בת 37 פלוס 33 שנות פז״מ

הרשימה הבאה נכתבת תחת תסמינים ברורים של מה שנקרא "מחסום כתיבה". האפידמיה התקופתית של הכותבים הקבועים. הבה נראה יחד מה יצא מזה

אסתי אשכול
אסתי אשכול
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מכונת כתיבה
"הנה, כתבתי למעלה בכותרת כמה מלים ואני מתבוננת בהן, אולי יקרה משהו"צילום: Thinkstock
אסתי אשכול
אסתי אשכול

הרבה דברים קרו לי בחיי שאני לא זוכרת ובערך באותה מידה גם כאלה שלא קרו לי וזכורים לי היטב. בעיקר זכורים לי, ועוד לפרטי פרטים, אירועים שלא היו ולא נבראו. ולמה אני כותבת את זה? כי בדיוק עבר פה מישהו, ניגש אלי, נתן לי נשיקה רטובה והלך. אין לי מושג מי זה. מיד חשבתי על הקורונה וקפצתי לשירותים לשטוף פנים.

חמישי, שמונה וחצי בבוקר. יושבת על הכוס קפה שלי בסיטי מול מסך ריק. מה יהיה... בסביבות 12:00 אני אמורה לשלוח לעורך את הטור הזה. הנה, כתבתי למעלה בכותרת כמה מלים ואני מתבוננת בהן, אולי יקרה משהו. ד., מידידי הקפה הוותיקים שלי, עבר לידי ושאל מה קורה, אמרתי לו מה קורה והנה אני מיישמת את עצתו: תכתבי על מחסום הכתיבה שלך. אז אני כותבת.

.

אילוסטרציה מחסום כתיבה
צילום: Sky_melody / Getty Images/iStockphoto

חופרת

לא אחת אומרים שאני חופרת. המשפטים שלך ארוכים מדי, את קופצת מנושא לנושא, הסגנון שלך לא נראה לי, "ככה כותבים?", "זאת עברית?", ובכלל, איך העיתון מכובד כמו "הארץ" נותן לך במה.

הכל נכון, אני מודה. אבל ״אני יכולה להסביר את זה״ - ממש כמו שאמרה לשוטרים החסונים הבלונדה שזה עתה תקעה לבעלה כדור בראש, הקירות סביבה מושפרצי דם והאקדח שבידה עדיין מעלה עשן. מסתבר שהמסך סובל הכל. גם מחשבות שרצות ומתרוצצות ואצות להן לדרכן ומעלות ענני אבק. הכתיבה הזאת אהובה עלי כי לא צריך לתכנן אותה. כמה מלים ראשונות וזה רץ לבד. למעשה אין לי מושג מה תהיה המלה הבאה ואיך זה ייגמר. בטוב? ברע? אולי כשבידי אקדח מעשן?

כך מתקבלים לברנז׳ה

את מי בכלל מעניין מה עובר על בת 70. כשהתחלתי לפני כמה שנים לכתוב פה לקחתי את זה בחשבון. פעם הייתי נכנסת (היום הרבה פחות) לטוקבקיאדה וקוראת את כל הסיבות של הקוראים לשלוח אותי שוב לתאי הגזים. לא צוחקת. והרי מן המפורסמות הוא שמי שרוצה להעניש את עצמו ובכל זאת נכנס לקרוא את הבלוג הזה אין לו אלוהים. "עוכרת ישראל", כותבים לי, "חבל שלא גמרו אותך אז, בתאי הגזים", "תמותי, זונה". אתמול חברה הרגיעה אותי ואמרה שאם אף פעם לא קראו לך זונה - את לא בברנז׳ה. הללויה, התקבלתי!

נחמות קטנות

בשלב זה של החיים מומלץ לחפש נחמות קטנות לשמוח ולעלוז בהן. נחמות מהז׳אנר הלא מעייף, שלא צריך ללכת בשבילן רחוק, שלא מכניסות אותך להוצאות מיותרות ובטח לא למשכן בשבילן את הבית. נחמות טעימות במיוחד, שלא מחרבות לך הפיגורה וגם לא את שנ״צ היופי, ותמיד, אבל תמיד, חשוב שתצאי מהן חכמה קצת יותר, יפה קצת יותר, שמחה יותר, מסופקת יותר, עם חשבונית ואפילו תגידי בהפתעה "איזה יופי, הברך לא כואבת!"

