בלוגים

מגד נגד / הבלוג של איל מגד

המנגל ניצל

בזכות מבצע נועז שבו חוסל חלפן כספים מסוכן בחוצות עזה נוכל גם ביום העצמאות הנוכחי לנפנף לצד דגלים מתנופפים. הנתחים יהיו כפרתנו, נגעילה ונשמח בהם

המנגל ניצל. זו התוצאה העיקרית של ההתכתשות האחרונה בין ישראל לבין חמאס. הוא ניצל בזכות המבצע הנועז שבו חוסל חלפן כספים מסוכן בחוצות עזה. התוצאה של הצלת המנגל היא שבד בבד עם הדגלים המתנופפים, לא נחדל מהנפנוף.

מה פירושן של האש הבוערת ושל הגחלים הלוחשות, אם לא החופש לרצוח ולזלול. זהו המסר, האצבע המשולשת המונפת ומכריזה: לא נפסיק לצלות. זו תהיה כפרתנו וזוהי עצמאותנו - נתחים-נתחים של חיות מומתות ניצלים ומשופדים, בשרן העסיסי תוסס על המזבח המשפחתי ועשנן מיתמר מעל הצמרות בגנים הלאומיים ובשמורות הטבע.

יום העצמאות בגן סאקר בירושלים. רק בעת הצפירה הטרנספורטים עצרו
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

לבעלי החיים מגיע כוח פוליטי כמו טל גלבוע

כשנודע על השתלבותה של זוכת "האח הגדול" בפוליטיקה לקראת הבחירות הצהירו מאות ואולי אלפים כי יצביעו לכל מפלגה שתציב אותה במקום ריאלי. זו הוכחה ניצחת לכמיהה הגדולה ללוחמת כמוה

גיבורת הרומן "אליזבת קוסטלו" היא בת דמותו של המחבר ג'ון מקסוול קוטזי, הסופר הדרום אפריקאי הנפלא, חתן פרס נובל לספרות. קוסטלו, סופרת בעלת שם, מתקשה להתייחס לבני אדם, להתרועע איתם, לתת את הדעת על בעיותיהם, כי היא כבר לא מסוגלת להתעלם מיחסם לבעלי החיים, המתקיימים - בקושי - לצידם. ההתנשאות המחפירה של האנושות על שאר המינים החיים על כדור הארץ, הזכות שהיא נִכסה לעצמה לשעבד אותם לצרכיה, לענות ולרצוח - מעיבים על כל היתר. 

קוסטלו כבר לא יכולה לכתוב כהרגלה, או לתת את הדעת על סוגיות הנוגעות לספריה. כשהיא מוזמנת להרצות על ספרות, היא מקדישה את דבריה לשואת בעלי החיים. את ההשפלה, האכזריות וההרג היא משווה לרצח המיליונים במחנות הריכוז באירופה במלחמת העולם השנייה. היא תוקפת את הוגי הדעות המרכזיים של התרבות המערבית - אפלטון, אריסטו, דקארט וקאנט - המעלים על נס את התבונה האנושית, לעומת חוסר התבונה החייתי, ובכך מצדיקים את ההתעללות בבעלי החיים, הן במשקים החקלאיים והן בגיהינום של המעבדות.

להמשך הפוסט

אלוהיו של אורי אריאל הוא קצב

שר החקלאות המופקד על יישומו של חוק צער בעלי חיים ניצל השבוע את היעדרות ראש הממשלה ומנע את אישורו של חוק המשלוחים החיים עוד בכנסת הנוכחית

שר החקלאות אורי אריאל, המופקד למרבה הצער על יישומו של חוק צער בעלי חיים, מנע ביום ראשון את אישורו של חוק המשלוחים החיים עוד בכנסת הנוכחית, אחרי שכבר אושר בקריאה טרומית. האלוהים של ירא השמיים הלז, ושל סייעניו החרדים ליצמן וגפני, הוא כנראה קצב. מקומו של אלוהיהם לא בבית כנסת, אלא באיטליז או בבית המטבחיים. אריאל (או שמא סמאֵל, מלאך המוות) הוא ערל לב וצמא דם. אבן הראשה של חזונו הפוליטי הוא כינונו בימינו של בית המקדש השלישי, כלומר החלפתם של המסגדים במשחטה.

מה לא עשינו - שליחיהם של היצורים האילמים האומללים האלה - כדי שהחוק לעצירת הטרנספורטים יעבור לפני שהכנסת מתפזרת. כנראה לא מספיק. אני מכה עכשיו על חטא, שלא עשינו יותר. כתבנו, שידלנו, הפצרנו. שמחנו עד בלי די, כשהחוק כבר (כאילו) עבר. כשהיתה נחוצה עוד דחיפה קטנה ודי. זה היה בחנוכה, ובירכנו על הנס. לא שיערנו עד כמה נוכחותו של נתניהו הכרחית. עד כמה רק רוח המפקד יכלה לעצור את הרוח הרעה.

מיצג של אנונימוס לרגל "יום ללא בשר"
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

הכיבוש הוא מפלטו האחרון של הקרניבור

המרחם על בעלי החיים, לבו גס בפשעי הכיבוש - זהו היגיון הברזל של הקרניבור השמאלן. פלסטינים תחילה, זה המוטו. רק אז יתפנה מצפונו לדון בגיהינום של הפרה והכבש

כל עוד הכיבוש נמשך, לא נגיד מלה רעה על אכילת חיה מעונה. כל עוד אנחנו מדכאים את העם הפלסטיני, נזלול חיות מומתות כאוות נפשנו. כל עוד הפלסטינים נמקים, אין מניעה לזלול סטייקים.

הלב עולה על גדותיו מרוב חמלה לנכבשים. לא נותרה בו אפילו טיפת מקום לשום רחמים אחרים. אשמת הכיבוש היא כה גדולה, שלעומתה מתגמדת, ואף מתבטלת, כל אשמה אחרת. המרחם על בעלי החיים, לבו גס בפשעי הכיבוש - זהו היגיון הברזל של הקרניבור השמאלן. רוצה לומר, אני זקוק לכיבוש, משום שכל עוד הוא נמשך אני יכול להמשיך לרצוח ולזלול. היות שהכיבוש הוא נצחי וסופו לא נראה באופק, לנצח תונף המאכלת על היצורים החיים שאני הורג ואוכל.

הפגנה נגד משלוחים חיים של עגלים מישראל לחו"ל, השנה
אילן אסייג
להמשך הפוסט

שמאלן, דבר אלי בשקרים

המחיר שאני משלם על ההכרח להיות אני, ובד בבד הגיוני – וכשהשמאל מתעקם, לא להתעקם יחד איתו – הוא זול יחסית לרווח הפנימי. הדבר היחיד שמצער אותי הוא להיווכח עד כמה אלה שדבקו פעם בסיסמה המהוללת "דבר אלי אמת", מדברים רק שקרים

בעקבות טורה האחרון של ידידתי המלומדת רוית הכט, "גדי טאוב, משרת השלטון" כתבתי לה, שנפלא ממני מדוע מטילים דופי במי שמעז להטיל ספק באקסיומות של השמאל, ובאיזה מהירות מייחסים לו מניעים לא ענייניים וכוונות זרות. את באמת סבורה, שאלתי אותה, שהחריגה של טאוב או שלי מהמסלול האובדני של השמאל היא הליכה משתלמת עם כיוון הרוח? מילא שוטי השמאל וסוטיו, שכנינו לעיתון, שמעלים ללא הרף את רף הקיצוניות שלהם, בידיעה ברורה שהתהום הנפערת מתחתם היא רק על הנייר – אבל את, שבדרך כלל משתדלת להיות עניינית ומנומקת? יש איזה רווח אחד שהרווחנו, שאותו את יכולה לציין, המשכתי והקשיתי, כשאנחנו "משרתים את השלטון", לשיטתך? האם חוץ מתמורה מזוכיסטית, יש לדעתך עוד תמורה שאינני ער לה?

האזינו לרוית והכט וגדי טאוב ב"השבוע", הפודקאסט השבועי של "הארץ":

גדי טאוב ורוית הכט מתארחים בפודקאסט השבועי
להמשך הפוסט

אורי אריאל, לא תצליח לסייע לרצח

המהפכה השקטה של ביבי תכניע גם אותך, השר אורי אריאל, בבואך לטרפד את חוק המשלוחים החיים. במובן המקראי, ביבי עושה את הטוב בעיני ה', וזאת הסיבה שהוא הולך מחיל אל חיל

במובן המקראי, ביבי עושה את הטוב בעיני ה', וזאת הסיבה שהוא הולך מחיל אל חיל. לכן הוא מזנק בסקרים. את המשוואה האמונית הזו השר אורי אריאל מבין היטב, וכדאי שישים אליה לב, כשהוא מנסה עכשיו לטרפד את החוק שאישרה הוועדה שהוא חבר בה. כדאי שיפנים, שראש הממשלה הולך כאן בדרך הצדק והמוסר, ולא כדי למצוא חן בעיני איזה בסיס פוליטי

ביום שישי שעבר שלחתי בווטסאפ לתשעה שרים, חברי וועדת השרים לחקיקה, את הפתיחה של הטור שפרסמתי לפני כארבע שנים מעל דפים אלה, תחת הכותרת "העגל הזה הוא הילד שלי", ושבו ניסיתי לתאר במילים אנושיות את הסבל הבלתי אנושי שעובר עגל בדרכו מאוסטרליה לשחיטה בישראל. קיוויתי שאולי המילים האלה יבדילו בין ערלות לב לבין חסד ורחמים, ויוסיפו איזה גרם לשיקול אם לאשר את הצעת החוק להגבלת הטרנספורטים הנוראים של "בשר חי" לארץ. כשהגעתי לשם "אורי אריאל" (את מספרי הטלפון של השרים הנכבדים מסרה לי אתי אלטמן, הפעילה הבלתי נלאית של "תנו לחיות לחיות"), לא יכולתי שלא לפלוט "אוי!" גדול. מי שנושא את נפשו להקרבת צאן ובקר על מזבח הקדוש ברוך הוא בבית המקדש השלישי, לבטח יתייחס בביטול לתיאור הגיהנומי שלי.

ראש הממשלה נתניהו בחגיגות יום העצמאות האמריקאי בשגרירות בישראל
אילן אסייג
להמשך הפוסט

איפה היו החברים של ג'עפר פרח אתמול?

איפה אבירי זכויות האדם של ג'עפר פרח כשזה מגיע לבדואים מחאן אל אחמר? אולי לא הפגינו אתמול כי לא עומד מאחורי אותם בדואים ארגון רצחני, שכל מעייניו בלחימה בישראל? כי הצדק כאן חד משמעי ואין בו התגרות ראויה לשמה?

כבשת הרש, כרם נבות – אתה נזכר בנבזויות מקראיות, כששוב אתה נפגש, בפעם המי יודע כמה, במעשה הנבלה בחאן אל אחמר. הפעם זה כבר רגע האמת, או רגע השקר ליתר דיוק. בימים אלה התיר בית המשפט הגבוה לאי צדק להתחיל בהריסת החושות, סככות הצאן, כיתות החימר, של היישוב הבדואי הדל בדרך יריחו, שהצליח, השד יודע איך ולמה, להיות תבלול בעיניהם של המתנחלים ערלי הלב מכפר אדומים.

אתמול שלח לי שלמה לקר, פרקליטם של החלכאים, תצלומים מזעזעים של כלבים בשלוליות דם, שאולי נרצחו כקדימון להחרבה ולעקירה. אני כבר לא זוכר בכמה ישיבות של בג"ץ נכחתי לאורך השנים. בעוד דחייה ועוד דחייה של צווי ההריסה. אבל זהו, בשבוע שעבר נגזר. שומרי החוק המהוללים מההתנחלות החולשת על הכפר העלוב הצליחו במשימתם העיקשת להוכיח הלכה למעשה ש"יקוב הדין את ההר": ה"מבנים" הלא חוקיים יימחקו מעל פני הגבעות המדבריות, ומשפחות הנוודים על מקניהם יפוצו לכל רוח. כלומר, ילכו לעזאזל – או, שוב במובן המקראי, ישמשו כשעיר לעזאזל של ציבור כוחני, יהודים רחמנים בני רחמנים, שהחוק עומד לצידם. אפילו לאשר הקמת מחסה זמני מהשרב הכבד ליותר מ-800 הכבשים – פרנסתם היחידה של המפונים - סירבה המדינה, ובית המשפט החרה החזיק אחריה.

