פורש, נזירה כחולה וציצים - ילידת 1950, יומן אינטימי - הבלוג של אסתי אשכול - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פורש, נזירה כחולה וציצים

אבקש לא להיכנס לפאניקה. תרגיעו. זה היה מזמן, כשעוד הייתי שווה פרוטה, היה לי מחזר וחצי, קמצוץ חשק ונשק אישי. לונדון של ינואר 91׳ קפאה מתחת לאפס ואני איתה, בדיוק כשאת גוש דן חיממו הסקאדים של סדאם

תגובות
"דיקי התעקש להרשים אותי עם הגג הנפתח שלו, שחששתי שהנה-הנה אוזניי קופאות ונשברות לרסיסים"
Getty Images IL

לאט לאט, עם השנים, עולים מתיבת זכרונותי המודחקים הרפתקאות לונדון העליזות שלי ואני מתחבטת ביני לביני אם לשתף או לנעול שוב את התיבה ולהשליך את המפתח לים. ושיהיה ברור שלא הייתי מעלה את זה כאן אם לא הייתי יודעת לבטח שאף אחד במילא לא קורא את הטור שלי.

קחו למשל העניין הבא

אם המקרה הזה לא היה מתרחש במציאות הייתי צריכה להמציא אותו. סיפור כזה יכול היה לקרות לטיפוס כמוני, שנע על סקאלת ׳הרוצה אבל פוחדת׳, רק בארץ זרה וכשכלו כל הקיצימלעך. אני זוכרת את הרגעים בהם היה צץ ועולה באותם ימים משהו מטורף ועומד על הפרק. הפוריטניות התורשתית המובנית שבי היתה מרימה ראש וזועקת ״בשום פנים ואופן!״ ושנייה אחריה היה מפציע בעזות מצח השד הטזמני השובב והמסוכן שלי, מחייך בפרצוף זדוני ולוחש באוזני מה שלוחש בדרך כלל שד טזמני שובב ומסוכן: ״בובה, קחי את עצמך בידיים. אם לא תעשי את זה עכשיו מתי תעשי את זה? ומה תספרי בבוא היום לנכדים?״

זר של נרקיסים צהובים

ככה וככה הצטלבה דרכי בדרכו של דיקי, בריון בריטי צעיר, הולל ומאותגר בודי-גראפיטי. כשאני חושבת על זה עכשיו ממרחק שנות דור אני קולטת משהו שאז עוד לא קלטתי: הילד המפותח ההוא נמשך לנשים מבוגרות. מה לעשות, פער של 22 שנה לטובתי בהחלט מעמיד אותי בעמדה אימהית.

דיקי, אפוף עשן סיגריות כבד, ניחוחות של אי-אלה די-קולונים ותרסיס פה בטעם מנטה, השקיע בי כמה שבועות של חיזור נוסח אירופה, אתם יודעים, בונבונים, יין, אף זר נאה של נרקיסי ענק צהובים שלח לי, הזכיר חזור והזכר את ה׳פורש׳ האדומה עם הגג הנפתח שממתינה לנו בחוץ ופה ושם, ככה בינות לשיטין, דיבר על שרביט הקסמים שלו. ״בואי איתי למסעדה הודית מעלפת״, פנה הקוסם אל לבי המורעב, ״שכולה טעמים וניחותות של תשוקה. לא תתחרטי״. וכך פיתני ואפת.

וברמת גן נפל סקאד. מישהי נפצעה.

עוד מעט אחמם אותך

כל כך קר היה בפורש האדומה של דיקי, שהתעקש להרשים אותי עם הגג הנפתח שלו, שחששתי שהנה-הנה אוזניי קופאות ונשברות לרסיסים. תשע בערב, במינוס שלוש מעלות, הקרח על כבישי לונדון חרק לנו מתחת לגלגלים. ״עוד מעט אחמם אותך״, הבטיח ולא יכולתי שלא להבחין בברק הפרוע בעיניו. מבעד לערפילי ה״יצאת מדעתך מה את עושה חזרי הביתה מיד״ קרץ לי השד הטזמני ובחרתי הפעם לשים בו מבטחי. ומדובר כאן בשיקול דעת חסר אחריות של נערה פותה בת 41 שאין לה מושג לאן הולכים העניינים ומתגלגלים וכמה חם וקר באמת יהיה לה.