סדרת ריפוי לגיליזם מתקדם

השבוע אירגנתי לי כמה נחמות שכאלה. שימו לב: לגרייס ופרנקי, שתי קשישות מופלאות שמככבות אצלי בסלון כמעט מדי ערב, יש סדרת ריפוי מתקדמת במיוחד, שעובדת, כך נראה לי, על אונות במוח שעד גילנו המופלג לא הופעלו. לדוגמה, אונת ה״לצחוק על עצמי״, אונת ה״לדבר על מה שלא דיברתי עד היום, בעיקר גסויות״, אונת ה״לא לשקר״, ״לדבר אל עצמי, אל החתולה, אל העציצים״, אונת ה״לא דופקת חשבון״, ״נמאס לי לעשות דברים שאני לא אוהבת״, ״לשנות הרגלים שנס ליחם״ ועוד כאלו אונות.

די לצפות בשתי הנשים הללו שיצאו מהנפטלין, חצי שעה לפני השינה, ואת נכנסת למיטה צעירה יותר, עם ויברטור סגול ארגונומי וקמה בבוקר בחיוך שמסביר הכל. אבל לא לנחמה כזאת התכוונתי.

קבוצת "גפן"

השבוע נאספנו כל ילדי "גפן", הקבוצה שלנו מהקיבוץ - 15 ילדים וילדות שישבו יחד על הסיר, עמדו בתור בתחתונים וגופיות טריקו של "המשביר", פתחו פה גדול לכבוד כף שמן קיק שמחנכי הדור ההוא ייחסו לו כוחות על רפואיים, התקלחו יחד בנים-בנות עד סוף כיתה ו׳, ישנו ארבעה ילדים בחדר בלינה המשותפת והיה להם כיף.

במשך ארבע שעות העלינו זכרונות, גילינו סודות ורזים מפעם פעם, הרגשנו שוב ילדים, עשינו קצת שטויות ואהבנו מאוד אחד את השני. היפה הוא שכולם זוכרים את אותם דברים אבל מזוויות שונות. עם יד על הלב, יכולנו לשבת שם עד עכשיו ולהעלות זכרונות.

אפרופו זכרונות

ד״ר דניאל אמרה לי אמש שכדי לשמור על מה שיש - על הזיכרון, הכושר המנטלי והפיזי, ושבכלל - כדאי ואף רצוי לעשות את מה שעשינו עד היום אבל ההיפך: לצחצח שיניים עם יד שמאל, לישון עם הראש בצד השני של המיטה, ללכת אחורה, בפורים לחטוא עם סופגניה, בפסח עם אוזן המן ובל״ג בעומר עם מצה. להחליף בית קפה, להפוך את סדר הרהיטים בבית, לעשות לפחות פעם אחת ביום משהו שאנחנו לא אוהבים, להתחיל לספור במיליונים, להתלבש קצת מוזר, להגיד כן לגבר שעד היום אמרת לו לא, להיות פחות מעורבת בעניינים לא שלך. גם על בוטוקס היא המליצה.

אסתי אשכול

אסתי אשכול | |ילידת 1950, יומן אינטימי

אמרתי לעצמי: בובה, הגיע זמן בלוג. את אוטוטו 70 והגעת לגיל שחובה להתחיל. כמה קשישות בגילך מספרות מה עובר עליהן? ועוד ברמה האינטימית? ובכן, כל עוד את רואה משהו, מסוגלת להתמקד, מתלבשת לבד, לא מאכילים אותך, עדיין בלי חיתול, קדימה לעבודה. בטוח יהיו שניים-שלושה קוראים שימצאו עניין בפוסט טראומה שלך.

נולדתי ב-1950 בקיבוץ בעמק. אני אם לבת, חיה בפלורנטין עם חתול כתום ועציצים ועוסקת בעיתונות, עריכה וכתיבה כבר 35 שנה. למדתי משחק ולפעמים גם יוצא מזה משהו. לא קופצת ממטוס באמצע הלילה, לא שוחה עם כרישים ולא תומכת בכביסת מלים. קקה זה קקה, כמו חלק מהמטקבקים. לא חייבים להיות מוגלתיים, אז נחמד אם יהיה בינינו הסדר: אני כותבת ואתם נהנים. איך זה?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