חאן אל אחמר
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

המפגינים בחיפה פועלים להחרבת כל חלקה טובה כאן

המפגינים נגד פעולות הצבא לעצירת מחבלי החמאס בגבול עזה מחזיקים בשני קצות המקל, שלא לומר נהנים משני העולמות

כבר שנתיים אני נהנה להיות חיפאי. כל בוקר כשאני מתעורר יש לי ריביירה בעיניים: פעם צרפתית, פעם איטלקית, ולרוב – המשובחת מכולן – כרמלית. חיפה היא עיר ים תיכונית אמיתית, ללא יומרות להיות ניו יורק. אבל היא גם עיר מזרח תיכונית, לבנטינית. תפארתה על השילוב המנצח של ים תיכוניות ולבנטיניות. קונסטנדינוס קוואפיס היה שמח לחיות כאן. אולי גם קאמי. למשורר המצרי היא היתה מזכירה את אלכסנדריה עירו, ולסופר הצרפתי את מכורתו אלג'יר. לתושביה הערבים חיפה היא גם ביירות.

כמי שהגיע מירושלים, אני נושם כאן לרווחה. דו תחמוצת הפחמן המגיעה מהמפרץ לא בדיוק מומלצת, אבל הדו-קיום עם הערבים מחייה נפשות. יש לו יסוד בריאותי המאזן את הזיהום. אני מאוהב במזרח ירושלים, אבל שם הייתי בעל בית נגד רצוני. כל מבוקשי היה ללכת בעיר המזרחית בנעלי בית. כלומר, להרגיש בבית בלי להיות בעל בית. למרבה הצער, רק התחזיתי לאחד כזה.

מפגינים בחיפה בסוף השבוע האחרון
רמי שלוש
להמשך הפוסט

הגיע הזמן שתבקשו ממני סליחה

כמה חרפות ואיזה נידויים היו מנת חלקי על הכפירה בהתנתקות. אבל גם אלה המגדפים, שהֶדֶף טפיחת המציאות על פניהם מביא אותם רק עכשיו, באיחור בל ייאמן, לחשב מסלול מחדש – גם אלה לא מעלים בדעתם להתנצל

"במבט לאחור, ההתנתקות היתה טעות", התוודה הבוקר סבר פלוצקר, הפרשן הבכיר של ידיעות אחרונות, וידיד ותיק מימי התום של על המשמר. "אני מודה שטעיתי כשתמכתי בה". נדיר מאוד אצל איש שמאל להתנצל, ולכן אני מעלה על נס את הטור הנדיר הזה, שכל שורה בו היא מעין הכאה על חטא: "לו נשארה ישראל בעזה, הפער הכלכלי בין הפלסטינים ברצועה לבין הפלסטינים בגדה היה מצטמצם, והיה נמצא פתרון למעבר סחורות ואנשים בין עזה לחברון. שלטון הרשות הפלסטינית היה נותר על כנו, אפילו מתחזק. רבבות עזתים היו עובדים בישראל, כפי שעבדו בעבר, והאלימות היתה פוחתת".

אין לי מה להוסיף על זה. את הדברים הללו אמרתי כאיש שמאל שסרח, תחת כל עץ רענן ומול כל מצלמה. שוב ושוב ניבאתי, יחד עם חבורה נדירה של נון-ימניים, ש"לא תהיה כאן סינגפור, אלא בנגאזי", כניסוחו החד של פלוצקר, ושאיש מהעזתים לא יסתפק בליטרת הבשר הזו – משום שקיומה של ישראל הוא לצנינים בעיניהם, ולא שום דבר אחר.

סבר פלוצקר, ניר ברעם, א.ב יהושע
עופר וקנין, תומר אפלבאום, ירון קמינסקי
להמשך הפוסט

וידויו של מְלַחֵך פנכה

במהרה בימינו עוד נזכה לפתיחת תיק 7000, שבו תיפרש הפרשה המושחתת מכולן: איך נתניהו נהג בקביעות לשחד אותי (ואולי גם את ציפר, אין לי מושג) – או בעצם אני אותו

קראתי את מאמרו של אורי משגב "סיפור על שיתוק ובגידה" והתמלאתי כלימה. מי אני, נמושה או קרנף שכמותי, לעומת שני תריסרי הנועזים, שאותם הוא טורח למנות, אחד לאחד, שורה ארוכה-ארוכה של אחינו גיבורי התהילה, המחרפים את נפשם במלחמה בשלטון האימה והדיכוי של נתניהו. דמעות עלו בעיני, כשניסיתי לדמיין את מחיר ההקרבה שלהם. את מסכת הסבל, את העינויים באוהלה של מחאה. לא ידעתי את נפשי, כשחשבתי על החרמות, על הנידויים – בארץ ובניכר – שהם מנת חלקם של נטלי פורטמן, אחינועם ניני, או דויד גרוסמן. לאיזה כיבודים, פרסים, מענקים, הם היו זוכים אלמלא השליכו נפשם מנגד. איזה חיים טובים ונוחים היו מזומנים להם, אלמלא ה"עמידה האופוזיציונית שלהם".

ההפסדים והסכנות אינם מרתיעים אותם: "הם עמדו זקופים בלי להתנצל ובלי להתכופף". וכמוהם אילנה דיין, ליאור שליין ורביב דרוקר, שאינם חדלים להפגין, להתריע. שערים ננעלים בפניהם, קהל מעריציהם זונח אותם בהמוניו; פרי עמלם מושלך לאשפה, תוכניותיהם אינן נצפות, כתביהם אינם נקראים, והם ממשיכים להרים את נס המרד ממחשכים. שלא להזכיר את הפוליטיקאים עזי הנפש ואת פעילי מרצ ו"בצלם", שמעל ראשיהם מתנופפת חרב שלא היתה מביישת את האינקוויזיציה או הגסטפו; ובכל זאת הם מתמידים במריים, "בלי לנסות למצוא חן בעיני ההמון המדומיין".

אייל מגד
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

שמעתם על המעשה הנפלא של שרה נתניהו? ברור שלא

בכל העולם דיווחו על מעשיה של נתניהו. ורק פה ממשיכות צווחות השנאה. אבל אלה לא ישנו את העובדה, ששרה נתניהו עשתה מעשה גדול, מרחיק לכת, שאף רעיית ראש ממשלה כאן לא עשתה לפניה

״אסד החיה״, זה התואר שהדביק טראמפ לנשיא הסורי, כשמנה את פשעיו. ״חיה״, ״חיה רעה״, ״חיות אדם״ - כינויים מגונים אחד אחד, שנועדו להעלות על נס את עליונותו המוסרית של המין האנושי, את טוב ליבו הבסיסי, לעומת הרוע של בעלי החיים. זה מה שמכשיר יותר מכל דבר אחר את הפשעים שאנחנו עושים בקשר שלנו לחיות. למה? חיה מפציצה בנשק כימי חיות אחרות? חיה אונסת? חיה הורגת באכזריות כשהיא לא רעבה

קוראים יקרים, רק האדם מוביל צאן תמים לטבח, כדי להשביע תאוות שאפשר היה להשביען בדרכים אחרות. מה שאנחנו מעוללים לבעלי החיים החפים מפשע גרוע לא פחות מההפצצות הכימיות של אסד. הייתי מאושר אם טילי טומהוק היו פוגעים ישירות בבתי המטבחיים ברחבי המזרח התיכון, יחד עם הפגיעה במפעלי הנשק הסורים. והנה, קרן אור באפלה הזאת, שהגיעה ממקור בלתי צפוי, מהאישה המושמצת ביותר במדינה.

שרה נתניהו
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

למה בכל זאת החג הזה אולי שמח

קוראי הנאמנים יכולים לצחוק וללעוג כאוות נפשם, אבל יכולת ההתנתקות של ביבי אומרת דרשני, כשמדובר במנהיג. לדעתי, לפחות. בייחוד כשניכר שהוא בכיוון הנכון לקראת השינוי שיהפוך סדרי עולם באמת

הברכה החביבה "חג שמח" מעצבנת לא פחות מ"ברוך השם". חג שמח למי? ברוך השם על מה? סעו נא בדרכי הגליל המוריק, שנראה כמו וויילס לפחות, אם לא כסקוטלנד: הכבישים מלאים טרנספורטים. עגלים וכבשים, פרות וטלאים, בקר וצאן, המוסעים לטבח. בדרך כלל חוסכים מאיתנו את המראות המרים, והשינוע מהמשקים אל המאכלת מתבצע בחסות החשיכה; אבל בחגים, ובמיוחד לקראת הסדר, שעות הלילה המתקצר לא מספיקות להכיל את כל הבשר החי הזה, שקשה להדביק את הביקוש לו מצד הקהל הקדוש שלנו – ולכן הזוועה מתרחשת לאור היום. אבל בין כה וכה רק מעטים מבחינים. גם אני, למזלי, הדחקתי. רוב חיי ציירתי לעצמי תמונה ילדותית של מעבר מחווה לחווה, לא מחיים למוות. איזה עיוורון מבורך!

בשבוע שעבר התראיינתי לתוכנית "אינטימי". המראיין, רפי רשף, שאל בין היתר על הטבעונות הקיצונית שלי. כשציין שהוא עדיין אוכל בשר בעוונותיו, ניכרה בדבריו נימה של התנצלות. אמרתי, שהבושה היא התחלת המהפכה. כמו שנכלם מי שמצית סיגריה, או מי שנפלטת מפיו מלה שמעידה על "החפצה" של אישה. #MeatToo יהפוך לבון טון כמו #MeToo. כך אני מעודד את עצמי, כשלא בטובתי אני מוצא את עצמי בין שתי משאיות, שחיות תמימות מצטופפות עליהן, וכשאני שואל את נפשי למות, כשאני מדמיין היכן ימצאו את עצמן בעוד שעה קלה.

קריאת ההגדה בליל הסדר
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

תמר זנדברג, בשבילך אני מוכן אפילו לבחור במרצ

נדמה שזנדברג מבינה שתנועת MeatToo חשובה לא פחות מ-MeToo. ואם זה אכן כך, אני מוכן לבחור במפלגה שמעולם לא בחרתי בה בימיי השמאלניים או הימניים

גברת זנדברג היקרה, המהפכה האמיתית תתגשם, כשאנשים יחושו בושה שהם אוכלים בשר. כשיוקיעו וינדו אותם. כשיתייחסו אליהם כשותפים לפשע, בדיוק כפי שמתייחסים למטרידי נשים. תאוות בשר בלתי נשלטת תהיה ביזיון כמו תאווה מינית בלתי נשלטת. 

נהגתי להצביע רק"ח בשנים הדו לאומיות שלה. אחר כך התגלגלתי איתה לחד"ש, מאותה סיבה ובזכות דב חנין, שכחבר כנסת עלה על כל היתר בפעילותו למען בעלי החיים. מעולם לא נתתי את קולי למרצ, מאחר שהפכה לכת בלתי נסבלת של אלה ששמאלנותם אומנותם, מהדורה מעודכנת של מפ"ם, מפלגה שהצדק והמוסר היו נחלתה הבלעדית, כלומר הצביעות בהתגלמותה. אבל מאחר שדב חנין נבלע בין לאומני הרשימה המשותפת, ובקושי נודע כי בא אל קִרבם, נותר הפתק שלי בקלפי מיותם.

גבר שמן ותאוותן מול חתיכת בשר
Getty Images IL
להמשך הפוסט

ביבי צדיק הדור

במשפט הקצר והממצה להפליא שביבי הוציא מתחת ידו, יש לקח ברור: אסור לנו לעולל לבעלי נשמה ותודעה את מה שנאסר עלינו לעולל לבני המין האנושי

מתוך כל הסחי והרפש, שנוברים בהם ללא הרף צדיקי הדור, הרובספיירים בגרוש, אלה התובעים השכם והערב את ראשו של הראש, ומשחיזים חדשות לבקרים את הגיליוטינה, זוהר באור יקרות הפסוק הנהדר: "למדנו מקאיה מה זאת נשמה ותודעה של בעלי חיים".

