אסתר אשכול
אסתי אשכול
על מדרגות בניין ברחוב אלנבי בתל אביב. מועד הצילום אינו ידוע
על מדרגות בניין ברחוב אלנבי בתל אביב. מועד הצילום אינו ידוע קרדיט: אלכס ליבק
אסתר אשכול
אסתי אשכול

את לואיס פגשתי לא פעם ולא פעמיים ברחוב בני ברק בתחנה המרכזית הישנה. מדי שבוע אני עוברת שם בדרכי למשרדי ההוצאה לאור איתה אני עובדת. בזמנו חיפשתי ב-Waze את המסלול הרגלי הקצר ביותר מנקודה A לנקודה B והלוויין שלח אותי דרך שם.

ביום-יום מסתובב לואיס עם עגלת סופר ואוסף פחיות משקה ריקות מפחי האשפה. העברית שלו לא כל-כך רעה, הוא שחור כלילה ללא כוכבים ואם הבנתי נכון הוא בכלל בדואי שהגיע אלינו מהפזורה. אני יש לי כמה שריטות באישיות, בהן נטייה להחזיר באותו מטבע למי שמברך אותי לשלום. לפעמים זה אחלה ולפעמים מוקש רציני, ולראיה, היא זו שהביאה את לואיס לחדר המדרגות שלי. מוקש ללא כל ספק.

החיים בעצם כל כך פשוטים

כמו רבים אחרים בתחנה המרכזית הישנה גם לואיס ניחן בכוחות על: הוא רואה ואינו נראה. אם לא היה נעמד בדרכי ואומר לי "שלום נסיכה" לא הייתי מבחינה בקיומו. פשוט לא הייתי רואה אותו. אני חושבת שרק ב"שלום נסיכה" הרביעי או החמישי באמת ראיתי אותו ואפילו יכולתי לזהות שזה הוא ולהבדיל בינו לבין שאר דרי רחוב בני ברק. לרובם יש איפה לישון בלילה אבל לואיס כבר שלושה חודשים ברחוב. הבניין בו התגורר נמצא ראוי להריסה והעירייה פינתה משם את הדיירים. כולם מצאו מקום אחר להניח את הראש אבל ללואיס מסתבר לא אכפת לגור ברחוב. עדיין קיץ ואפשר להסתדר על כל רצפה בכל חדר מדרגות. כן, החיים יכולים להיות כה פשוטים.

מהמפגשים הקצרים שלנו ברחוב, כשהוא מושיט לי יד כל כך מלוכלכת שאני לא יודעת מה לעשות איתה, אני יכולה לספר לכם שלואיס מוכן לעשות בשבילי כל מה שאבקש. עולה לי בראש המילה עבד, אבל לא אעז לכתוב אותה. "מאמא׳לה", הוא קורא לי, "נסיכה, רק תבקשי ואעשה בשבילך הכל".

האמת שאני לא צריכה מלואיס כלום. היה לי נוח וקל יותר אם בכלל לא הייתי עוברת שם, לא פוגשת בו, לא משיבה לו שלום ולא הייתי נחמדה אליו. ועכשיו, בשתיים בלילה, בחדר המדרגות שלי, בעוד הלב שלי מנסה לחזור למקומו, הוא מתיישב, נשען על הקיר של תיבות הדואר ועיניו מנסות לקדוח חור של אי-נעימות ברצפה.

אילוסטרציה הומלס
"כולם מצאו מקום אחר להניח את הראש אבל ללואיס מסתבר לא אכפת לגור ברחוב"צילום: דניאל בר און

"מה אתה עושה כאן?" נלחצתי. "אתה לא יכול לישון פה. איך בכלל נכנסת, מי פתח לך את האינטרקום?!" אני שומעת איך עולים אצלי הדציבלים עם כל משפט, מה שאומר לי שאני על סף היסטריה. מודאגת, חוששת, פוחדת.

- "סליחה גברת נסיכה, מאמא׳לה, אני הולך מפה ולא חוזר", הוא אומר בחצי יבבה לבור שחפרו עיניו ברצפה.

"לאן תלך, מה אני עושה איתך עכשיו? אתה מעמיד אותי במצב שאין לי אפשרות לחיות איתו!"

- "מאמא׳לה תגידי לי אם את צריכה משהו. סליחה ואני הולך ולא חוזר".

הבור ברצפה הולך ומעמיק. הסירחון שמפיצה עגלת הסופר שלו, שגם היא כמובן כאן, גולשת על גדותיה אשפת פחיות, מחדדת את ההתנגדות שלי למה שקורה פה. האור בחדר המדרגות כבה ואני ממהרת ללחוץ על הכפתור המהבהב.

- "את לא צריכה לפחד ממני נסיכה. אני הולך מפה ולא חוזר. לא אפריע לך".

"יופי".

בניגוד לכל הכללים

אני תופסת את עצמי וממהרת למעלה, הביתה. סוגרת את הפלדלת ונשענת עליה דקות ארוכות. מה עכשיו?

בהחלטה של רגע, בניגוד לכל כללי הזהירות אליהם אילפתי את עצמי, הוצאתי מהארון שמיכת חורף ישנה, כרית מצ׳וקמקת ופיקה. הכנתי כוס תה חזק חזק עם איזה ארבע כפיות סוכר, מצאתי במקרר אפרסק, פיתה קרה יבשה ומלפפון והעמסתי הכל על מגש. ירדתי אליו חזרה לקומת הכניסה, באמצע הדרך האור שוב כבה ולא היתה לי יד פנויה לשום דבר. מצאתי את דרכי לאט ובזהירות בחושך מצרים, יורדת מדרגה אחר מדרגה, זוכרת שיש לי מהמקום הזה ועד למטה משהו כמו 15 מדרגות. את ים סוף היה לי יותר קל לחצות.

