, ההכרה במציאות המשתנה והוויתורים ההכרחיים אני יודעת שמזל שזה ככה ולא אחרת. אהבה היא כל הסיפור.

אי אפשר להיות גם פוליאמורי וגם לעשות את זה מאחורי הגב
Getty Images IL

"סבתא", מספרת לי יהלי, הנכדה׳לה שלנו, "ראיתי היום את האוטו של סבא ליד הבצפר. מה היה לו לעשות שם?". "מה הבעיה", אני אומרת תוך כדי שטיפת כלים, שבירת כוס וחתך נאה, מדמם מאוד וכואב בכף היד, "כשהוא יחזור הביתה נשאל אותו. אוקיי?". כאילו כלום, אבל ישר מופעלים אצלי גלאי המה-שמו. מה עכשיו? כלומר, מי עכשיו? "יהלי, את מוכנה להביא לי את הפלסטרים מהמגרה בחדר שינה?"

אם אני לא טועה, כבר שני ימי רביעי נפקד מקומו בארוחת הצהריים הקבועה שלנו וזה ללא קשר ובנוסף לאחה"צי שני וחמישי אותם הוא מקדיש לאהבותיו האחרות, שכולן אגב נשואות ובעלות משפחה. מי החדשה?

"סבתא", שומעת יהלי את מחשבותיי (הנכדה הזאת... מה אעשה איתה?), "איך שהיה צלצול המורה החדשה לאמנות, נעמה, יצאה במהירות למסדרון והתחבקה עם אשה מבוגרת אחת שנראתה כמו אמא שלה. מה-זה דומות. ואז אמא שלה מיהרה לאנשהו וראיתי מהחלון של הכיתה שהאוטו של סבא כבר לא שם".

מידע מודיעיני יקר מפז חושפת בפני הבלשית הצעירה. אני זוכרת שגם אנחנו בגיל עשר שיחקנו במרגלים ובלשים: אם ראינו מישהו זר מסתובב בקיבוץ ללא בעלים או חבל היינו מכריזים עליו מרגל בפוטנציה ועוקבים אחריו. לגבי הגבעתיים, המזכרת-בתיה וזאת שהיתה פעם אחותי, שכולן אגב בעמותה הפוליאמורית והבעלים שלהן בסוד העניין שאינו סוד, אני מעודכנת לפרטי פרטים וכבר הנחתי את כל כלי הנשק בצד, אבל החדשה הזאת ממש לא נראית לי.

"סבא שלך שובב גדול", אני אומרת בשקט ליהלי. "אמא של נעמה, אה? צריכה להיות בגילי", אני מוסיפה והעיניים של יהלי עוקבות אחרי כל ניד בפניי. "אולי לא נשאל את סבא כלום?" היא מציעה, "נשמור בסוד? סבא עם העניינים הסודיים שלו ואנחנו עם הסוד שלנו". "ביני ובין סבא אין סודות", אני אומרת. "יהלי מתוקה, תאמיני לי, סבא יחזור ויספר לי איפה ועם מי בילה היום. אל תשכחי שהכי הכי הכי הוא אוהב אותי ואותך".

אהבה, אמרה לי אמא בנעוריי חסרי הרסן, היא כמו להבה של נר: אפשר להדליק איתה המון נרות נוספים והיא עצמה לא תחסר. האור רק גדל. חכם הרעיון הזה. אפשר להתרגל אליו ולחיות לאורו. ואולי הכל בולשיט? הכל טריקי כזה. פוליגמיה בוגדנית במסווה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#