 ביום שישי הבא תהיה לי הזכות לפתוח את יומו השני של הקונגרס הטבעוני השני, שנוסד על ידי "וויגאן פרינדלי" (את היום הראשון תפתח חברתי הטובה אורלי ווילנאי). אני לא יכול לחשוב על כבוד גדול יותר, מאחר שאין מצווה גדולה יותר מפעולה למען החלכאים והנדכאים הנצחיים של העולם, הקורבנות האינסופיים של החברה האנושית. אני שמח לקראת ההזדמנות להיות בין אנשים, שאין לי צורך להטיף להם. בין אחים לנשק. ואף על פי כן, בשמחה לא פחות גדולה, הייתי מפנה את מקומי לראש הממשלה. כן, לביבי שלנו. אחרי שקראתי את ההספד המרטיט שלו על מות הכלבה של משפחת נתניהו, חשבתי שבהחלט מגיע לו הכבוד לפתוח כנס חשוב של פעילי זכויות בעלי חיים. לא רק בגלל מה שנכתב בהספד, אלא בעיקר לאור נסיבות כתיבתו, במחילה.

נתניהו והכלבה קאיה
עמוס בן גרשום / לע"
להמשך הפוסט

בזכות השמחה לאיד: אין כמו הארץ, ואין כמו שרה

ברוכים הבאים לארץ הבידור ושמחת החיים. לארץ שבה המנהיג מספק לא רק ביטחון ולחם, אלא גם שעשועים

אני מקווה שכבר די צחקתם, צקצקתם, שיתפתם. היה מדהים, אבל לא מיצינו. נשאר טעם לעוד, וזה האות והסימן לבידור מצוין.

בדיוק חזרתי הביתה במונית, והנהג סיפר שהוריד לפניי זוג, שאותו דג בנתב"ג. חזרו ממדריד והיו חמוצים (כנראה כמו שמאלנים נפוצים). האישה באה בטענות לבעלה, שלקח אותה ללא עוול בכפה אל הכפור, ושהיא לא נהנתה אפילו רגע. הבעל לא נשאר חייב והשיב לה כגמולה. פתאום נזכרו שהם לא לבד והריב חדל. כל אחד הצטנף ברוגז בפינתו. האישה שקעה בעיתון, שאותו חילקו במטוס, אבל טרם הספיקה להציץ בו. ואז, בצהלה, היא התחילה להקריא בקול את נפלאות שרה, והריב נשבר.

שרה ובנימין נתניהו באירוע לציון 50 שנה לאיחוד ירושלים
קובי גדעון / לע"מ
להמשך הפוסט

מכחישי השואה הם אנחנו

יש לי הרגשה, שמתחת לפני החוק להלבנת הפולנים מסתתרת טענה עמוקה, שאולי אפילו אינה מודעת להם עצמם. הטענה היא, שבעוד שהפולנים והגרמנים התחנכו מחדש – ויעיד יחסם האוהד למדינה שצמחה מהשואה – היהודים לא עשו שום חשבון נפש

צודקים הפולנים במחלוקת שיש להם איתנו על זיכרון השואה. בניגוד לבני הפלוגתא שלהם מקִרבנו הם פשוט מתאפקים, ולא באמת אומרים את אשר עם ליבם. הם לא מעיזים להטיח בנו, המתקרבנים הסדרתיים, את האמת הבוטה, שמי שבעיקר מכחיש את השואה הם אנחנו, הקורבנות.

יש לי הרגשה, שמתחת לפני החוק להלבנת הפולנים מסתתרת טענה עמוקה, שאולי אפילו אינה מודעת להם עצמם. הטענה היא, שבעוד שהפולנים והגרמנים התחנכו מחדש – ויעיד יחסם האוהד למדינה שצמחה מהשואה – היהודים לא עשו שום חשבון נפש. ומאחר שלא למדנו את הלקח העיקרי מהשואה, זאת אומרת שגם אנו מכחישים.

ראש ממשלת פולין מתאוש מורביצקי
ג'ספר יוניין / בלומברג
להמשך הפוסט

ומה אתם עשיתם למען הפליטים? לבטל את מונופול השמאל על החמלה

שמאלנים, למרות הפרופיל המוסרני שלהם, הם עדר של דברנים. השמאל הפך למקהלה של מוכרי אשליות, שהולכים ומתמעטים הצרכנים המוכנים לקנות אותן. לכן, גם כשהם נרתמים למאבק צודק, כמו הזדון שבהטסת האפריקאים הישר למלתעות התופת – גם אז הם גורמים נזק

לא צריך להיות שמאלן כדי לתמוך במבקשי המקלט, אבל משום מה המחאות והעתירות בעניינם מגיעות רק מצד שמאל. השמאל, כדאי להבהיר, מחזיק במונופול על החמלה בתואנת שווא. המצב הזה נוצר אך ורק בזכות הסימפתיה ארוכת השנים לפלסטינים הנרמסים תחת הכיבוש הישראלי. אבל צא וראה, שאינך חייב להיות חסיד שוטה של שאיפות הפלסטינים, כדי לתמוך בקליטת הפליטים האפריקאים. פשוט אין קשר ביניהם.

עד שישנו את עורם, הפלסטינים הם אויבים. בעוד שהאפריקאים, שהגיעו אלינו משבעת מדורי גיהינום, הם פליטים, כמו שהיו היהודים בשעתם: הם לא מסוכנים ואין להם כוונה לתפוס את מקומנו, או לחסל את קיומנו. יתרה מזאת (אם כבר מתעללים בצדקנות השמאלנים), גורלם של הפלסטינים נתון לגמרי בידיהם, ולא יעזרו שום פלפולים. הנכבשים האומללים יכלו מזמן להיחלץ מקלגסי ישראל, אלמלא היו נסים על נפשם מקמפ-דייוויד ומלשכתו של אולמרט. מה להם ולפליטי הרעב והחרב האפריקאים, התלויים לחלוטין בחסדינו?

מבקשי מקלט מאריתריאה מוחים מחוץ למשכן הכנסת בירושלים
עודד בלילטי / אי-פי
להמשך הפוסט

נבזים, נמאסתם: הטריבונל הצדקני מצחין פי אלף מניבולי הפה של יאיר

אנחנו חיים בחברה, ששיחות פרטיות טפלות וזולות, שהוקלטו בסתר למען בצע כסף, מספקות לה בידור אדיר. אנחנו חיים בחברה, שלחם חוקה הוא - במלה פשוטה - הלשנות. חברה כזאת היא חברה טוטליטרית, שמקדשת נבזויות

יש כאן חברה זכה וטהורה, ומשפחת נתניהו מכתימה אותה. יש כאן חברה נקייה מרבב, ובא יאיר ומטנף אותה. אבל מה הזעזוע, ומניין התדהמה. הרי מן המפורסמות, שהאב בנימין משחד ומשקר, שהאם שרה מתעמרת ומשתכרת. אז מה ציפיתם שייצא מבית הגידול הזה, אם לא פרי הבאושים שלפנינו. אם אכן אמת ויציב כל מה שמספרים על ביבי ובני ביתו, אז מה הפלא: הקלטת הלוהטת 2 אינה ילד שנשך כלב, אלא כלב שנשך ילד. כלומר, נו ניוז.

למבקר מכוכב אחר שהיה נקלע הנה השבוע לא היתה שום בעיה לזהות את אתר הנחיתה. הוא היה יודע מיד שזו ארץ הקודש. רק בארץ קדושה מוקדשות מהדורות החדשות לקשקשת של שלושה בליינים, שבין לגימה ללגימה עסוקים בדיונים כיצד לגמור את הלילה. רק בארץ של צדיקים הכותרות הראשיות מוקדשות לשאלות מוסר. ממש מדינת המופת של אפלטון.

יאיר נתניהו ואביו ראש הממשלה
תומס קואקס / אי-אף-פי
להמשך הפוסט

כיף להיות שמאלן, מבאס להיות שמאלן לשעבר

השמאלן המצוי אפילו לא יטרח לבדוק ולהיווכח, שאבו-מאזן ושליחיו כבר החלו לטפטף לפני כמה שנים טובות, בלי קשר לשום הצהרה על ירושלים, את האמת ההיסטורית החדשה שלהם: ישו נרדף ונרצח כפלסטיני והוריו, יוסף ומרים שברחו למצרים, היו הפליטים הפלסטינים הראשונים

חיכיתי שבועיים בסבלנות. דפדפתי, עיינתי, סרקתי, אבל ב"הארץ" לא היה זכר להצהרה המוזרה של אבו מאזן, לפיה ישו היה פלסטיני, והרי זו עובדה ידועה, שרק היהודים, "המומחים בסילוף ההיסטוריה ובזיופה", מכחישים אותה. אותו אבו-מאזן, הפרטנר האולטימטיבי, החלום שהיה צריך להרטיב את מצעינו, לא אמר את זה בשיחת רעים, או בראיון היתולי לרגל השנה החדשה, אלא על במת ועידת מדינות האיסלם, שהתכנסה בדחיפות באיסטנבול בעקבות הצהרת טראמפ בעניין ירושלים.

החרה החזיק אחריו יועצו, ד"ר חוסאם זומלוט, שליח הרשות הפלסטינית לארצות הברית, שבברכת חג המולד הדגיש בחדווה רבה, שישו "לא יכול היה אלא להגיע מרחם פלסטינית". וחנאן אשראווי, גם היא דוקטור, ואפילו נוצרייה, טענה בראיון לבי-בי-סי, שהפלסטינים הם "הנוצרים המקוריים" ו"בעלי הארץ".

אבו מאזן והאפיפיור פרנציסקוס
אי-פי
להמשך הפוסט

התוכנית להצלת ביבי מציפורניי השטנה

קמתי היום בהרגשה, ששומה עלי לחלץ את נתניהו. להצילו, פשוט משום שלא מגיעה לו השנאה שבה הוא שטוף, וצריך לעשות משהו לטובתו. יש לי רעיון

קמתי היום בהרגשה, ששומה עלי לחלץ את ביבי נתניהו מציפורני השִטנה. להצילו, פשוט משום שלא מגיעה לו השנאה שבה הוא שטוף, וצריך לעשות משהו לטובתו. חשבתי על משלוח העגלים החיים, שנעצר בזכות ההטפה שלו לשרי ממשלתו על זכויות בעלי החיים, ממש דרשה כהלכתה אודות הילודים האומללים, שתודעה להם בדיוק כמו שלנו, ורצון לחיות בדיוק כמו שיש לנו. עיניי דמעו, כשחשבתי על ראש ממשלה שאומר דברים אלה.

נזכרתי גם, איך לא פעם נעתר לבקשות שהפניתי אליו בשם אימהות שכולות, שעז היה חפצן להיפגש איתו, כדי לשאוב ממנו נוחם ועידוד. "אני יכול לסרב?", תמיד היתה התגובה. אדם טוב.

בנימין נתניהו במליאת הכנסת
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

ליברמן טוב לערבים

אם השמאל הישראלי לא מסוגל לחלץ את הערבים מהבלבול שלהם, אין לימין ברירה אלא למלא את התפקיד

מזמן לא ניתן ביטוי כל כך שקוף לסרבנות הפלסטינית. זה עידן ועידנים לא נחשפה באופן כל כך חד ובלתי מתפתל הנטייה שלהם לעוט על כל הזדמנות להזיל דמעות תנין, או לשחרר קצת אלימות. מה בסופו של דבר קרה, איזה אסון? נשיא אמריקאי רק אמר מה שמדקלמים בכל גן ילדים: ירושלים היא בירת ישראל. ביג דיל.

אבל מהי הפוליטיקה, אם לא גן ילדים. האם הכרזת טראמפ ביטלה את הזיקה הערבית לעיר המזרחית? האם היא חסמה את הדרך לכינון בירה פלסטינית ממזרח לשער מנדלבאום? האם היא סותרת את הרעיון של בירה משותפת לשני העמים? לא מיניה ולא מקצתיה. אם כבר אז להפך, היא מגדירה ומבהירה את המציאות, כדי שאפשר יהיה להתקדם. כדי שאפשר יהיה להשליך הצידה את הפנטזיה.

