הכלבה מבוכנוואלד - ילידת 1950, יומן אינטימי - הבלוג של אסתי אשכול - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכלבה מבוכנוואלד

מה מושך אותי, ואני רואה בעצמי טיפוס נורמטיבי, לכתוב מה שכולם ממש לא רוצים לקרוא. אחרי שתקראו את הסיפור הזה עד הסוף ותבינו כמה הוא מהחיים, תוכלו גם להבין למה אני מעייפת אתכם

תגובות

אילזה קוך לא נמנית על ידידיי. לא בעבר, לא בהווה ורוב הסיכויים שגם לא בעתיד. בין הגזע הנאור שלה לזה הנחות שלי נוצר פעם עיוות אינטראקציוני שהשאיר סדקים עמוקים במרקם ההיסטורי האנושי. וגם אם נניח לרגע, ולו מחמת חוסר הוודאות המֶרפידית הנסיבתית (והרי מרפי בכבודו ובעצמו קבע שאם משהו אמור להשתבש הוא ישתבש) היינו שתינו מתגלגלות לסיטואציה משותפת חסרת סיכוי - נאמר בולען ליד עין גדי, כלוב כרישים במעמקי האוקיאנוס ההודי, מעלית תקועה בקומה ה-164 מתוך 163 בבורג' ח'ליפה שבדובאי, הבניין הגבוה בעולם, טיסה 137 של מלזיה איירליינס שהתאדתה במרחבי הזמן או במרתפו מעורר הפלצות של קולונל שולץ, איש האס.אס. הידוע לשמצה (אה, סתם נסחפתי עם כמה דוגמאות מספר ההסתברויות הגדול), ללא ספק הייתי מראה לה של מי המלה האחרונה.

מסכנה אילזה, ילדות קשה

גם אם היא ואני היינו שתי הנקבות האחרונות על פני כוכב הלכת הזה ומתוך סקרנות חולנית מתיישבות לכוס קפה במקום בו היא לא תוכל לברוח ממני, הייתי מנסה, מהסקרנות, לרדת לסוד ילדותה שהשפיע כך על בגרותה. הפסיכולוגים כמעט תמיד מחזירים את המקרים הקשים אחורה, מחטטים בילדותם ונעוריהם, מנסים לעלות על השיבוש שחל בהם עם השנים. בדרך כלל אמא נמצאת אשמה. ושלא יעלה בדעתכם, קוראיי המיוסרים, לחזור על המשפט ״מסכנה אילזה, ילדות קשה״. אולי הייתי מכוונת לרקתה איזה מאוזר שכיכב באחד הפוסטים האחרונים שלי (כולם להרים יד ימין!) ומאלצת אותה תחת איומים לספר לי על ילדותה בדרזדן, על הוריה, אחיה ואחיותיה, האם היה לה כלבלב חמוד, כל יום כלבלב אחר, על משיכתה המפלצתית ליהודים עם העדפה ברורה לנשים. אילזה, שנולדה 44 שנים לפני, צריכה הייתה להיות היום בת 113 אם לא הייתה שמה קץ לחייה בכלא איפשהו ב-67׳ והיא רק בת 61. רגשי אשמה? פחד? מה כבר היה לה להפסיד ל׳כלבה׳?

למעשה עדיין לא ערכנו ביניכם הכרה

ההיסטוריה מלמדת אותנו שאילזה, הצעירה מדרזדן, הלכה ללמוד הנהלת חשבונות, נישאה לקארל אוטו קוך ונולדו להם שלושה ילדים. קארל, קצין אס.אס. ומפקד בוכנוואלד, לא בחל בנפוטיזם וסידר לרעייתו עבודה במחנה: אחראית-אסירות. אילזה, שנתגלתה כעובדת מצטיינת, הסבה רוב נחת וגאווה לקארל שלה, שגם הוא צוין לא אחת לשבח על דבקות במטרה ותרומה לגזע.

אל תשחיתי יהודיות לשוא

אילזה שלחה ידה מהצד גם באמנות. יצירות העור יוצאות הדופן שלה לא ביישו את ׳סטלג 13׳, הגלריה המכובדת בה הציגה את עבודותיה. נכון, לא נשאר מהן זכר וגם אין עליהן תיעוד, אך בודדים מבין מכריה מאותה ימים יכולים עדיין להעיד ממקור ראשון על כישוריה המיוחדים ושלבי יצירתה. וכך זה היה מתנהל:

שלב א׳ - שלב ההכנה: הפחתה דרסטית במשקל חומר הגלם האנושי ששימש אותה ביצירתה;

אילזה קוך בעת מעצרה ב-1945
ויקיפדיה

שלב ב׳ - שלב הבחירה: אילזה העדיפה במובהק יהודיות שהגיעו למחנה מלאות ועגלגלות ועברו תהליך בעל תוצאות אמיתיות, כך שעורן היה ׳גדול׳ עליהן. הפֶטיש שלה לקעקועים, שנמצאו אצל האסירות בחלקי גוף מוצנעים כמובן, היה מקור השראה ליצירות האמנות שלה;

שלב ג׳ - שלב החיסול: צרור קטן מרובה הסער האוטומטי שלה היה מביא קץ לסבלה של חומר הגלם, שהייתה צונחת על הקרקע ובכך הוכשר השטח לשלב ד׳. ככל שהסכין הייתה חדה יותר כך פיסות העור הנבחרות, המקועקעות בהידור, היו מוסרות ללא פגע והשחתה. לאחר טיפול ועיבוד בטכניקות כימיקליות מיוחדות הייתה אילזה מייצרת מהן בסטודיו שלה תיקים, כפפות, אהילים, עטיפות לספרים ומה לא. את האמת, עוברת בי צמרמורת מרגשת רק למחשבה שבנסיבות אחרות יכולנו להיפגש. אין ספק שאנתוני (חניבעל) הופקינס היה יכול תרום את חלקו למפגש האימה הזה.