נזירה כחולה וערמומית

פתחנו על בטן ריקה בבקבוק (כחול) של Blue Nun, שבאותה עת היה להיט בממלכה המאוחדת. ה׳נזירה הכחולה׳ אמנם לא נישלה את ידידי הצעיר ממכנסיו (בטח לא במיידי) אך עשרה אחוזי האלכוהול שלה, הבעבועים העדינים ומתיקותה המרירה מעלה בי עד היום זכרונות מענגים של חטא. אחרי החצי כוס הראשונה נגוזו להן דאגותיי הפוריטניות. חצי כוס נוספת והנה ציחקקתי לי מבלי דעת בקולי קולות. במוסד ההודי הקולינרי ׳מסאלה׳ אשר בקובנט גרדן האוכל היה נפלא עד כדי כך שבחצי הכוס השלישית נהיה לי חם ממש והתחלתי להוריד בגדים.

שוב, לא להיסחף. אני לא מהמופקרות ההן שמתפשטות ככה סתם בבתי אוכל, בטח לא במסעדות הודיות ובטח ובטח לא בבירה הבריטית המהוגנת. הנני בחורה סולידית. לפחות זכור לי שהייתי. וכל הסיפור עד עכשיו הוא רק פתיח למה שעתיד לקרות ולא היה לי מושג כחלחל מה שלושה חצאים של כוסות יין ותבלינים הודיים סודיים מסוגלים לעולל. איצ׳יקדנה.

עיניו האפורות השחירו

כמעט חצות. חצי ירח לבן וקר שייט לו ברקיע השחור בינות לעננים ורוח קפואה וחדה פצעה את לחיי. כלב לא הסתובב ברחוב. ״שנקפוץ למנצ׳סטר?״ יאללה למנצ׳סטר! קראה מגרוני הנזירה הכחולה והגג נפתח, הנער נתן גז והשתעשע במד המהירות. אני לא זוכרת פרטים מיותרים, אבל כנראה התערבנו על משהו. ״אם את מורידה עכשיו את המעיל״, אמר ברצינות ואני יכולה להישבע שעיניו האפורות השחירו, ״את הסוודר, החולצה, הגופיה והכל-הכל אני לוקח אותך בסוף השבוע לסטונהנג׳״, הבטיח, מה שהזכיר לי שכמה חודשים קודם נשבעתי לעצמי שאני לא עוזבת את הקינגדום מבלי לראות את אבני החושן הפרהיסטוריות הללו, רצוי בשעת זריחה.

סטונהנג'

ואני, מה זה בשבילי, בחורה מבית טוב, להסיר מעלי תוך כדי נסיעה מטורפת ברחובות לונדון הריקה והקפואה את המעיל, הסוודר, החולצה, הגופיה והכל הכל, לעמוד על רגליי חשופת ציצים, לאחוז בכל כוחותיי בקרנות המזבח של שמשת הפורש הקדמית ולצרוח את האינטרנציונל אל מול הרוח? אה?

אופנועים תמיד עשו לי את זה

וכך, בבוקר יום ראשון, משהו כמו שעתיים לפני זריחה, הגיע דיקי על ההארלי דווידסון שלו, גרוטאה מרשימה מטופחת ומהממת משנות השלושים המאוחרות, חיה רעה, נוהמת ומגרגרת רכות, אנדרטה מוזיאונית מלאת חיים ומפונקת שבפחות משעתיים, במזג אוויר קר מאוד ויבש מאוד, הטיסה אותנו לאתר החשוך מאוד של האבנים המתגלגלות. כשקרן השמש הראשונה הפציעה מבין העננים המאדימים, כתומה, קפואה ומסנוורת ונגעה בהן, נעתקה נשימתי. נגעתי גם אני באבנים הגדולות האפורות על מלוא הדרן, תפארתן והסודות הפרהיסטוריים העוטפים אותן.

רגע, מה עם מנצ׳סטר?

ואם מישהו קורא את הפוסטראומה הזאת והצליח להגיע עד הנה אולי ישאל את עצמו מה נגמר באותו לילה קר ונמהר במנצ׳סטר, עם הנזירה הכחולה, השד הטזמני, הפורש, הציצים והאינטרנציונל. ובכן, אכן הגענו ליעד. דיקי שלף מהכיס מפתח ושם, בדירה נטושה, ריקה וקפואה, ללא חשמל, ללא מים ועם חלונות פרוצים, על רצפת פרקט מטונפת ושרביט קסמים, הראה לי דיקי מאיזה צד של הלחם משתין הדג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#