אביגדור ליברמן
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

"פסיכוזת שרה נתניהו" - המגפה החדשה

תשוקתם של בעלי הטורים והוגי הדעות לשרה נתניהו הופכת אותה לאחד הנכסים האלקטורליים הגדולים ביותר של בעלה

שרה נתניהו מרטיטה לא רק את בני ציפר, היא מחשמלת המונים. לאן שלא תסתכל, המבט נתקל במכושפים, שאינם מתעייפים מסיפורי אלף לילה ולילה העוסקים בה. יבוא יום, שבו ינתחו מומחי הנפש את התופעה המופלאה, איך הצליחה אישה מהשורה - "אשת השכן", כמו שהאנגלים נוהגים לומר, ללבות אש של רגש עז, גם בצוננים ובהגיוניים שביצורים, כאילו היתה הנסיכה דיאנה לפחות; איך לוחמים נועזים לצדק וחופש, ובראשם אלה ששמאלנותם אמנותם, השליכו הצידה את הנושאים הבוערים בעצמותיהם, את סדר יומם העמוס עוולות לעייפה, כדי לפנות מקום למעלליה ולתעלוליה מסמרי השיער של שרה.

אני בטוח, שלסערה המטלטלת את בעלי הטורים, הוגי הדעות ואלופי התגובות, עוד יקראו בשם - "פסיכוזת שרה נתניהו", או משהו כזה. בודדים הם האמיצים שלא נתקפו בפסיכוזה הזאת, ולמגפה טרם נראה סוף. כל בדל מידע מהנעשה במעון האימים, כל קיסם סיפור, מושלכים אל מדורת השבט, כדי לדרבן את מחול השדים המתחולל סביבה. מה זה אם לא פולחן?

שרה נתניהו ליד הכותל
מרק ישראל סלם
להמשך הפוסט

אני לא יכול למחוק מהמוח את הדקה האיומה שראיתי, ומתברר שאני לא היחיד

בסרטון של "קירות שקופים" ניתן לראות כיצד הגיבו שי גולדן, גדי סוקניק, ליטל שמש, ברק כהן ואחרים לסרטונים שצולמו בבית מטבחיים בחיפה. איך אתם הייתם מגיבים?

לא ראיתי את הסרט שמופץ עכשיו ברשת, שבו נראים כמה ידוענים - מהם אוכלי בשר ומהם כבר טבעונים, אפילו בעל כורחם - כשהם צופים בשטן המשתולל באין מפריע (אך בפיקוח ווטרינרי כמובן) בתופת המכונה "בית מטבחיים חיפה". גיא מרוז, חברי היקר, היה בין העדים, שלמראה תגובותיהם המתועדות בסרט אפשר לנחש את ממדי הזוועה. הוא פטר אותי מצפייה באומרו: "אתה יותר רגיש ממני".

טל גלבוע, שאני לא תופס איך מזמן לא יצאה מדעתה, עומדת מאחורי החשיפה. היא שיגרה אלי לבקשתי עשר דקות, שאולי רמז מהן ישודר בקרוב מאוד בטלוויזיה, כי המכלול קשה לעיכול לאדם נורמלי – כלומר למי שאינו פסיכופט או מזוכיסט. ראיתי אולי דקה, וגם אותה אני לא יכול למחוק מתוכי. אתם לא רוצים לדעת מה ראיתי. נכנסתי אחר כך למדיטציה עמוקה של צ'י קונג, שבה לומדים לרוקן את התודעה, אבל היא עזרה כמו כוסות רוח למת.

סלבס צופים בתחקיר "קירות שקופים"
עמוד הפייסבוק "קירות שקופים"
להמשך הפוסט

לא, אני לא צוחק: שרה נתניהו היא צדיקה

איזו צדיקה היא שרה נתניהו, שהופכת את כולכם לצדיקים. רק בזכות התכונה המופלאה הזאת ילבינו חטאיה כשלג

מי שיצאו מדעתם אלה אתם, ולא היא. הטירוף הוא לא של שרה נתניהו, אלא שלכם. של כולכם. כל אלה השקועים במדמנה של עצמם; במדמנה הקיומית, שאין ממנה מנוס.

פשוט מצאתם מדמנה אחרת לשקוע בה – זה כל הסיפור. פתאום כולכם צדיקים, בני אדם למופת. לא סוטים ימין או שמאל מתֶקן הצדיקוּת, נקיי כפיים וברי לבב. כולכם חיים בצמצום, ממש מסתגפים. איש לא "זוקף הוצאות", כולם אזרחים למופת. איזו צדיקה היא שרה, שהופכת את כולכם לצדיקים. רק בזכות התכונה המופלאה הזאת ילבינו חטאיה כשלג.

שרה נתניהו
אי־פי
להמשך הפוסט

אין מנוס: עלינו להתייחס לחיות כבני אדם

אפילו בעליהם של מפעלי תעשיית הבשר, הרפתנים והלולנים, קלגסי הכבשים ושאר האחראים לפשעים המתבצעים נגד המין החייתי - לא יעזו לקרוא תיגר על מצעד בעלי החיים החשוב שיתקיים בשבת

במוצאי שבת יצעדו בתל אביב אלה מאיתנו שחשים חובה עליונה לשמש פה לבעלי חיים שמתענים, שנשחטים, שזועקים באילמותם. זהו אירוע חשוב מאין כמוהו. הפגנה המונית אדירה, שלא יתכן שתהיה עליה מחלוקת. אפילו הבעלים והמפעילים של מחנות ההשמדה "דבאח", "אדום אדום", "זוגלובק" ודומיהם, הרפתנים והלולנים, קלגסי הכבשים, האחראים לפשעים המתבצעים נגד המין החייתי - לא יעזו לקרוא תיגר על מחאה טהורת לב זו. כל משתפי הפעולה, הצרכנים, ייבושו וייכלמו, וימשיכו להכחיש.

  רובנו אינם אנשים רעים. רובנו מאחלים כל טוב לכל יצור חי. רובנו מזדעזעים כשאנחנו חושבים על רציחת בעלי חיים. רובנו לא רוצים לדעת איך מגיע הבשר אל הצלחת שלנו. לרובנו נחמץ הלב למראה תרנגולות דחוסות בכלובים, המוסעות אל גיא ההריגה שלהן, לרוב בחשאי, באישון לילה.

מחאת אקטיביסטים למען בעלי חיים נגד התעללות בשוורים בספרד
פרנסיסקו סקו / אי-פי
להמשך הפוסט

התקווה האחרונה: התחזקות הליכוד

לעומת הקו קלוקס קלן של השמאל הישראלי, הרואים בכל הרהור הכופר בערכיהם המקודשים עילה ללינץ' - נאמני הליכוד הם העידוד היחיד שנותר

למראה האספסוף השמאלני, המתנפל בנאצות וגידופים היאים לנחותים שבפשיסטים, על הבודדים מקרבו שעדיין מסוגלים להפעיל שמץ של ביקורת עצמית ושיקול דעת עצמאי  – אני שמח להיווכח, שעם או בלי קשר, הליכוד, על פי הסקרים, הולך מחיל אל חיל. לעומת הקו קלוקס קלן של השמאל הישראלי, הרואים בכל הרהור הכופר בערכיהם המקודשים עילה ללינץ' - נאמני הליכוד הם התקווה האחרונה, העידוד היחיד שעוד נותר באמתחת. העדות היחידה שעדיין קיים הבהוב של שפיות, או לפחות שיצר ההתאבדות אינו היחיד ששולט כאן.

הוויכוח הענייני, שפעם אפיין את השמאל לגווניו – עז ונוקב כפי שהיה – פס לחלוטין מהעולם. כופרים כעירית לינור, גדי טאוב, בני ציפר, או אנוכי, לא זכו זה עידן ועידנים לתשובות ענייניות על טיעוניהם, אלא אך ורק להכפשות אישיות. התופעה הזאת, מה היא מלמדת אם לא על כך, שהבסיס הרעיוני שעליו נשען השמאל הישראלי, לא רק שהוא רעוע, אלא פשוט התמוטט? מסכן השמאל, המציאות סטתה מהתלם שלו. או, אם לנקוט במלה החביבה על הוגי השמאל, "התקרנפה".

תומכי הליכוד בכנס התמיכה בנתניהו בתחילת החודש
אילן אסייג
להמשך הפוסט

בנימין ציפר הנביא פונה לבנימין נתניהו המלך: "ידיד נפשי, אתה נגלית לי אתמול בכנס התמיכה בך"

ככל שאני מתעמק יותר בפוסט של בני ציפר, אני מתפעל ממנו יותר. אין לי ספק, שהוא מעלה את העיקר ממעמקי נאומו של ביבי; את הגרעין שביבי עצמו לא היה ער לו, אבל בסתר לבו התכוון אליו. הוא מוציא את הברכה מתוך הקללה, וזה בעיניי מעשה עצום

איגרת הרועים ("פוסט" בלשון העם) של בני ציפר לבנימין נתניהו היא נבואת נחמה לכולנו. ציפר ממלא כאן את התפקיד הקלאסי של הנביא, הרואה את תפקידו כמי שהופך את לבו של המלך; זה שגורם לו למטמורפוזה ומשנה את אישיותו מהקצה אל הקצה. במאמר מוסגר חובה עליי להזכיר נשכחות. אי שם ב-2001 למניינם, כתב ציפר בטורו: "למלך יאשיהו היה שפן הסופר, לנחמיה היה עזרא הסופר, לדה גול היה מאלרו, ולבן גוריון אלתרמן, ואורי דן לאריאל שרון. השפן-הסופר של בנימין נתניהו הוא, זה זמן מה, איל מגד, שעליו אומר הכתוב: 'ויאהבהו מאוד ויהי לו לנושא כלים'". כך שלא כיוונתי רחוק, רק שהיוצרות התהפכו.

לתצוגה מוגדלת של הפוסט המלא לחצו כאן

בני זוג נתניהו בטקס לציון 50 שנה לאיחוד ירושלים
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

אני מכיר את שפטל מכיתה ד', וכלום לא השתנה מאז

הוא לא הלך אחרי העדר, אבל עכשיו עדר גדול הולך אחריו. זה הישג לא מבוטל למי שהיה אאוטסיידר גמור במציאות של העשורים הראשונים לחייו

כשיורם שפטל (שפי) עבר אלינו, לכיתה ד' בבית חינוך לילדי עובדים, בתחילת שנת הלימודים תשי"ט - מבית ספר תל נורדאו, שנואש מהאפשרות להשתלט עליו - הוא לא בזבז אפילו רגע. מייד מצא לו את הקורבן, זיוה גרינבוים, נכדתו של יצחק גרינבוים, שר הפנים לשעבר, ובת להורים סוררים ומורים חברי המפלגה הקומוניסטית. ההתנפלויות שלו על זהבה גלאון ומוסי רז הן העתק מלה במלה של ההתנצחויות שהיו לו עם זיוה, שהיתה מוקצית אפילו אצלנו, במוסד הסוציאליסטי הידוע, שבו התחנכו, בין היתר, יצחק רבין, חיים גורי ודניאל בארנבוים.

60 שנה עברו מאז, ושפטל בשלו. לאן לא נסחבתי איתו? בבחירות הרות הגורל של 1959 – לאסיפת בחירות מיתולוגית של חירות בכיכר מוגרבי, למשל. האוזן עדיין מצטלצלת מהצרחות של שפי הזאטוט, הזועק שוב ושוב: "ב – גין, ב - גין!" אבי היה אומר, דווקא בהומור: "השפטל הזה מוציא אותך לתרבות רעה". סבתי אהבה לפטפט איתו ברוסית, השפה שדיבר בבית עם הוריו. הבית שלי היה שמאלה ממפא"י, אבל לא דוגמטי.