אילוסטרציה הומלס
"תחת זרם המים החמים שטפתי ממני והלאה את המשהויים הלא נוחים שהציקו לי" צילום: Mary Altaffer / AP

הנחתי את קייטרינג הלילה על הרצפה לא לפני שחטפתי כוויה מהתה הרותח ולחצתי על האור המהבהב. מצאתי את הדייר באותה פוזה, הראש בין הרגליים והוא מתחפר עמוק עמוק במחסה מאולתר שבנה לעצמו משתי זרועותיו הדקות.

תשתה, זה חם וחזק, כמו אצל אמא

במסגרת השירות-חדרים אני דוחפת אליו עם הרגל את המגש, מניחה בצד את מצעי הסאטן המעומלנים והריחניים, את שמיכת פוך האווזים הרכה והמפנקת, את הכרית הארגונומית-אורטופדית ושני בונבוני שוקולד, כמקובל. שיסתדר איתם לבד. מלון פלורנטין לא הבטיח חמישה כוכבים.

"לואיס תקשיב לי ותקשיב לי טוב-טוב", אומרת אני לו. "הלילה אתה יכול לישון פה אבל זאת פעם ראשונה ואחרונה. זה לא מקובל אצלנו. ברור?"

משהו בגוף הרגיש לי מאוד לא נוח.

- "מבטיח מבטיח מאמא׳לה. יותר לא תראי אותי".

"אבל אם אראה אותך פה עוד פעם אני מזמינה את הפקחים מהעירייה והם יעיפו אותך מכאן. אני אומרת לך שככה זה יהיה. עכשיו תאכל ותשתה. זה חם וחזק, כמו אצל אמא".

- "מאה אחוז נסיכה. את נשמה טהורה".

שוב מרגיש לי לא נוח. למה אני עושה את זה?

"וכאן", אני ממשיכה ונוזפת, "בלי סיגריות ובלי אלכוהול, כן? ומחר בבוקר כשאני יורדת אתה והעגלה שלך כבר לא פה".

לא חיכיתי לתשובה. עליתי בריצה למעלה, לואיס עדיין במחסה שבנה לעצמו מעצמו ועיניו ברצפה. אולי הן בכלל סגורות? לפעמים כשעוצמים עיניים חזק נדמה שמה שקורה לא קורה. תחת זרם המים החמים שטפתי ממני והלאה את המשהויים הלא נוחים שהציקו לי ובלילה ההוא נדדה לי השינה ממקום מקום. פשוט כמו מעולם לא אמרו לי שאני "נשמה טהורה"...

אני? חשוב לי לדייק איתכם: בימים כתיקונם אין לי שום נשמה ובטח לא טהורה. לואיס סתם תפס אותי ביום לא טוב.

סוף דבר

לפני כמה ימים שוב עברתי ברחוב בני ברק אבל לא ראיתי אותו. כבר חתכתי שמאלה בואכי יעד ושמעתי מאחוריי "נסיכה, נסיכה!" טוב, אני לא ממש יודעת איך לתאר את מה שהיה שם. לואיס ביקש סליחה ואני ביקשתי סליחה והוא ביקש סליחה וגם אני ביקשתי שוב. סלחתי לו על שהפחיד אותי ופלש לפרטיות שלי ללא רשות והוא סלח לי שהתנהגתי אליו כמו אמא שלו, נזפתי בו ועשיתי ממנו חול מדבר.

"מאמא׳לה, נסיכה, אני חי כמו שאני חי. יש לי כל מה שאני צריך", הוסיף, "אבל נסיכות לא צריכות לישון לבד".

כאן אמור היה להיות סוף המעשה, אבל לא. כשחזרתי הביתה באותו יום כבר הבנתי מה הציק לי באותו לילה ויכולתי לקרוא לזה בשם. פתחתי פרופ׳ גוגל וקראתי קצת על הפסיכולוגיה של ההשפלה.

אסתר אשכול

אסתי אשכול | |ילידת 1950, יומן אינטימי

אמרתי לעצמי: בובה, הגיע זמן בלוג. את אוטוטו 70 והגעת לגיל שחובה להתחיל. כמה קשישות בגילך מספרות מה עובר עליהן? ועוד ברמה האינטימית? ובכן, כל עוד את רואה משהו, מסוגלת להתמקד, מתלבשת לבד, לא מאכילים אותך, עדיין בלי חיתול, קדימה לעבודה. בטוח יהיו שניים-שלושה קוראים שימצאו עניין בפוסט טראומה שלך.

נולדתי ב-1950 בקיבוץ בעמק. אני אם לבת, חיה בפלורנטין עם חתול כתום ועציצים ועוסקת בעיתונות, עריכה וכתיבה כבר 35 שנה. למדתי משחק ולפעמים גם יוצא מזה משהו. לא קופצת ממטוס באמצע הלילה, לא שוחה עם כרישים ולא תומכת בכביסת מלים. קקה זה קקה, כמו חלק מהמטקבקים. לא חייבים להיות מוגלתיים, אז נחמד אם יהיה בינינו הסדר: אני כותבת ואתם נהנים. איך זה?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