כבר שנתיים אני נהנה להיות חיפאי. כל בוקר כשאני מתעורר יש לי ריביירה בעיניים: פעם צרפתית, פעם איטלקית, ולרוב – המשובחת מכולן – כרמלית. חיפה היא עיר ים תיכונית אמיתית, ללא יומרות להיות ניו יורק. אבל היא גם עיר מזרח תיכונית, לבנטינית. תפארתה על השילוב המנצח של ים תיכוניות ולבנטיניות. קונסטנדינוס קוואפיס היה שמח לחיות כאן. אולי גם קאמי. למשורר המצרי היא היתה מזכירה את אלכסנדריה עירו, ולסופר הצרפתי את מכורתו אלג'יר. לתושביה הערבים חיפה היא גם ביירות.
כמי שהגיע מירושלים, אני נושם כאן לרווחה. דו תחמוצת הפחמן המגיעה מהמפרץ לא בדיוק מומלצת, אבל הדו-קיום עם הערבים מחייה נפשות. יש לו יסוד בריאותי המאזן את הזיהום. אני מאוהב במזרח ירושלים, אבל שם הייתי בעל בית נגד רצוני. כל מבוקשי היה ללכת בעיר המזרחית בנעלי בית. כלומר, להרגיש בבית בלי להיות בעל בית. למרבה הצער, רק התחזיתי לאחד כזה.
לפני כחודש ירדתי לעיר התחתית לבר ערבי בשם "קבריט", כדי לשמוע מוזיקה פלסטינית, במסגרת פסטיבל שהתקיים במקביל בחיפה וברמאללה. המקום מיוחד, מערה חצובה בסלע, שהוסבה למסבאה. אחד היתרונות הגדולים של חיים לצד ערבים בחיפה הוא שאפשר להשיק איתם כוסית או שתיים. גם זה מקרב לבבות. כך שהעובדה שנשמעו שם יותר דיבורים ממוזיקה לא הפריעה במיוחד. יכולתי להבין את הסיפוק שהובע מזה שהפסטיבל התארגן ללא מירי רגב, ואפילו את הגאווה על כך שהמוזיקה היא פלסטינית בלעדית, ולא משרתת שום מגמה ממסדית להוכיח את הדו קיום.
אבל כשאחד המארגנים תקף (באנגלית, למען האורחים המבושמים מסקוטלנד ומאירלנד) את הערבים המקומיים, שהתפתו, לדוגמה, לשמוח בזמנו על נפילת מובארק, "כאילו הצבא המצרי עומד בשערי תל אביב", נפלו פניי. פתאום הבנתי איפה הוא עומד; לא פוליטית, אלא קיומית. השמחה האמיתית, הוא אמר בעצם, היא בנפילת ישראל. כל עוד ישראל עומדת על תילה, כל שמחה אחרת היא שולית. עם העמדה הזו קטונתי מלהזדהות. אין לי את גדלות הנפש.
נזכרתי באפיזודה הזאת אחרי ההפגנות בסוף השבוע. אני סבור, שהמפגינים נגד פעולות הצבא לעצירת מחבלי החמאס בגבול עזה, הם חבורת מסיתים. הם מחזיקים בשני קצות המקל, שלא לומר נהנים משני העולמות. הם נהנים ממשמני הארץ, חובשים את ספסלי האוניברסיטאות, מנצלים כרצונם את חופש הביטוי ואת בימות הכנסת והעיתונות המקומית והעולמית – ובו זמנית פועלים להחרבת כל חלקה טובה כאן. בעיקר כשהם רואים בעיניים כלות את שֵבֶת האחים בעיר המעורבת.
באחריות, הרוב המכריע של הערבים בחיפה חש נקיעת נפש מהחתרנות ומההתססה, המיובאים מסניפי ארגונים עויינים בגליל. הם לא נותנים דרור לעמדתם מחשש שיוקעו כבוגדים, אבל זאת האמת לאמיתה. שום ערבי שעיניו בראשו לא יצדד בשלטון האלים וההרסני של החמאס, ובהתגרויות שלו, שמטרתן היחידה היא מרחץ הדמים שגרר כביכול את המחאה. הם יודעים היטב, שהמפגינים, הסתתם אומנותם - ושההפגנות הן לא בעד עזה, אלא נגד ישראל. והם דווקא בעד ישראל.