עו"ד יורם שפטל
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

הכיבוש איננו גיהנום, הרפתות דווקא כן

הרוע שיצר הכיבוש הוא כאין וכאפס לעומת הרוע שאתם מייצרים יום-יום בדירים וברפתות שלכם, אנשי המוסר, מתנגדי הכיבוש המובהקים, מההתיישבות העובדת

אני מקווה לטובת שלוות הנפש שלכם, שלא ביקרתם יחד עם כתב יומן החדשות של "כאן" בדיר של קיבוץ גבת. אותו דיר שעליו כתבה פניה ברגשטיין: "יש בדיר טלה קטן / וכולו לבן, לבן. / רק שחורות הן שתי אוזניו ושחור הוא הזנב.// חביבי, אמרתי לו / סרט חן קשרתי לו / סרט חן עם פעמון / לקטן בבני הצאן". השחתתי מספיק מילים, לשווא, באכסניה הזאת. אמרתי "שואה", אמרתי "נאצים", אמרתי "יותר גרועים מנאצים". אבל עולם כמנהגו נוהג. שואה הולכת ונמשכת, עד אין סוף. אתה רוצה למות, לא להיות חלק מהעולם הזה. להשאיר אותו לשלטון הרוע ולפרוש. מזל שלא רחוק היום וזה יקרה בלאו הכי, אם אייחל ואם לא אייחל. ידידי מנחם, חובב בשר וגבינות מושבע, נהנתן לא קטן, הוא שהפנה אותי אמש לכתבת הזוועה. בסופה של הסתמסות איתו, שבמהלכה ביקשתי פטור מהצפייה, הוא הבטיח לי לשקול ברצינות, בשלב ראשון, להתנזר מאכילת יונקים. הצדעתי לו.

בשיחה עם מנחם ציינתי שקיבוץ גבת הוא קיבוץ של השומר הצעיר, מעוז הצדק והמוסר. חזקה על עובדי הדיר, אלה שדחסו כבש מפרפר לבגאז' חתום של סובארו בשיא החמסין, שהם מתנגדי כיבוש מובהקים. בגבת אין מצב שלא. וכך בכל יתר הקיבוצים, מִשלטי מר"צ אחד-אחד, שרובם מתהדרים בדירים, לתפארת תעשיית החלב המופתית של ההתיישבות העובדת. טוב, אני לא מסוגל שלא לחזור ולומר שוב: עובדי הדירים האלה הם הרוע בהתגלמותו. אין להם לב ואין להם נשמה. וההתנגדות שלהם לשחיתות השלטון, ולכיבוש כמובן, לא תציל אותם מהגיהנום. יצרתם גיהנום, ולא תצאו ממנו. זה מה שיש לי להגיד להם.

רפת פרות בצפון הארץ
רמי שלוש
להמשך הפוסט

הפוסט שפרסם ציפר על נתניהו הוא מסמך מזעזע על שגעון השמאל

מה חטאו העיקרי של בני ציפר, על מה הוא מוכפש ונרגם, אם לא על זה שהעז לאמץ אל חיקו את ביבי נתניהו – את השטן בכבודו ובעצמו, שאותו עובדים חברי כת השטן המכונים "שמאלנים"?

המנשר שפרסם שלשום בני ציפר, שבו הוא חושף את ההתעללות מצד הסביבה התרבותית שלו, שרוב מניינה ובניינה משכילים מן השמאל, הוא מסמך מזעזע. לא, זה בשום פנים ואופן לא צער בעלי חיים – לא בזוועות כאלה, שלא חדלות להטריף את דעתי, עסקינן. וגם אין מה לרחם על ציפר עצמו, שבעזרת האיפכא מסתברא המשוכלל שלו אוכל את המתחסדים האלה בלי מלח בכל רגע נתון. הזעזוע, אם תרצו או לא תרצו, הוא מהמראָה שהוא מציב מול המחנה המתוסכל עד שיגעון, השבט שאלה הנמנים עליו מכונים "שמאלנים", אבל בעצם הם חברים בכת מסוכנת – כת השטן.

כי מה חטאו העיקרי של בני ציפר בעיניהם? על מה הוא מוכפש ונרגם, אם לא על זה שהעז לאמץ אל חיקו את ביבי נתניהו – את השטן בכבודו ובעצמו, שאותו עובדים חברי הכת הזו, וששמו נישא על שפתיהם ללא הרף. מוזר איך טחו עיניהם של ההוגים בביבי יומם וליל לראות את הדמיון בין ציפר לבינם. בדיוק כמוהם הוא מכושף ומהופנט ממנו. אלא שבניגוד להם ההפנוט אצלו מקורו באהבה, לא בשנאה. באהבת אמת. זו אהבה אמיתית, כי אין שכר בצידה. ההפך, הוא מוקצה מחמת מיאוס בעיני אלה שאת הערכתם הוא שוחר. אלה הקובעים לשבט או לחסד, את מעמדו כפוסק הלכה וכסופר.

ציפר, נתניהו והפוסט המדובר
להמשך הפוסט

שנאה כמקצוע: אלה ששמאלנותם אמנותם

ביום שלמחרת נתניהו, יביטו בעצמם שונאיו בראי, וידהמו

אלה לא אנשים הגונים במיוחד. או מוסריים במיוחד. או טובים במיוחד. ממש לא. הם יכולים להיות לא הגונים, לא מוסריים ולא טובים. אבל הם שמאלנים, וזה העיקר. שמאלנותם אומנותם. כמו אברכי ישיבות, בעצם. דומים להם באופן מביך, רק בהפוך: לאלה יש אלוהים, ולאלה יש שטן. השטן של השמאלנים הוא כמובן ביבי. הכול מתחיל ונגמר בו. הוא ההצדקה. הוא מוחל העוונות. תגיד מאה פעמים ביום "ביבי מנוול" ויימחל לך. אין מלבין כביבי. מה יעשו כל אמני השמאל האלה בלעדיו.

לא, אני שואל ברצינות. אני דואג באמת ובתמים; לא רק לפרנסתם של אלה שניזונים משנאת ביבי, שהם מיטב הוגי הדעות של דורנו. הפרנסה מילא. אני פשוט חושש לקיומם של שונאים מהשורה: מה יצדיק אותו. מה יעלה בגורל אלה ששכבו לישון עם קצפו של ביבי על שפתותיהם, והתעוררו איתו בבוקר. על מה הם יחשבו. על מה הם ידברו. על מה הם יכתבו. את מי הם יראו בראי.

שרה וביבי מביטים אל הים מתוך נושאת המטוסים האמריקאית שעגנה בחיפה
RONEN ZVULUN/אי־פי
להמשך הפוסט

זה מה שהייתי עושה, אסף הראל

תקשיב טוב הראל: הייתי זורק לכל הרוחות את המנהיגים שלי, שלפחות מאז ראשית המאה הנוכחית דוחים פעם אחר פעם את האפשרויות לשים קץ למצב הבלתי נסבל הזה

מה הייתי עושה אם היו מנתקים לי את החשמל למדיח, למכונת הכביסה, למחשב? מה הייתי עושה אם היו פורצים אלי חיילים באמצע הלילה והופכים לי את הבית? מה הייתי עושה אם היו יורים בחבר שלי על לא עוול בכפו, או הורסים את בית משפחתו? אם באמת אסף הראל מתעניין במה שהייתי עושה, אז אספק את סקרנותו בקיצור: מרוב עצבים, צער ותסכול, הייתי זורק לכל הרוחות את המנהיגים שלי, שלפחות מאז ראשית המאה הנוכחית דוחים פעם אחר פעם את האפשרויות המגוונות המוצעות להם על ידי ברק, קלינטון, אולמרט, ומי לא, לשים קץ למצב הבלתי נסבל הזה, כדי לאפשר את חיבור התקעים לשקעים, ולהביא שלום על ישראל ופלשתין.

עד שאני לא עושה הכול כדי לאלץ את המנהיגים שלי להתפשר עם היהודים על הארץ המשותפת, ולהכיר בזכותם לחיות כאן לצידי, אין לי מה לבוא בטענות לאף אחד, אלא רק לעצמי. אלא אם כן אני לא בנוי נפשית לפשרה, מה שלא יהיה מופרך להניח; או שמא המצב לא עד כדי כך בלתי נסבל, ואני יודע יותר טוב מאסף הראל, שהשחרור מהכיבוש יוביל למצב יותר גרוע מהמצב המחורבן הנוכחי.

אסף הראל
דודו בכר
להמשך הפוסט

מזל שזה הספר של אולמרט ולא שלי

המהלכים מהסוג הזה מטרידים, כי הם מזכירים לא רק רדיפות במשטרים חשוכים מן העבר, אלא את תסביכי הרדיפה של שליטים עכשוויים מסוגו של ארדואן

נחרדתי כששמעתי על הפשיטה המשטרתית על משרדי ידיעות ספרים. אשר יגורתי בא לי - עכשיו ייחשפו בטרם עת כל הסודות המשפחתיים המוצפנים בין דפי ספרי החדש, שאפילו לא הושלמה כתיבתו, ושרק עינה של העורכת שזפה אותם. איך יכלו זרועות החוק לדעת על החומרים הנפיצים האלה, שאלתי את עצמי בדאגה הולכת וגוברת. מי שלח לשם את החוקרים, אימא שלי? דודתי שושנה? רוחו של אבי? עוד ביום חמישי בערב, כשהידיעה נולדה, שאלתי את המו"ל, דובי איכנולד, אם קיים חשש כזה, ושמא ישנם מקורות המפזרים בכוונה רמזים בכיוון אחר לגמרי. אבל הוא אמר, שכל דיבור מצידו על הפרשה כמוהו כשיבוש הליכי חקירה, ולא זה מה שחסר לו עכשיו. לא נעים להודות, אבל רווח לי מאוד, כשהבנתי כעבור זמן קצר, שלא ספר הזיכרונות הפיוטי הפעוט שלי היה המטרה, אלא ספר הזיכרונות הקולוסלי של אולמרט. עם כל הכבוד, יש כנראה עניינים גרעיניים יותר גורליים מהמשפחה הגרעינית שלי.
 

כך שמתוך יישוב הדעת נתתי את דעתי על הפרשה לאשורה, שנראית יותר ויותר כסימן נוסף לכך, שרוחות רפאים לא בריאות נושבות במסדרונותיו של שלטון החוק. כי ממה נפשך? מישהו מפחד עדיין מאולמרט? ישנם איזה שדים שהוא יכול להוציא מהתיק, שפרסומם עלול להזיק עד כדי כך, שמחרימים מחשבים המכילים כתב יד, שכל פסיק בו נבחן בלאו הכי בזכוכית מגדלת? המהלכים מהסוג הזה מטרידים, כי הם מזכירים לא רק רדיפות במשטרים חשוכים מן העבר, אלא את תסביכי הרדיפה של שליטים עכשוויים מסוגו של ארדואן. כנראה שפראנויה היא מחלה מדבקת. מטבעה היא לא מבחינה בין עיקר לטפל. היא גורפת, וכשמדובר במשטרה כמובן שהיא גם סוחטת. למשל, כוח אדם. במקום לתגבר את הניצבים על המשמר בשער שכם, נשלחים שוטרים להוצאת ספרים בראשון לציון. קשה להאמין, שהמשאבים האלה הוקצו כדי לתקוע עוד מסמר בארון המתים של ראש ממשלה, שנקבר כבר מזמן, ולכל הדעות אין לו תקומה. אלא אם כן בכל זאת יתברר, שמדובר בספר שלי? הלוואי.

נתניהו ואולמרט בכנסת
VIA BLOOMBERG NEWS
להמשך הפוסט

בוז'י לא רואה אתכם ממטר

בין צווחות והצהרות על אפרטהייד ופשיזם, אולי מוטב שכותבי הדעות יכירו מדי פעם בטעותם: הרצוג הוא מנהיג אמיתי

בלי בושה ממשיכים הוגי הדעות ששמאלנותם אמנותם לנקוב בביקורתם את אורחם ורבעם של יריביהם שנואי נפשם, כאילו לא קרה כלום. בלי בושה הם מתעלמים מהסקופ של השנה, שפורסם שלשום מעל דפים אלה ממש. פשוט לא מתייחסים. כאילו לא קרה דבר. כאילו לא נטרפו בבת אחת כל תילי התילים של ההשמצות, הנאצות, הגידופים, שהטיחו השכם והערב בבוז'י הזוחל, מדלג, מקרטע, מקפץ, שועט אל זרועות התמנון של ביבי.

