אסתר אשכול
אסתי אשכול
פר ופרה מזדווגים
"הסטטיסטיקות אומרות שאם אלוהים חתך לך - אתה לא סובל מתסמונת המסג״ד"קרדיט: ymgerman / Getty Images/iStockph
אסתר אשכול
אסתי אשכול

את המשפט המפוקפק שבכותרת, שבתחילת דרכו עוד היה נקי מחלטורות, מצאתי לפני משהו כמו 50 שנה מרוח על קיר באחת הרפתות בעמק. מי שמחפש את כוונת המשורר של אותם ימים שירד בבקשה מעץ הסטיות הפנטזיונריות שלו ויקח בחשבון את שני פרי ההרבעה שעשו חיים משוגעים ברפת ההיא בין 800 פרות דורשות, אבל היום אני רוצה לדבר על הנמשל: חוק המספרים הגדולים. ונדייק: חוק המספרים הגדולים והקשר שלו ל"חטוף ככל יכולתך", "הכל כלול", "אכול ושגול כי מחר תיפול" ועוד כאלה הרגלים בהמיים שהחברה הישראלית ניכסה לעצמה עם השנים.

דג הזהב כמשל

חוק המספרים הגדולים (להלן מסג״ד, התחייבתי לצמצם) נולד במקור עבור אנשי שיווק ומכירות. לשיטתו, ככל שתחשוף את מרכולתך בפני יותר אנשים, כך גדלים סיכוייך להפיל אחד בפח. החוק, בווריאציות משתנות, פועל גם בשדות אחרים. קחו למשל את הדייגים: אלה שעובדים בשיטת המסג״ד משליכים רשת, מעלים מהמצולות אלפי דגה, בקבוקי קולה ריקים ושקיות ניילון. מרוצים הם לא. ויש את הדייג שזורק חכה מצ'וקמקת עם תולעת קטנה, יושב שעות על הסלע, חולם על דג זהב, מעלה סרדין ומבסוט.

המסג״ד לא חדש לי. גם אני התעוררתי פעם בבהלה מחלום הפירמידה השיווקית. לאחרונה ריעננה את השיח בעניין ידידה יקרה, שהכריזה בפני שחוק המספרים הגדולים הוא נר לרגליה ואף שלפה הסבר. ובכן, "ככל שיגדל ויתרחב מעגל הגברים סביבי", אמרה היא לי, "וכל הבא ברוך הבא, כך יעלו הסיכויים שלי למצוא מישהו". אם הבנתי נכון, היא אכן מסג״דניקית לכל דבר ועניין. הולכת על כמות. האיכות פחות מעניינת.

ידעתי שתשאלו

איך מתקשר חוק המסג״ד עם "אכול ושגול"? אה! ידעתי שתשאלו. ובכן הבה נפליגה מעט לעבר: פעם היו פה ביצות וקדחת, סבא וסבתא עלו ארצה, סללו כבישים, רקדו הורה, שרו "עגבניה עגבניה" ועל חוק המסג"ד אף אחד אפילו לא חלם. הם היו תמימים, קצת פראים, מאוהבים וחולמים. לאיציק היתה חברה, לתמר היה חבר, הם התחתנו זה עם זו וזו עם זה, נולדו להם ילדים ונכדים, ומכיוון שפגשתי אותם לאחרונה אני יכולה לספר לכם שהם עדיין יחד ונראים על הכיף כיפאק גם אחרי המון שנים. הם לא השליכו רשת ולא נפלו בפח הפירמידה. הם הסתפקו כל אחד בדג הזהב שלו וטוב להם.

אבולוציה וחזרה שורשים

ובינתיים, בעוד אנו חולמים על אהבה, עושה האבולוציה של המין האנושי את שלה, פרויקט הנסחב מיליוני שנים. קחו למשל את החמור: למעבר שלו למעמד הומו ספיאנס נדרשו הרבה ויתורים: הוא אמר יפה שלום לאוזניים ולזנב, נפרד מהמון כרומוזומים, עבר קיצור זין, סידר את השיניים, עבד שנים של פיתוח קול ועל הדרך טיפל בעוד כמה עניינים. וכל המהלך האבולוציוני הזה, כמובן תחת יחצ"נות הדוקה ומשטר קפדני של טיפולים פסיכולוגיים, אכן נמשך מאז שחר ההיסטוריה. מה שקורה היום אפילו לא דומה למה שהיה: היום ההומו ספיאנס שלנו מחפש לחזור שורשים. לא ייאמן כמה מהר עובדת האבולוציה בהפוכה: הגבר הנחמד איתו התחתנת והביא לך שלושה-אבעה-חמישה ילדים נהיה חמור!

