גיברת, תפתח תיק

לא להידחף, יש מקום לכולם. נשק יש? תפתח גיברת, תפתח. מה אני מחפש? מה אתה חושבת?

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתי והתיק. "לסדר בו נקודה שכשאת נוגעת בה את נדלקת. כלומר היא. כמו האור במקרר"
אסתי והתיק. "לסדר בו נקודה שכשאת נוגעת בה את נדלקת. כלומר היא. כמו האור במקרר"קרדיט: מתן פרידמן
אסתי אשכול
אסתי אשכול

כן, יש כאלה שמתחכמים. כל-כך הרבה תיקים הם רואים ביום שחייבים לפתח איזה מנגנון הגנה. וגם אנחנו, ההמון הסואן, שחי במדינה שהאופציות בה להסתלק צעיר רבות מהאופציות שיש לשוויצרים למשל, פיתחנו סתגלנות, נשמעים להוראות הג"א, מתורגלים בלפתוח תיקים.

בקפיצה האחרונה שלי לאמסטרדם, בכניסה ל"ביאנקורף", הכלבו בדאם סקוור, אף אחד בכניסה לא שם אלי לב ולא התייחס, מה שהיה קצת מעליב. אז בצעד מופת אזרחי הושטתי לחתיך הגבוה והג׳ינג׳י שעמד שם את התיק שלי. אפילו פתחתי אותו לרווחה בשבילו, שלא יהיו אי הבנות ועל המקום סגרתי וחיבקתי אותו חזק. את התיק. הרגשתי סוג של פאדיחה להביא איתי מהארץ הרגלים מגונים.

הסודות הכמוסים שבתיק

ואם אנחנו כבר מדברים על תיקים, אני לא יודעת מה אתן אחיותיי מחזיקות בתיק שלכן, אבל בטוח שיש שם דברים שאף אחד אחר לא יודע עליהם. באופן אישי, אני מסתובבת רוב חיי הבוגרים כשעל כתף ימין תלוי כבד כל הבית ובהמשך נכנס לשם גם המשרד: המחשב על כל לוויניו, יומן שנתי כמו של פעם שכותבים בו בעט מתי התור לרופא, לספרית, ימי ההולדת של כל מי שאני מכירה, ויש טלפון ומטען לטלפון. לפעמים אני דוחסת גם את האייפד אפילו שברור לי שאין סיכוי שאפתח אותו, ארנק יותר ריק מאשר מלא, מקל ארוך מהמזרח הרחוק, כזה עם ציפורניים לגירוד בגב למקרה שיש איזה פתק בחולצה מאחור שדוקר, טישואים, תיק קטן למסמכים, שלושה זוגות משקפי קריאה ושניים לשמש, שפתון, שקית ניילון קטנה עם חופן שקדים וצימוקים למקרה שיפרוץ משבר רעב לא צפוי, מסטיקים, מטריה מתקפלת (בעונה), כפפות (בעונה), קרם ידיים, מפתחות.

וכך, אחרי שפרקתי מעל לבי את כל סודות התיק שלי, בא השומר האמיץ שבכניסה לקניון ועושה לי סדר בבלגן. לא מספיק להסתכל עלי ולראות שאני כבשה תמימה?

בחסות החשכה

בכל התיקים שאני מכירה שוררת חשכה מוחלטת ובשכזו קשה להתנהל. נגיד מצלצל בפנים הנייד, אני בטוחה שזה הצלצול לו חיכיתי כל חיי אבל איפה הוא לכל השדים (והרוחות). כבר קרה לי שבאמצע הרחוב, בנרבים, בכעס גדול על היקום, רחמים על עצמי ודמעות תסכול, הפכתי את התיק ושפכתי על המדרכה את כל השמונצלעך ראה רשימה לעיל. גם שומשומים נשפכו שם מאיזה בייגלה שפעם היה בתיק, עטיפות דביקות של סוכריות, מלא מטבעות של עשר גרוש שנפלו מהארנק, כרטיסי אוטובוס, קונדום (מה זה עושה כאן? זה לא שלי) ושאר אוצרות. כל זה כדי למצוא את הטלפון, שבדיוק נדמו צלצוליו.

חילופי עונות והרהורים על בית אבות

מילא שיחת הטלפון שנמוגה בחשכת התיק, אבל נגיד שאת מחפשת את משקפי הקריאה/ הרב-קו/ הכרטיסים לסרט/ הכפפות או מה שלא יהיה. הסצינה הזאת של להפוך את התיק לא תמיד מסתייעת ואת נכנסת לעצבים - רק כדי למצוא את המשקפים על אפך. וכך, כשבתוך התיק חשוך, צפוף, מבולגן ואת לא מוצאת שם את הידיים והרגליים, הנני להעלות לסדר היום המלצה: תאורה בתיק בקליק. אפילו סלוגן יש.

תחשבו: איפשהו בתיק, במקום נגיש מאוד אך נסתר, יש נקודת ג'י שכשאת נוגעת בה את נדלקת. כלומר היא. כמו האור במקרר. כי אם תהיה שם תאורה תמצאי את הטישו, את העכבר, את השקדים כשמשעמם לך בפה, את המשקפי שמש כשלפתע זו מפציעה, את הרב-קו, את המפתחות של דלת הכניסה, ותצליחי, לפני שמתחלפות העונות או לפני שאת מתפנה לבית אבות (מה שבא קודם) להיכנס הביתה.

זה לא הדמיון שמתעתע

"טוב ויפה", אמר הסופר הבריטי-אמריקאי פ.ג'. וודהאוס הדגול, אך לא לא טוב ולא יפה. השבוע הגעתי הביתה ולא מצאתי בתיק את המפתחות! איפה לכל הרוחות דחפתי אותם?! ואני ליד דלת הכניסה, מחטטת ומחפשת וחופרת ונוברת והופכת ושולפת ומחזירה וזועפת ומתמוטטת. הקמט בין הגבות הולך ומעמיק (ד"ר קליין!!!!), הדמעות כבר נקשרות ואבוי ואללי. ואני יודעת שכל דמעת תסכול מהסוג הזה מוסיפה לי קמט ושערה לבנה - וכל פעם שאני מוצאת בתיק הזה את מה שאני מחפשת (אחרי שהכרזתי שגנבו לי לקחו לי עשו לי) מתיישר קמט וקומתי מזדקפת.

בא לי איזה תיק חדש. שקוף.

אסתי אשכול

אסתי אשכול | |ילידת 1950, יומן אינטימי

אמרתי לעצמי: בובה, הגיע זמן בלוג. את אוטוטו 70 והגעת לגיל שחובה להתחיל. כמה קשישות בגילך מספרות מה עובר עליהן? ועוד ברמה האינטימית? ובכן, כל עוד את רואה משהו, מסוגלת להתמקד, מתלבשת לבד, לא מאכילים אותך, עדיין בלי חיתול, קדימה לעבודה. בטוח יהיו שניים-שלושה קוראים שימצאו עניין בפוסט טראומה שלך.

נולדתי ב-1950 בקיבוץ בעמק. אני אם לבת, חיה בפלורנטין עם חתול כתום ועציצים ועוסקת בעיתונות, עריכה וכתיבה כבר 35 שנה. למדתי משחק ולפעמים גם יוצא מזה משהו. לא קופצת ממטוס באמצע הלילה, לא שוחה עם כרישים ולא תומכת בכביסת מלים. קקה זה קקה, כמו חלק מהמטקבקים. לא חייבים להיות מוגלתיים, אז נחמד אם יהיה בינינו הסדר: אני כותבת ואתם נהנים. איך זה?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