בלי בושה – אני בטוח - אף אחד מהם אפילו לא שוקל להתנצל בפניו. או סתם להביע חרטה. להגיד בפשטות: טעיתי. שגיתי כשפסקתי פעם אחרי פעם, במיטב המחלצות המילוליות שלי, שאתה רכיכה, פינוקיו, פודל, פחדן, שבסך הכול אתה תר אחר כורסת שר להניח עליה את הישבן. או אפילו רק לנמק, לשלוף תירוץ כלאחר יד, ולהפטיר בחצי פה: "לא יכולתי לדעת". או להרחיב ולומר, לא הגיע אלי מידע על הטיסה הלילית עם ביבי לקהיר, על הפגישה הדרמטית עם א-סיסי, ואולי עם עוד כמה אוייבים מלהיבים, כי מה לעשות, אתה לא הדלפת. לא רצת לספר, לא צייצת להשוויץ. עמדת בהבטחתך לנצור.

בוז'י הרצוג
גיל אליהו
להמשך הפוסט

שרה נתניהו לא פנויה. היא עסוקה במשימה שנתתי לה

מצטער חברים אבל לשרה נתניהו יש דברים יותר דחופים על סדר יומה, מאשר להשפיע בהשראתי על בעלה, לשנות את תעשיית החלב המחרידה

תמיד בעקבות המקרה הנדיר שבו אני מקדיש את הבלוג שלי לנושא פוליטי גרידא, אני מתחרט ומתבייש.

לא, זו לא הודאה בטעות – לרוב אני דווקא צודק. אלא שאחרי ששוקע האבק אני פשוט חושב מה שווה כל הפוליטיקה הזאת. מה זה בעצם חשוב אם אהוד ברק יחליף את ביבי מחר, או אם שלומי לחיאני יירש אותו מחרתיים. איזה ערך יש לשינוי השלטון אם הלבבות לא משתנים. מה שווה מהפך כזה או אחר, אם יום-יום, שעה-שעה, רגע-רגע, גם ברגע זה ממש שבו אני מקליד את המילים האלה, וברגע שאתה קורא אותם - ממש ברגע זה נעקדים בעינויים שלא ברא השטן עגל עול ימים, פרה טהורה, חזרזיר חמדמד, כבש צמרירי – דווקא החיות התמימות ביותר, שלא תוקפות ולא טורפות – נערפים ומומתים, כדי לספק את יצר הזלילה שלך; פשוט כדי להתווסף לאלף המאכלים האחרים שעומדים לרשותך, מבלי שיהיה צורך להפיקם בייסורי תופת. בלתי נתפס בעיניי שרובנו מצייתים לסיסמא "צא לנוף אבל אל תקטוף", חסים על פרחי הבר, אבל בה בשעה מקפדים חיי כבש וזוללים אותו לתיאבון באותו חיק טבע ממש.

נתניהו בישיבה של השדולה ללימוד התנ"ך בכנסת, בינואר
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

אהוד ברק הוא הצ'רצ'יל שלנו

הגדולה של ברק היתה, שהוא חשף בבת אחת – כמו שהוא אוהב – הן את הסרבנות הסדרתית של הפלשתינים והן את מחלת הנפש של השמאל הישראלי. על זה השמאלנים לא יכלו לסלוח לו

גם המנטרות של אלה ששמאלנותם אמנותם, בקשר לאהוד ברק, נשחקו עד לזרא, כדרכן של רוב האמירות האוטומטיות. ברק נכשל כראש ממשלה רק כשנפלה עליו כרעם ביום בהיר האינתיפאדה השנייה. הוא התבלבל והיה חסר אונים, ולא היה לו מענה. עד אז הוא היה מהפכן, לא פחות, וזקנו של קסטרו המעטר עכשיו את פניו בהחלט הולם גם את תוכו.

לא שזה נורא חשוב בדברי ימינו, אבל אני הקטן הצבתי סימן שאלה גדול על השתייכותי לשמאל דווקא אחרי וועידת קמפ דייוויד, שרוב השמאלנים, במבוכתם כי רבה, האשימו את ברק בכישלונה.

ערפאת, קלינטון וברק צועדים בקאמפ דיוויד ביולי 2000
ASSOCIATED PRESS
להמשך הפוסט

הכיבוש משחית – בעיקר את השמאל

הרוע שבכיבוש, עם כל הכבוד, איננו מוחלט עד כדי כך. לפחות על פי השקפתי הלא שמאלנית בעליל

יש לי חבר שניתק את הקשר איתי, כי אני לא נגד הכיבוש באותה מידה שאני נגד אכילת בעלי חיים. העובדה שאיני נחרץ נגד הכיבוש, כמו שאני נחרץ נגד שחיטת עגלים, הופכת אותי בעיניו לאדם בלתי מוסרי. "אתה אמנם טבעוני", כתב לי (גם הוא, אגב), "אבל לא שמאלני – ולא מוסרי".

כך, כהָאי לישנא. כשהטיח את זה בפניי במייל הפרידה שלו ממני, לא האמנתי למראה עיניי. אנחנו אמנם לא חברי ילדות, שדינם כדין משפחה, אבל בשנים האחרונות עברו עלינו שעות רבות יחד, בייחוד בירושלים הכבושה, סמטאותיה וחומוסיותיה, ובסך הכול היינו תמימי דעים באשר למצב האנושות ובכלל. ולפתע, הגט המשונה הזה. עניתי לו בקצרה, וסיכמתי: "תחשוב כאוות נפשך שאתה נעלה עלי מבחינה מוסרית, ולו רק בזכות הקצף שעולה על שפתיך, כשאתה מבטא את הסיסמאות המקנות לך את הזכות הקדושה להתהדר בתואר הנכסף 'שמאלני'. זו היתה מחמאה בעיניי שהואלת להדיר אותי מקהל זה".

עימותים עם חיילי צה"ל במחסום חווארה
JAAFAR ASHTIYEH/אי־אף־פי
להמשך הפוסט

טראמפ ונתניהו: לאכול אנרגיות מחורבנות

במשכן נשיאי ישראל יושב נשיא צמחוני מהכרה. אף אורח מכובד – ויהיה זה גם טראמפ חובב הסטייקים – לא היה מתלונן אם היה נאלץ לאכול שם ארוחת ירק משובחת, שמקורה לא בדם ודמעות

מ"טעימות המבורגר", מ"פילה סלמון מקורמל", מ"בקר ברוטב ברבקיו", מ"כבד אווז עם רוטב קארי אדום" - מהמנות הנהנתניות האלה, שנולדו בחטא, בעינויים וברצח, לא ייצא שלום. אנרגיות מחורבנות, ששום טוב לא יוצא מהן, נכנסו לכרסי טראמפ ונתניהו בארוחה האינטימית בבית ראש הממשלה, גם אם השף שגב משה הדביק למטעמים שלו שמות רבי השראה כמו "הדרך לשלום".

לא מילתא זוטרא היא מה אדם מכניס לכרסו. כלומר, לא עניין של מה בכך מה מזין אותו בחייו הפרטיים, לא כל שכן מה הוא אוכל כשהוא בא לדון במיליוני חיים אחרים. העגל הזועק מכאב בדרכו להפוך להמבורגר, הדג המפרפר ונחנק בדרך אל "קרמולו", האווז המפוטם בשיטות תופת לפני טבילתו ברוטב קארי אדום – אינם בשום אופן השראה לשלום, אלא להפך, מתכון לתלאות ולאלימות.

עגל
עמותת אנונימוס לז
להמשך הפוסט

העיר הכפולה - יום ירושלים השנוא

אחרי עשרות שנים של שטיפת מוח אודות העיר הבדויה שכינוייה "ירושלים השלמה", הגיע הזמן לומר את האמת: אין ירושלים שלמה – יש ירושלים כפולה, שתי ערים, אחת יהודית במערב, ואחת ערבית במזרח

יום ירושלים היה ה"חג" השנוא עלי ביותר כשהייתי ירושלמי, עד לא מזמן. זה חג לא רק מיותר, כרוב החגים בעצם, אלא יום שכולו התגרות, התרסה מבאסת. השתלטנו על ירושלים מאהבה, את זה אסור לשכוח. אבל אהבה היא עיוורת – ומאז יוני 67' אנחנו עיוורים. עיוורים לפחות לעובדה, שחצי מירושלים היא עיר ערבית.

אישית, לא הייתי ממשיך לחיות בירושלים כרבע מאה שנים, אלמלא היה חציה ערבי. אני אוהב את העיר הערבית אהבת נפש. ירושלים הערבית היא העיר שאני הכי אוהב בעולם. מי שעמד על דעתו לפני מלחמת ששת הימים זוכר עד היום, שירושלים הערבית היתה בלתי מושגת כמו הירח. ראית אותה היטב – מחרכי גדרות באבו טור בעיקר - אבל לא פיללת שתדרוך בה אי פעם. והנה התחולל הנס, ולא ידענו את נפשנו. כירושלמי הייתי מגיע למזרח העיר לפחות פעמיים בשבוע – אם לעיר העתיקה, או לעיר שמחוץ לחומות. הפלא תמיד חזר על עצמו: הלבאנט, העולם הגדול, נמצא במרחק הליכה מביתי, בלתי נדלה באתריו ובמסתוריו.

הכותל המערבי
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

מה שאורי משגב לא מבין בנוגע לעירית לינור

עירית לינור - אף שהיא יריבה מרה שלי - היא אמיצה, לא פחות

קצת  לא הגונה המחאה של אורי משגב, ידידי ורעי, על מתן במה ב"הארץ" לעירית לינור.

לינור היא יריבה מרה שלי בענייני בעלי חיים. גורלם, הגיהינום שהם עוברים בדרך לצלחתה, לא מזיז לה, למרבה הזוועה. אני לא מבין את העמדה הזאת אצל אדם מפותח כמוה, אבל אני נאלץ להסכין עם העובדה, שישנם אנשים שרק גורלם של בני אדם מעניין אותם. 

עירית לינור
דורון גולן/ג'יני
להמשך הפוסט

ריטלין: התוצאה של ניסויים על חיות מעבדה

איש לא מעלה בדעתו כמה עכברים חמודים, מקסימים ואינטליגנטיים עברו את שבעים מדורי הגיהינום של המעבדות, כדי שילד יוכתר על ידי המורה שלו בסוף יום הלימודים כ"מקסים"

בעקבות הפוסט הקודם שלי "מנגלה אין רק אחד", המשווה את הניסויים הזוועתיים בבני אדם בתקופת השואה לניסויים האיומים לא פחות בחיות המעבדה באשר הן, ניסו לנגח אותי בטיעון המנצח, שלפיו, אלמלא הניסויים האלה לא היו באות לעולם התרופות החיוניות לבריאות הגוף והנפש של המין האנושי, שעליו – מה לעשות - נמנה גם אני.

אז ראשית, להווה ידוע, שגם הודות למפלצות במחנות הריכוז עשתה הרפואה קפיצה נחשונית קדימה, מאחר שלית מאן דפליג שניסויים באדם עצמו עדיפים לאין שיעור על ניסויים בבעל חיים שאינו דומה לו; ואף על פי כן, לא שמעתי שמישהו העז להגן בנימוק זה על ד"ר מנגלה, למשל. לעומת זאת, רק מופרע כמוני, שאינו רואה את מותר האדם מהחיה בכל הנוגע לזכויותיה על גופה ועל נפשה, מסוגל להשוות דוקטורים ופרופסורים במעבדות בטכניון או בבילינסון לדוקטורים ופרופסורים באושוויץ.