רכילות עסיסית

בין ידידותיי אני מוכרת כמי שנותנת כבוד לרכילות בונה. מישהו חכם אמר לי פעם שרכילות הגונה, הנשענת על שמועות מרושעות חסרות בסיס, הוּכְּחָה מדעית כמיישרת קמטים. חשוב לי להבהיר במעמד זה את טענתי, לפיה ללכת רכיל באופן סתמי וחסר זדון כמוהו כמעשה נטול ערך ותועלת. לא יישור קמטים ולא בטיח.

ולאן אני חותרת? ובכן, על אותה אילזה קוך, הנאצית שאיבדה צלם אנוש ודבק בה השם ׳הכלבה מבוכנוואלד׳, מסתובב כבר כמה שנים טובות איזה סיפור הזוי, עסיסי בדרגת רכיל גבוהה מהממוצע, מידע לוהט של ממש ואני חייבת לשתף. שישאר בינינו, כן? ורכילות שרוכלה כך רוכלה:

המקור שלי, אדון פרידמן הרפד הזקן ובוגר בוכנוואלד, שמתגורר בבניין מולי כבר מיליון שנה, נמצא מהימן לחלוטין. זכרונות כאלה לא ניתנים למחיקה. בערוב ימיו יצא לי לתפוס איתו שיחה שחלקה דמעות, חלקה עוד דמעות וסופה מי ישורנו. ״את אילזה אני זוכר מהמחנה״, נזכר פרידמן. ״הכלבה״, הוא אומר ולוקח שלוק מהתה-בלימון הנצחי שלו, ״הייתה מסתובבת במחנה עם מגפי עור גבוהים ורובה סער אוטומטי. את הרובה הזה ייצרו הנאצים בעצמם לשימוש אישי ולחיצה אחת על ההדק הייתה משחררת לא כדור אחד אלא צרור״.

קארל קוך, מפקד בוכנוואלד מ-1937 עד 1941
ויקיפדיה

- למה לחסל אחד אחד אם אפשר הרבה יחד... נפלט לי.

״זה כלום״ אמר. ״מה שאת לא יודעת זה שהיא הייתה מסתובבת רק עם המגפיים והרובה״.

- בלי כלב?

״אה כן, תמיד היה איתה כלב. רועה גרמני ענק, א-וילדע חייע. כולם הסתובבו שם עם כלבים, זה היה חלק מהציוד שקיבלו באפסנאות״.

- אז מה מיוחד בכלבה?

״מיידלע, תקשיבי לי טוב: היא הייתה מסתובבת במחנה עירומה כביום היוולדה!״

- אדון פרידמן, לא נכון!

״שכה אחיה. מגפיים, רובה וזהו״.

- וראית לה?

״שששששש...״ הוא מחייך ומקנח דמעה. ״כל מי שראה לה מת במקום״.

- אז ראית או לא ראית?

״ראיתי, ראיתי. למזלי היא לא ראתה שראיתי. אם היא הייתה רואה שראיתי לא יכולתי היום לספר לך את זה. אבל שישאר בינינו״, הוא לוחש. ״אני סומך עלייך. יש בינינו מלא מלשינים״.

- אדון פרידמן, המלחמה נגמרה. אתה בארץ ישראל והכל כבר טוב.

שמע ישראל

פרידמן משתתק. גם אני סותמת את הפה. וכי מה יש להגיד?

אני נכנסת למחשבון בנייד שלי, מחסרת, מחברת, מצליבה ויוצא ככה: היום פרידמן בן 95. לפי הסיפורים שלו אילזה הכלבה הנאצית הסתובבה עירומה במחנה ב-39׳. הוא היה בן 15 והיא בת 33. אכן מראות קשים לנער בן 15 שממה שהבנתי לא ראה עד אז אשה עירומה.

- איך היא הייתה? שווה? אני שואלת ומתחרטת.

״שווה״, חייך פרידמן חיוך עצוב. ״השאירה עלי חותם אש... חבל שלא הכרת את אשתי פאני״.

- נכון, אני זוכרת שבימים הראשונים שבאתי לגור בשכונה ראיתי את מודעת האבל שהייתה לך פה על התריס. ׳פאני שלי איננה׳... צר לי.

״פאני שלי״, אומר לי פרידמן, ״הייתה בת 40 כשנעתרה להצעת הנישואין שלי, ולי בדיוק מלאו 22. גם היא, ממש כמו אילזה, נולדה ב-22 בספטמבר 1906 למשפחה יהודית בדרזדן. שתי טיפות מים״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#