איל מגד
איל מגד
דמיאניוק בבית המשפט בירושלים, ב-1988. ניצולי מחנה ההשמדה טרבלינקה זיהו אותו כאיוואן האיום
דמיאניוק בבית המשפט בירושלים, ב-1988. ניצולי מחנה ההשמדה טרבלינקה זיהו אותו כאיוואן האיוםצילום: Max Nash / AP
איל מגד
איל מגד

הסדרה "איוואן האיום" שעלתה אתמול (שני) בנטפליקס עוסקת במשפטו של ג'ון איוואן דמיאניוק ונוגעת בין השאר בסוגייה החבוטה של ה"לקח". מהו הלקח של הזוועות שהומטרו על אוזנינו מפי העדים הניצולים - בימים ההם, במשפט בירושלים - וכעת, במהלך הצפייה. לד"ר אלכס הרשאפט, ניצול מחנה השמדה המקדיש את חייו להטפה אפקטיבית מאין כמוה, המשווה בין השואה שלנו לבין שואת בעלי החיים, אין ספק מה הלקח: לא עוד נעולל ליצור חי את מה שעוללו לו ולמשפחתו.

גם אני השתרבבתי אל הסדרה, כחברו מנוער של גיבורהּ, עו"ד יורם שפטל, וכמי שהפגיש בינו לבין המשפטן דב איתן שהתאבד כעבור זמן קצר. אני שומע שוב את העדויות מהמשפט ושואל את עצמי, איך אפשר להימנע מההשוואה הזו. אותו איוואן "האיום" - עם ה"א הידיעה או בלעדיה – מתואר כמי שדרבן גברים, נשים וילדים אל תוך תאי הגזים במוט ברזל, בכידון ובחרב, שבאמצעותם היה חותך איברים וקורע בבשר החי להנאתו. בלתי נתפש, חוזר ואומר כל עד בתורו. מדוע היה צריך האיוואן הזה להתעלל בקורבנות האומללים רגע לפני שהוא מגיף את דלת הפלדה של התא בו ייחנקו למוות?

אני יודע שההשוואה בין הסבים והסבתות שלנו לבין פרות, עגלים או חזירים, היא מקוממת במקומותינו. אבל אני משוכנע שזה מקומם רק את מי שלא מעז להיות עד לאותן פעולות איומות ונוראות המבוצעות מדי יום ביומו - בשעה זו ממש - בבתי המטבחיים הסמוכים לבתינו. אפשר להקל על המתקוממים ולהזמינם לא אל הגיהנום עצמו, אלא אל התיעוד שלו. אין להם אלא לגגל "קירות שקופים" ולחזות במו עיניהם בכידונים הדוקרים, במוטות הפוצעים, בסכינים החותכות נתחים של בשר מדמם מיצורים מתענים, חפצי חיים, מודעים לסבלם. כמונו ממש. כמו היהודים העירומים, הקרועים, שחרבו של איוואן איום אחד השיגה אותם בדרכם אל מותם.

כנראה שאין בעיה לדמיין, להזדהות, גם בלי שרואים במו העיניים. הרי אין שום תיעוד למה שמסופר על הרגעים האחרונים של קורבנותיו של איוואן. למרות שכבר חלפה עברה לה כמעט מאה, אין התיישנות על הצער והכאב. ובכל זאת, הדמעות זולגות והגרון נחנק. על אחת כמה וכמה אם מגייסים כוחות לראות בחצי עין את מה שמתחולל כרגע. עכשיו. את ההתעמרות - הבלתי נתפשת אף היא - באחינו ושכנינו לקיום על פני האדמה, את ההתעללות שבכוחנו למנוע אותה, אם נחדל להתייחס אליהם כנחותים מאיתנו או כמקור בלתי נדלה להַשיש את בני מעינו.

אחד העדים במשפט דמיאניוק, מתוך "איוואן האיום"
אחד העדים במשפט דמיאניוק, מתוך "איוואן האיום"צילום: NETFLIX

מה שמקומם אותי, ואת קומץ אחַי להשקפת העולם הזו, הוא העיוורון. הדחקת הדימיון. לפני כמה ימים קיבלתי צילום של חזיר קטן, שזוג צדיקים ניסה להציל ממוות נורא בחנק, ולא עלה בידם. הוא לא מתבוסס בבוץ של איזו חזיריה נוראה, אלא מוטל על מצעים אנושיים, בביתם, וכך נראה כמו תינוק (מחקרים הראו מזמן שתודעתו של חזרזיר מפותחת כמו של ילד בן שלוש). מי יכול להתכחש להשוואה בינינו לבינם למראה הצילום הזה. רק מי שלא רוצה לראות.    

נ.ב

הצדיקים שניסו להציל את חייו של החזרזיר הם טל גלבוע ובן זוגה. אם בנימין נתניהו, ראש הממשלה של מדינת היהודים, מפקיד בידי אדם כמו גלבוע את הפיקוח על ביצוע חוק צער בעלי חיים, אני מוכן לשמוע את דברי הקילוסין שמרעיפה עליו מאי גולן ביובלו, או שיר הלל שמנעים לו קובי פרץ, אפילו פעם בשבוע.

איל מגד

איל מגד | |מגד נגד

אני אנטי הומניסט. בניגוד לאקסיומה האנושית השתלטנית, אני לא מבחין בשום יתרון שיש לאדם על יתר היצורים החיים בעולמנו. הפשעים המתבצעים נגד בעלי החיים הם בראש מעייניי, ומן הסתם אהיה לפֵה לחלכאים ונדכאים אילמים אלה, אך לא אניח גם לעניינים פחות חשובים. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