עכבר מעבדה
להמשך הפוסט

מנגלה אין רק אחד

בשבוע ההזדהות עם חיות המעבדה המתענות ומתייסרות למען בריאותם הגופנית והנפשית של בני האדם, אני נזכר בדברים שאמר יואל הופמן - אולי הסופר העברי המופלא בדורו – בכנס שנערך במועדון צוותא בתל אביב בדיוק לפני עשרים שנה. הוא תיאר ביובש עובדתי מזעזע איך הכניסו תינוקות קופים לתוך שקית אנכית מפלדה, שנועדה ליצור "באר של ייאוש רגעי", כלשון האקדמיה, והפכו אותם לנכים רגשיים לכל חייהם. "חודשים רבים אחרי ששוחררו הם עוד השתופפו, כשהם חובקים את עצמם ומתעלמים מכל מה שסובב אותם."; או איך בניסוי דומה גרמו לכלבים, חתולים וחולדות לשקוע בתהום הדיכאון על ידי מכות חשמל, שאותן לא יכלו בשום אופן למנוע. טַבעו אפילו מונח מדעי למצבן של החיות – 'חוסר ישע נרכש'. "אני בטוח," אמר הופמן, "שמישהו בוודאי עלה בדרגה באקדמיה, ואולי קיבלו עוד תקציבי מחקר."
  אחר כך סיפר על מפגש בשולי עימות שנערך באוניברסיטת חיפה על זכויות בעלי חיים.

  "מצאתי את עצמי יושב ליד אדם, קודם כול נקי מאוד, ריח דאודורנט מבית השחי והחולצה מעומלנת, ונכנסתי לשיחה איתו. היו לו משקפיים יקרים. דיברנו על הדירה שלו, ארבעה כיווני אוויר יש לו. אחר כך דיברנו על מוזיקה. הוא שומע היידן ואוהב את הנדל. היה לו מבטא אנגלי והוא למד באנגליה. והוא גם בטכניון. באמת איש שאפשר להתיידד איתו, חשבתי לעצמי. אחר כך, כשעלו לפאנל וישבו על הבמה, התברר שהוא מהאחראים לאספקת חיות המעבדה בטכניון. כשמישהו תקף אותו, אני לא חושב שזה הייתי אני, הוא אמר במבטא האנגלי היפה הזה: 'אנחנו לא יודעים מה הם מרגישים, כי אין להם שפה.' ואז ידעתי שראיתי את פניה של המפלצת. איך קוראים למפלצת הזאת במיתולוגיה היוונית? מדוזה? שכל מי שרואה את פניה דמו קופא בעורקיו והוא הופך לאבן. ויש רק דרך אחת להרוג את המפלצת הזאת: להציב בפניה מראה שתַראה את פניה שלה. מה אפשר להציב בפניה של המפלצת מהטכניון? אני חושב שהמראה היא הציוויליזציה המערבית."

קוף
אי־פי
להמשך הפוסט

מה הטעם ביום השואה?

כל עוד האמירה "כצאן לטבח" רחוקה מלהיות מטאפורה, מה מועיל לנו זכרה של השואה, אם הקורבנות לא למדו ממנה את הלקח הנכון

טוב עשתה רחל טלשיר, שדווקא לפני יום השואה הבא עלינו לרעה ראתה לנכון להביא מסיפוריו של יצחק בשביס זינגר ציטוטים מפלילים ומרטיטים אודות השואה שמחוללים – מעשה יום ביומו - קורבנות השואה "שלנו" או צאצאיהם, יחד עם שאר האנושות.

אמן דגול לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהעובדה הזאת. אמן הוא לא פוליטיקאי. החשבון שעליו לעשות הוא רק עם האמת. אסור לסופר להסתגר בדלת אמות של היצירה שלו ולהתעלם מהזוועה היומיומית המתרחשת בחצר האחורית שלו. אסור לו להתעלם, בדיוק כמו שאסור היה לסופרים אירופיים להתעלם משואת היהודים שהתרחשה מעבר לפינה בזמן המלחמה.

מיצג של פעילי ארגוני בעלי חיים לציון היום הבינלאומי נגד דייג
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

שיילכו לעזאזל חגי ישראל

אין לי כל קשר לחגים, חוץ מצער על בעלי החיים הנטבחים לכבוד הסעודות, שהן עיקרו של ה"חג"

חברים ומכרים משגרים אלי ברכות לחג – "חג שמח לך ולמשפחתך" – ואף על פי שאין לי שום כוונה להעליב, אני לא משיב עליהן. את מקצת החברים, אלה המביעים תמיהה או עלבון, אני מרגיע במלים: "אני מברך אתכם כל הזמן, בלי קשר לחג". כי איזה חג שמח בראש שלהם, מה כל כך שמח בו? אין לי קשר לחגים, חוץ מצער על בעלי החיים הנטבחים לכבוד הסעודות, שהן עיקרו של ה"חג".

הרי מהו החג אם לא זלילה. רצף אינסופי של זלילות. טובחים, שוחטים, מבתרים, שורפים וזוללים. מצוות החג העיקרית היא להעמיס על המעי, להתפיח את הכרס. כל היתר הוא משחק מקדים, בייחוד ההגדה של פסח, שהיא הפנינה שבכתר גירוי מיצי הקיבה. שיילכו כל חגי ישראל לעזאזל, אם חיה תמימה אחת מעונה לכבודם, ולמען בני מעיהם של הצדיקים החוגגים אותם.

בית מטבחיים דבאח
מתוך תחקיר בערוץ 2
להמשך הפוסט

הפרשה המבישה של חאן אל אחמר

איך לא הניחו למתחם התמים הזה, שנבנה בשיתוף עם מתנדבים שוחרי טוב מאיטליה – למתנחלי כפר אדומים הפתרונים

כל העולם הוא כוליות אחת, אין היררכיות כלל, ומה שנראה כהיררכיה הוא אך ורק תוצאה של מאבקי כוח. זה אולי הלקח העיקרי שאותו למדתי, והוא המניע את השקפותיי, לא רק על יחסו של האדם לבעלי החיים הנתונים למרותו – נושא שרוב מעייני נתונים לו – אלא גם על יחס האדם לזולתו.

אי לכך, פרשת המובלעת הבדואית חאן אל אחמר, שלמרגלות כפר אדומים חורה לי ומקוממת אותי מזה שנים. כשאני אומר "מזה שנים" אני מצביע בכך על עיקר הבושה. איזו חרפה היא, שהשאיפה לסלק לכל הרוחות את הקהילה הדלה הזאת, המתגוררת בפחונים לוהטים בקיץ וקפואים בחורף, מעסיקה מזה כשבע שנים לא תמימות סוללות של פרקליטים ועשרות ישיבות של בתי המשפט, כולל הכס הרם ביותר.

בית ספר בחאן אל אחמר
עמוס גיתאי
להמשך הפוסט

אביב הגיע? הידד לרצח החזירונים

השמש זורחת, השיטה פורחת, והחזירונים נשחטים באכזריות לאחר חיים קצמרים ואומללים. חג שמח!

שום ארץ לא היתה מתביישת באביב שלנו השתא. הדרך מחיפה לגליל מרהיבה. האקוודוקט בצד הכביש לנהריה טובל בצהובים, ירוקים ואדומים, וכשמעפילים מזרחה בכיוון מעלות-תרשיחא, מאפיל לפתע הרכס המתנשא מעל נחל כזיב במין סגרירות הררית, שמשווה לו נופך פירינאי, או אפילו הימאלאיי. אני מאט, מזדחל מאחורי משאית שעל הדופן האחורי שלה מצוירים חזירונים וורדרדים חייכניים, ומעליהם הכתובת: "הובלת חזירים". בלב הולם אני עוקף אותה. אל הסורגים הנעים לצִדי על הכביש נצמדים חוטמים פחוסים, מעוכים. עשרות בעלי חיים צפופים, דחוסים, מובלים בזה הרגע אל מותם.

כשאגיע אל יעדי במעלות הם כבר יהיו בשערי עמק הבכא שלהם ב"זוגלובק" שבשלומי, או ב"דבאח" שבדיר אל אסד - השד יודע איפה - מה זה משנה בפתח איזה גיהינום, שחזָקה על חושיהם החייתיים, שהם כבר מאותתים להם על קרבתו הזוועתית. האמינו לי, שהרקע של הטרנספורט הזה היתה שיטה בשיא פריחתה הזוהרת. אין זו הגזמה פיוטית, שתכליתה לחזור על הפסוק השחוק "השיטה פרחה והשוחט שחט". פשוט כך יצא, במקרה.

חזירים
טל ינוביצקי
להמשך הפוסט

אז מי קבע שהעולם כל כך נאור?

ב. מיכאל ורבים מכותבי הטורים ב"הארץ" ובכלל, משווים את מצבנו לזה של העולם, מתוך תחושה שהעולם המערבי הגדול תמיד צודק. זה הזמן להגיד: הם מגזימים

"חרם ראוי לשמו – כלכלי, תרבותי, ספורטיבי, תיירותי – הוא גם דרכו הלגיטימית ביותר, האנושית ביותר והפילושמית ביותר של העולם הנאור לנסות ולהציל את ישראל מציפורניה-היא ולחלצה מבור השחת שהיא כורה לעצמה," קובע ב. מיכאל בטורו האחרון. המלצות ברוח זו מופיעות חדשות לבקרים מעל במה זו, וככול שגובר הייאוש מהמצב, מהבוחר הישראלי, מאפשרות של שינוי פנימי בעתיד הנראה לעין, כך תכיפותן הולכת וגוברת.

קובי ניב חוזה, ש"כל העולם ובנותיו יקום עלינו לכלות את משטר הדיכוי והאפליה שלנו, בדיוק כמו שעשו בזמנו לדרום אפריקה"; והמתמיד מכולם, גדעון לוי, מייחל לאחרונה: "בפעם הקודמת שבה קם משטר שהפריד בין עם לעם, בין גזע לגזע, ידע העולם איך לנהוג בו... עוד מדינת אפרטהייד קמה במאה ה-21  - לא סתם מדינה, אלא בבת עינו של העולם – והוא לא יפעל נגדה?"

מפגינים נגד ישראל בלונדון
אי־פי
להמשך הפוסט

סטלין חי, שלב ההוכחות: מי אתם, שמאלנים צדקנים?

יצירת עולם אלטרנטיבי התואם את השקפת העולם שלך, צדקנות וטהרנות, מאפיינים את המציאות השקרית שבה חי השמאל

לא חייבים להתקיים גולאגים, כדי שאפשר יהיה להצביע על המנטליות הסטליניסטית של השמאל הישראלי. הגולאגים, גם בתקופתו של סטלין המקורי, היו תוצאה; בעיקר של הכחשות גורפות של המציאות, כשהיא אינה עולה בקנה אחד עם השאיפות או עם ההשקפות של אותו מחנה הנגוע במגיפה הזאת.

למשל, הכחשת העובדה שמצבם של הנכבשים בגדה המערבית טוב פי עשרת מונים ממצב אחיהם הפטורים מעול הכובש הישראלי. למשל, הסירוב להודות, שהמניעים לטרור הפלשתיני אינם נובעים רק מהרצון העז להשתחרר מהכיבוש, אלא שהם גם חלק בלתי נפרד מגל טרור איסלאמי עולמי. למשל, ההימנעות מהשאלה הנוקבת מדוע קורבנות הכיבוש, שהשמאל מדבר בשמם במשך כ-50 שנה, שונאים באורח משונה את מליצי היושר שלהם לא פחות משהם שונאים את המתנחלים. או, אם להתמקד באירוע מיוחד, שנשכח בצוק העיתים - הסירוב המדהים להודות, שרוב השריפות שהתחוללו כאן בסוף הקיץ שעבר היו תוצאה של פעולות הצתה, שמטבען היה קשה עד בלתי אפשרי לעלות על עקבות מבצעיהם.

קניון ברמאללה
אי־אף־פי
להמשך הפוסט

סטלין חי: כך נפרדתי מהשמאל והצטרפתי לצבא האמת

מי שנולד עם כפית של צדק בפה לא ישלים על נקלה עם ויתור עליה. האמיצים היחידים, בהם גדי טאוב, מוצאים את עצמם מבודדים

הכוונה היתה לכתוב על גדי טאוב, שקודם להיותו צודק הוא מגלה, ראשית כול, אומץ לב. אבל לפתע נתקלתי בטור של אורנה רינת ופשוט נמאס לי לחיות, לא כל שכן לנגח את השמאל. אבל החיים עדיין נמשכים כאן – אמנם לא של הדגים המעונים, שחייהם תופת - אלא חיינו שלנו, הנידונים לסבל היחסי של המין האנושי. אומץ, ייאמר מייד, נדיר הרבה יותר מצדק, וכשמדובר בטאוב למשל, השמאלנים למיניהם לא יסלחו לעולם למי שיגיד שהם משקרים.