מועדון ברובע פטפונג שבמרכז בנגקוק. "הגבר הנחמד איתו התחתנת נהיה חמור"
מועדון ברובע פטפונג שבמרכז בנגקוק. "הגבר הנחמד איתו התחתנת נהיה חמור"צילום: Yvan Cohen / LightRocket via Get

יש חמורים יהודים ולא יהודים ובשקלול הנתונים יוצא שאלה היהודים חמדנים יותר. חמדנים באוכל, חמדנים בכסף, חרמנים בנשים ובהכל אשם המוהל: כל חייך סובבים סביב מה שנשאר מהזין שלך אחרי אבחת הסכין. יש כמובן את החמורים היהודים שאלוהים בכבודו ובעצמו מהל אותם. כמו אבא טוב היה ללא ספק לארג׳ איתם, לא התקמצן על צנטימטר פה צנטימטר שם, אולי משום שהתכוון לברוא אותם בצלמו ובדמותו. הסטטיסטיקות אומרות שאם אלוהים חתך לך - אתה לא סובל מתסמונת המסג״ד: אתה מצויד כראוי, נחמד לך בבית, האשה מרוצה, מסופקת, מחייכת, האוכל מוגש חם אל השולחן וטעמו לא נמאס עליך.

מבצע "חסל את המוהל"

אבל אם חלילה המוהל שלך היה מראשון לציון או חולון, מהרצליה או אולגה, והיה חמדן מדי - אז אוי ואבוי. הלך עליך וסופך להיות כל חייך מתוסכל, לא מסופק ולא מספק, להימאס על אשתך ועל עצמך ולהצטרף לשאר נפגעי ברית אברהם. אתה מתחיל לחפש איך לצאת מהבדידות ומהרעב המיני הזה שלא מרפה, אוכל בחוץ, שוגל בחוץ, מקלל את המוהל ובונה לעצמך את תאוריית המסג״ד האישית שלך. ויום אחד אנחנו קוראים בעיתון ידיעה מזעזעת: "מוהל בן 85 מעפולה נמצא מוטל ללא רוח חיים ליד בית הכנסת בעיר. מחקירת המשטרה עולה כי איבר מינו של הקשיש נכרת והוא מת מאיבוד דם". מישהו צריך היה לשלם על הטעות מלפני 60 שנה, לא?

קצרה הדרך לגיהינום

ומכאן הדרך ל"אכול ושגול כי מחר תיפול" קצרה ומהירה: מחקר של העשור האחרון גילה שנמצאה התאמה מינית יוצאת דופן בין חמורים ישראלים בוגרים לבין תלמידות בית ספר יסודי בתאילנד. אתה מסמן לך את ארץ הממתקים כיעד, קופץ לשם פעמיים בשנה, כל פעם לשלושה שבועות. שם אתה יכול, חמור שכמותך, לשחק במסג״ד כאוות נפשך השסועה, לאכול ולשגול עד שתיפול או עד שהמאהבת בת ה-12 שלך תרוקן אותך מנכסיך.

ועכשיו גבר, נראה אותך מסתכל בעיניים של הנכדה שלך, כן זאת מהיסודי.

אסתר אשכול

אסתי אשכול | |ילידת 1950, יומן אינטימי

אמרתי לעצמי: בובה, הגיע זמן בלוג. את אוטוטו 70 והגעת לגיל שחובה להתחיל. כמה קשישות בגילך מספרות מה עובר עליהן? ועוד ברמה האינטימית? ובכן, כל עוד את רואה משהו, מסוגלת להתמקד, מתלבשת לבד, לא מאכילים אותך, עדיין בלי חיתול, קדימה לעבודה. בטוח יהיו שניים-שלושה קוראים שימצאו עניין בפוסט טראומה שלך.

נולדתי ב-1950 בקיבוץ בעמק. אני אם לבת, חיה בפלורנטין עם חתול כתום ועציצים ועוסקת בעיתונות, עריכה וכתיבה כבר 35 שנה. למדתי משחק ולפעמים גם יוצא מזה משהו. לא קופצת ממטוס באמצע הלילה, לא שוחה עם כרישים ולא תומכת בכביסת מלים. קקה זה קקה, כמו חלק מהמטקבקים. לא חייבים להיות מוגלתיים, אז נחמד אם יהיה בינינו הסדר: אני כותבת ואתם נהנים. איך זה?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