למדתי את זה על בשרי ערב ההתנתקות מעזה, שטאוב מציין אותה בצדק כגולת הכותרת של טעויות השמאל; הטעות שעליה הוא מסרב עד עצם היום הזה להכות על חטא, או להודות בה ולו אף בחצי פה. מאז ההתנתקות חוזר השמאל הישראלי בגדול למקורותיו הסטליניסטיים – זאת האמת המרה. הוא חוזר לשקרים שבאים לחפות על אוזלת יד נוכח המציאות הטופחת על פניו. ההתנתקות היא נקודת השבר, וכאז כן עתה, במקום להסתכל לאמת בעיניים נטפלים לדברים הטפלים.

פורטרט של סטלין במוזיאון סטלין
Tim Makins / Getty Images/Lonely
להמשך הפוסט

במקום ללחום במפלצות האמיתיות - אני בפינת הליטוף שלי

אל לי להתלונן שנשארתי באגודת הרשעים. אני לא כמוכם, הלוחמים האמיתיים של הצדק

נכון, אין לי סיכוי להתקבל לאגודת הצדיקים שלכם, ידידיי אלופי הצדק. אין לי את יכולת ההתמדה המופלאה להילחם באומץ, ללא חת, נגד הכיבוש והאפרטהייד; לחרף את נפשי מול כוחות הרשע והאופל. אני עם פינת החי שלי, מפלטו של כל פחדן. אני עם הלב הרך, הרכרוכי, היוצא אל ענותם של הפרות, העגלים והכבשים, חיות המחמד האלה - במקום אל אחַי, בני מיני, הפלשתינים המתייסרים בגיהינום הציוני.

במקום להילחם כמוכם, פעמיים בשבוע לפחות, במפלצות האמיתיות, שאין לי זכות אפילו לנקוב בשמותיהן - יען כי הזכות הזאת שמורה רק לאלה הנמצאים בצד הנכון, הצודק, הצדיקי - אני משתעשע בפינת הליטוף שלי. מאחר שזאת הבחירה שעשיתי, אני חייב לשלם את המחיר. רק אלה המשליכים את נפשותיהם מנגד בצד הנכון של המתרס הם אלה שהרוויחו ביושר את הזכות להגות את השמות המפורשים. כי מייד עם הגייתם מתבטלים כל המריעין בישין, של האנושות בכלל, ושלהם באופן פרטי.

כבש בעדר כבשים
אי־פי
להמשך הפוסט

הרצחתם - את הרצוג - וגם ירשתם?

קראתם לו "חנון", "רכיכה" ו"סמרטוט", כל הכבוד.אם מה שהרצוג עשה לא נקרא לגלות אופי, אני לא יודע מה כן

ליצחק הרצוג תקעו סכין בגב, ומה עושים שליחי השמאל? מסובבים אותה. תוקעים אותה עוד יותר עמוק. השמאל רוצה שבראשו יעמוד קצב, לא ג'נטלמן. צאו וראו מה קרה בפרשת ממשלת האחדות שלא קמה. בא ראש ממשלת ימין אל מנהיג האופוזיציה המייצגת את מחנה השלום, ואמר לו כהאי לישנא: יש כעת הזדמנות היסטורית לכנס וועידה אזורית, שמטרתה להגיע להסדר כולל במזרח התיכון ברוח היוזמה הערבית. המהלך הדרמתי הזה יתאפשר אם אתה וחבריך תצטרפו לממשלת אחדות.

הרצוג מוודא את אמיתות ההצעה אצל מי שנחוץ ורואה שאכן ההזדמנות תקפה. מאחר שהוא לא רוצה רק לגזור קופון אישי, אלא באמת לעשות היסטוריה, הוא שומר את הידיעה המרעישה בסוד. הוא מנהל מגעים חשאיים עם הנוגעים בדבר, עובר סעיף-סעיף, מתגבשת הצעה מפורטת. הרצוג מתגלה, בדיעבד, כמדינאי אחראי, לא כפוליטיקאי תחמן. הוא עושה, אם תחפצו, כמעשה דיין בשעתו, כשהצטרף, על אף כל ההשמצות, לממשלת בגין כדי לעשות שלום עם מצרים.

שלט בחירות של הרצוג
אי־אף־פי
להמשך הפוסט

עם הראש בקיר - איך לשכנע אוכלי בשר לחדול מכך

הספר "הפרה שבחדר" מאיר עיניים ומייאש כאחת - הוא מדגים את הסבל אבל מהבהיר שבולי עץ נשארים בולי עץ

לקרוא את "הפרה שבחדר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017) - ספרה של מלאני ג'וי, המנתח את ההדחקה העמוקה המאפשרת למין האנושי לאכול בעלי חיים מומתים – הוא הדבר המועיל ביותר שאוכל בשר יכול לעשות, חוץ מלבקר בעצמו בבית מטבחיים. לא שזה יעזור. הסברים לא עוזרים, כמו שרוב השיטות הפסיכולוגיות לא עוזרות. האנושות היא בול עץ עיקש, כפי שקבע ישעיהו ברלין, ולבול עץ לא עוזרים הסברים. על פי העיקרון ההומאופטי של ריפוי הדומה על ידי הדומה, לבול עץ מועיל רק נבוט בראש. אולי באמת רק קירות שקופים בגיהינום המכונה "משחטה" ימחישו לאוכל הבשר את עומקו וחוזקו של האִלחוש הנפשי הפועל עליו, כשהוא נוגס בחיה שעונתה והומתה. אולי רק אז הוא יחשוף את עצמו למערכת, לשיטה, שהופכים בעל חיים ל"בשר".  כפי שמיטיבה ג'וי להסביר, העיקרון הבסיסי של המערכת הזו הוא אי נראוּת.

אי נראות שפירושה הגנה והכחשה. ההסתרה מאפשרת לנו לאכול בשר בקר בלי לראות לנגד עינינו את בעלי החיים שאנחנו אוכלים. האִלחוש הגדול של החברה האנושית מאפשר לה אכילת עגל או כבש, או אפילו דג, על ידי הבדלתם מחיות המחמד שלנו, שאותם אנחנו טורחים כל כך לטפח, ולשלומם אנחנו חרדים כמעט כמו לשלומנו אנו. ג'וי מסבירה איך מנגנוני האלחוש פועלים, כדי שאדם משוכלל, מתוחכם, בר דעת, יוכל להשלים עם רצח מזוויע ומתועב של חיית מחמד שאינה כלב או חתול, אך לא פחות חמודה ונלבבת מכלב וחתול - ולבטח "תמימה" מהם, ופחות צמאת דם.

בשר על קרש חיתוך
להמשך הפוסט

עם הנאצים הסליחה: אוכלי הבשר גרועים מהם

אפילו באפילה הנאצית אפשר היה למצוא איזו קרן אור. זאת בניגוד להשמדה האינסופית, הנצחית והבלתי פוסקת של חיות תמימות בגיהינום שאותו יצרנו אנחנו ברוב טובנו

הבשורה שהגיעה מגרמניה אודות האיסור שמציעים להנהיג שם על הגשת מאכלי בשר בארוחות רשמיות שעורכים משרדי הממשלה  לא צריכה להפתיע. המשטר הנאצי, להבדיל, היה חלוץ החקיקה לטובת בעלי החיים. צדקו אלה שהעירו לי, שמבחינה זו עשיתי עוול לנאציונל סוציאליזם, כשהטחתי בפני אוכלי הבשר, כבר בפוסט הבכורה שלי, את הקללה האולטימטיבית: "אתם נאצים".
 

אי לכך, אני מנצל את ההזדמנות להתנצל לפני כל נאצי באשר הוא, אם הדברים נתפסו כפשוטם. הכוונה שלי, כפי שהסברתי במפורש, היתה שאוכלי הבשר, בדומה לנאצים, שוללים מזולתם (במקרה זה הזולת הוא העגל או הכבש, או כל חיה שלא תהיה) את התכונות הבסיסיות שהם מכירים ומזהים מעצמם. הם לא מכירים בסבלה של החיה המתענה בעינויי תופת, הם מתכחשים לפחד המוות שלה, הם מבטלים את אהבתה ודאגתה לצאצאיה וכד'.

היטלר במכונית פתוחה .  גרמניה 1937
אי־אף־פי
להמשך הפוסט

שואה בגליל: אין הבדל בין טרבלינקה לבית מטבחיים

בדרך למציאת החומוס הטוב בצפון, שלט קטן הוציא לי את החשק לחיות: "אל בית המטבחיים". ליצור מוזר שכמותי, אין הבדל בין החיה הקרויה "אדם" ליתר בעלי החיים

בשנת 64' יצאתי עם עוד חברים מכיתה י"א חברתית בתיכון חדש בתל אביב להפגין נגד הפקעת אדמות מהכפר דיר אל אסד, שעל כביש עכו-צפת, למען הקמת העיר העתידית כרמיאל. מי שעודד את נסיעתנו היתה טוני הלה, המנהלת, שעדיין לא היתה "מיתולוגית", כפי שהיא היום, אלא יקית פעלתנית, שחינכה את תלמידיה על ברכי רעיון המדינה הדו-לאומית, נוסח מפ"ם של טרום המדינה. מי שעוד דרבן לפעולה היה אורי אבנרי, עורך העולם הזה, שהתנגד נחרצות לייהוד הגליל. את מאמריו היינו בולעים כל יום שלישי בערב, כשהגיליונות הטריים של השבועון, שאת הדפים שלו היית צריך להפריד בעצמך, היו נמכרים מול קפה "כסית".

כשהגענו בהסעה המאורגנת לאדמות המריבה, שנקראו "שטח 9", כי עדיין שמשו כמתחם אימונים צבאי, ולתכלית זו הופקעו למעשה, ישב שם בצל עץ זית צעיר מזוקן בשם אורי דייוויס, שהיה הרוח החיה במחאה, ושבת רעב. מסביבו התגודדו פעילים מ"מצפן", ואפשר היה לזהות פנים מוכרות מדיזנגוף: עמוס קינן, יגאל תומרקין, דן בן אמוץ, אורי זוהר. שאפנו בגבורה את אוויר המרחבים הגלילי. היה כיף, על חשבון הלימודים.

נתח בשר
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

אוכלי הבשר: כן, אתם נאצים

אחרי שהפנמתי את מאמריו של רוגל אלפר, אני מעז לומר לכל אוכלי החיות, בסגנונו: אתם נאצים. אתם נאצים, כי אתם שוללים מזולתכם את התכונות שאתם מכירים ומזהים מעצמכם

חיבה מיוחדת שמורה אצלי למאמריו של רוגל אלפר. הוא חד צדדי, בוטה וקיצוני. משוגע לַדבר, ששלושה ניגונים – שלושה צדדים של אותו תקליט - חוזרים שוב ושוב במאמריו: אפרטהייד, כיבוש, פאשיזם. בקיצור, איש כלבבי. באחרונה תקף בחריפות יתרה את הסטיריקן גורי אלפי, שבעבור חופן שקלים חדל לסטור בפני צופיו את שלוש הסטירות המקודשות (אפרטהייד, כיבוש, פאשיזם) והמיר אותן בבדיחות טפלות. זכותו, אבל לא זה השיגעון-לדבר שלי.

באחד הבקרים האחרונים קיבלתי סרטון קצר. צילמו אותו הקדושים החדשים, אבירי מסדר המגינים על זכויות בעלי החיים; או בהגדרה יותר מפורשת – מצילי חיים. זה לא סרטון זוועתי, המתעד את דרך הייסורים של העגל או הכבשה בדרכם אל הצלחת שלכם. לא, זה דווקא סרטון מעודד. עם סוף מה-זה טוב. מסופר בו קצרצרות על גורלן של אם ובנותיה, שהתמזל מזלן להגיע, בעזרת חסידי עולם, ל"חוות החופש" שבעמק חפר, במקום לבית המטבחיים.

פרות מובלות לבית מטבחיים
ירון קמינסקי
להמשך הפוסט